רחל, "גן נעול": שיר נוּגֶה – או זועם?

"יש בעיה," פתח ואמר דוד שמטרלינג, אחד מחברי קיבוץ דגניה, שניגש בחדר האוכל אל רחל בלובשטיין. השנה – 1919. מלחמת העולם הסתיימה לפני שנה ורחל שבה משהות ארוכה בחוץ לארץ: תחילה נסעה ללמוד אגרונומיה בטולוז שבצרפת, ואחרי כן, כשפרצה המלחמה, שבה לרוסיה, שם לימדה ילדי פליטים.

כשפנה אליה שמטרלינג באותו יום הוא לא דיבר בשם עצמו – הוא היה שליח הציבור. הדברים שהתבקש לומר היו קשים, והוא גמגם, נשמע מתנצל, אבל הצליח להגיד לרחל את המשפט שנשאר חרות לא רק בזיכרונה, הוא נותר, גם מקץ שנים רבות, בזיכרון הקולקטיבי הארץ ישראלי: "את חולה," אמר לה בשם החברים, "ואנחנו בריאים ולכן את צריכה ללכת." כדי להבהיר לה מדוע, הוא פירט מן הסתם והסביר: רחל אינה יכולה במצבה לעבוד עם הילדים ולאכול מאותם כלי האוכל של החברים, כי זה לא אחראי. ובשדות, בחקלאות, הרופא אוסר עליה לעבוד. המסקנה הייתה ברורה. עליה לעזוב את הקיבוץ. להסתלק.

רחל חלתה בשחפת, שהייתה אז מחלה מסוכנת מאוד, לרוב סופנית, ומידבקת. אפשר אולי להבין את חרדתם של חברי הקיבוץ, את חששם שמא יידבקו ממנה הם, או ילדיהם, ובכל זאת, כמה אכזרי היה הגירוש. מרבית החברים שידעו מה עומד להתרחש הסתלקו לעבוד בשדות, כדי לא להיות בסביבה.

שמונה שנים לפני כן נראו חייה של רחל שונים לגמרי, מלאים בהבטחה ובעשייה. היא חלמה לעסוק בחקלאות, ועברה לגור ב"חוות העלמות" שבכנרת, שנועדה להכשיר פועלות לעבודת הקרקע. רחל אהבה את החיים הללו. לימים ביטאה את כיסופיה לאותה תקופה במילות השיר: "וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,/ אוּלַי/ מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן,/לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפַּי"? היא התיידדה עם אנשים כמו א"ד גורדון, ברל כצנלסון ויוסף טרומפלדור, וגם ידעה אהבה.

אחד המבקרים בחווה תיאר לימים את המפגש הראשון אתה: "והנה נפתח השער ומהחצר יצאה בסך עדת אווזים לבנים רועשת וגועשת ומתפלשת על פני כל הגבעה, מאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאיילת ויפה ככנרת. בידה ענף עץ תמרים, ובשרביט הזה, ובקולה הצעיר והרם, ובכל גמישות גווה המרחף, היא משתלטת ברוֹך ובאון על כל ההמולה המתפרצת. ובעברית רוננת היא מוציאה עם שחר את עדר האווזים מחצר חוות כנרת אל המרעה. עצוּר-נשימה הסתתרתי מאחורי הגדר, עד אשר עברה כל האורחה הצחורה הזאת על פני. זאת הרועה הייתה המשוררת רחל".

שמו של המבקר היה זלמן רובשוב שז"ר, לימים − נשיאה השלישי של מדינת ישראל. רחל הקדישה לו שני שירים במפורש: "לזלמן". אחד מהם, "ברית ההד" נכתב ב1927, שבע שנים אחרי שנשא שז"ר לאישה רחל אחרת, רחל כצנלסון: "בְּרִית הַהֵד הַכְּרוּתָה בֵּינֵינוּ/לֹא יָכְלוּ לָהּ צִבְאוֹת הַיָּמִים,/עוֹד מֵאִיר בִּתְהוֹמוֹת לִבֵּנוּ/זֵכֶר 'אָז' טָהוֹר וְתָמִים."

