לאה גולדברג: על מי מאהוביה כתבה את השיר "נפרדנו כך"

מורה מימי בית הספר התיכון בליטא; מרצה איטלקי צעיר; סטודנט הודי; חבר קיבוץ נשוי – אין לדעת על מי מהגברים הללו, שבהם הייתה לאה גולדברג מאוהבת בשלב כלשהו בחייה, נכתב השיר "נפרדנו כך". לנו, הקוראים זהותו חשובה הרבה פחות מאשר מה שהותירה הפרידה ממנו: השיר המנציח את הרגע.

אחד מאהוביה הבלתי אפשריים של לאה גולדברג היה דטטריה פדקה, סטודנט הודי שגם הוא, כמוה, למד בבון שבגרמניה. פדקה למד פיזיקה, ולאה גולדברג פגשה אותו ב1932 כשנסעה להשלים את הדוקטורט שלה בספרות.

"אדם מעניין מאוד. יש לו ידיעות גדולות בפילוסופיה וספרות, אף על פי שהנהו מתמטיקאי. חי מאד, חכם ועליז… כנראה נעשה עוד פעמים רבות טיולים," כתבה עליו ביומנה והוסיפה כעבור כמה ימים: "הייתי רוצה שיהיה לי בן כזה כמו שהאדם הזה נראה בעיני עתה".

גולדברג הייתה אז בת 21. התאהבותה בפדקה גמלה אותה מהאהבה הנכזבת רבת השנים למורה שלה מבית הספר התיכון בליטא. אבל גם לאהבה הזאת, כמו לכל אלה שבאו אחריה, לא היה צפוי שום עתיד בעולם המוסכמות והשגרות, היה ברור מלכתחילה שפדקה ישוב לארצו ובכך יסתיים הקשר שגם במהלכו ספגה גולדברג רגעים של כאב: בסיפור "בסמטת העכברים" תיארה הסופרת חוויה של עלבון פומבי שדומה לה ספגה כנראה מפדקה שכזה פִלרטט בנוכחותה עם אישה אחרת. גם הגברים האחרים בחייה לא השביעו אותה נחת. חלקם לא השיבו לה כלל אהבה, ועם האחרים נקטע הקשר באבו, או שהנחיל לה כאב. כך למשל נסעה פעם לאיטליה, לא קרואה, בעקבות מרצה צעיר שהתאהבה בו, ושם מצאה אותו בזרועותיה של אישה אחרת. גם אהבתה לחבר הקיבוץ הנשוי לא התממשה, אפילו לא אחרי שהתאלמן, ונותרה חשאית לחלוטין: בניו גילו אותה לאחר מותו לאחר שפתחו קופסה ובה ערימת מכתבים שחשפה את הסיפור.

פדקה וגולדברג שמרו כמה שנים על קשר, אחרי שהוא שב להודו, והיא לליטא, ואז שוב לתל אביב. במרוצת הזמן הפסיקו גם להתכתב, אבל פדקה שב והופיע ביצירתה. יש הסוברים כי שירה "סליחות" הפותח במילים "בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹח/וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי…" שהתפרסם מאוד לאחר שעודד לרר הלחין ויהודית רביץ שרה אותו, נוצר בעקבות סיפור אהבתה לפדקה, וכי פירוש השורה "באת כלילה הבא אל האוח" מדבר על האהוב ההודי, שבאהבתו הגופנית העניק לה את היכולת לראות.

שיר אחר שכתבה מתאר פרידה של בני זוג אוהבים:

נִפְרַדְנוּ כָּךְ / לאה גולדברג

נִפְרַדְנוּ כָּךְ,
הֵיטֵב הֵיטֵב חָרָה לִי
הָעֲרָפֶל בֵּינֵנוּ כְּחוֹמָה
זֹאת הַטִּיפָּה
שֶעַל יָדֽי נוֹתְרָה לִי
טֽיפַּת סַגְרִיר וַדַאי הִיא,
לֹא דִּמְעָה.

לַדּוֹר הַזֶּה
הַבֶּכִי הוּא כְּלִימָה
הוּא לֹא יִבְכֶּה
עַל אַהֲבָה גוֹסֶסֶת
בְּיוֹם הַדִּין
וּבְלֵילוֹת הַחֶסֶד
אָדִיש וְגֵא
הוּא לֹא יוֹרִיד דִּמְעָה.