שיר אחר שכתבה רחל, ונעשה מוכר מאוד לאחר שחנן יובל הלחין ושר אותו, הוא "פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,/קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…/ וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר / מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי."

את השיר הזה, שכתבה  רחל ב1925, היא לא הקדישה לאיש, אבל שיר שכתב שז"ר שלוש שנים אחרי כן "מתכתב" עם "פגישה, חצי פגישה" ומעיד על דיאלוג סמוי שהתנהל בין שני המשוררים-הנאהבים: "וְאֹשֶׁר עַז פִּתְאוֹם הֵצִיף הַכֹּל נִחֵם" כתב שז"ר בשיר שנקרא "הקול".

אחרי שרחל סולקה מדגניה היא נדדה בין בית אביה שבתל אביב, שם מיררה אשתו של האב את חייה, לדירה שכורה בירושלים, ושוב לתל אביב. היא כתבה שירים, שהתפרסמו בעיתון דבר, אותו ערך אז זלמן שז"ר, והתפרנסה בדוחק, מכתיבת אותם שירים קצרים, שהתשלום תמורתם נקבע על פי מספר המילים שנכללו בהם. אביה, שעלה לישראל שנה אחריה, היה אדם אמיד, אך הוריש את כל הונו למוסדות דת. רחל שיוועה לידידות ולעזרה. בשנת 1927 כתבה שיר שאותו הקדישה לזלמן שז"ר בסמוי, באמצעות המילה "לזר", ראשי התיבות של שמו, זלמן רובשוב, לפני שעברת לשז"ר.

גַּן נָעוּל / רחל

לזר

מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת
לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?
וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע
וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.

גַּן נָעוּל.  לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ.
גַּן נָעוּל – אָדָם.
הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע
עַד זוֹב דָּם?

זהו שיר מלא זעם. הדוברת פונה בו אל אדם שהיא מצפה ממנו להושיט לה יד. והוא מועל באמונה ובתקוותה. הוא גן נעול (ביטוי שלקוח משיר השירים ובו ביקשה כנראה לעורר בשז"ר זיכרונות מימי אהבתם), אין שום אפשרות להגיע אליו. היא מבקשת ממנו עזרה, והוא קשה כמו סלע, היא מתנפצת והוא פוצע, היא מתחננת והוא אטום ומסרב לפגוש אותה אפילו במבט. אפילו חסד כה קטן אינו מוכן להעניק לה.

את השיר "גן נעול" הלחין שוקי שוקי. אין לדעת מדוע בחר להציג אותו במנגינה מעודנת ונוגה כל כך. דומה כאילו לחן זועם, שירעיד את אמות הסיפים, מתאים יותר ללוות את המצוקה שמביעה הדוברת. את תהייתה אם לוותר, להסתלק שוב, כמו שסולקה בעבר מהמקום שאהבה כל כך ושהפנה לה עורף, ואולי בכל זאת להמשיך, להידפק על דלת סרבנית שאיננה, שלעולם לא תיפתח בפניה.

בימיה האחרונים השתכנעה רחל לנסוע לבית מרפא לחולי שחפת ששכן בגדרה. השהייה שם הייתה לה קשה מנשוא. כעבור כמה ימים ביקשה לשוב לתל אביב. בדרך הארוכה שבה נסעה בשכיבה, בעגלה רתומה לסוס, ביקשה לעבור ברחובות, כדי להיפרד מאחד מאהוביה, נקדימון אלטשולר, שכבר היה נשוי ובעל משפחה.

"ראיתי לפני שבר אדם, כולו עצמות, ורק עיניה העצובות הביעו דבר מה והוכיחו כי לפני ניצב אדם שעדיין חי," סיפר אלטשולר לימים.

רחל הגיעה לבית החולים בתל אביב, שם הלכה לעולמה בבדידות גמורה. במסע ההלוויה שלה, שהחל בחצר בית-החולים, השתתפו המונים שאהבו את שיריה וחיכו לקרוא אותם כל יום שישי בעיתון דבר. היא נקברה בבית העלמין שעל שפת הכנרת.

סיפורו של שיר x net

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s