נִפְרַדְנוּ כָּךְ:
הָרְחוֹב הָמָה הָמָה
דְּחַפָנִי אֵיזֶה הֵלֶךְ
וּמִנֶּגֶד הָעֲרָפֶל תָּלוּי כְּהִינוּמָה.

מֵאַיִן בְּלִבִּי חֶדְוָה חוֹגֶגֶת,
אוּלַי בְּכֹל זֹאת
זוֹ הָיְתָה דִּמְעָה

מבט אחד בשיר מגלה שהפרידה מתרחשת באיזו עיר הומה. המראה המצטייר מעלה על הדעת כרך אירופי, ביום חורפי, ברחוב סואן. אפשר כמעט לשמוע את תנועת המכוניות, או איזו חשמלית חולפת; את ההמיה העירונית, אנשים חולפים על פני זוג הנאהבים שאת הרגע הזה יזכרו כל ימי חייהם, ולעוברים והשבים אלה שעות של שגרה שאין בהן כל חשיבות מיוחדת. אחד מעוברי האורח, איזה "הלך", נתקל מבלי משים בדוברת. הוא ממהר למחוז חפצו ואפילו לא חש בנגיעה הלא רצויה הזאת, שגם היא, כמו הפרידה, תישאר צרובה בזיכרון. הנאהבים עומדים על המדרכה. אולי בפתחה של תחנה של הרכבת שתרחיק אחד מהם לעד. בעוד רגע ייגמר הסיפור שלהם. בעוד רגע לא יהיו עוד בני זוג אלא רק זיכרון רחוק, שיר שייכתב. אבל עכשיו, עוד רגע קט אחד, הם עדיין ביחד. וראה זה פלא. הם אפילו עטופים להרף עין בהינומה – לא הינומת כלולות, אלא כיסוי ערפילי, מעושן, עירוני, שספק עוטף ומסתיר אותם מפני העולם, וחרף ערפיליותו, אין בו די: הם אינם מסתגרים במקום מוגן שבו יוכלו לממש את אהבתם, אפילו לא להתחבק, לגעת, להתקרב. ההינומה היחידה שתהיה להם אי פעם מאפשרת להם רק לחוש את העצב שאולי כלל אינו משותף.

הדוברת מתאבלת על האהבה הגוססת. היא מביטה בו באיש השומר על הבעת פנים גאה, קפואה, נזהר לשמור על איפוק, חייב להפגין אדישות. ופתאום מתרחש דבר שמשנה הכול: על כף ידה המושטת –  האם כדי לגעת בכל זאת, למרות צו האיפוק? האם כדי להיאחז, או ללפות את כף היד האחרת? –  היא חשה בטיפה אחת. והיא מנסה לשכנע את עצמה: לא ייתכן. זאת רק טיפה של גשם. אבל בסופו של השיר היא כבר יודעת, ומתמלאת חדווה: לא גשם. דמעה. אם כך –  גם הוא. אם כך –  היה. אם כך העצב שייך לשניהם, ולאהבה, גם אם אין לה עתיד, גם אם אפילו ההווה שלה הולך ומסתיים, היה לפחות עבר ממשי ומשותף. ידיעה שאפשר לקחת אותה, להתרפק עליה, להתנחם בה. אמנם אבד, אבל לפחות התקיים.

בתמונה המצוירת בשיר "נפרדנו כך" אני רואה תמיד בעיני רוחי מצד אחד את לאה גולדברג הצעירה, אישה שהתכחשה ליופייה ולא הייתה מסוגלת להבחין בו בבבואתה, ומהצד האחר את מי שכינתה "ההודי הקטן" שאתו הרבתה לרקוד בימים היפים שהיו להם בבון. לחברתה מינה לנדוי כתבה, אנו רוקדים תכופות. ניתנה האמת להיאמר – במחולות עשיתי חיל," ולשוחח על "נושאים פסיכולוגיים, פילוסופיים וספרותיים, שבהם," כך העידה, "אני יותר שומעת ולומדת, מאשר מדברת." (הדברים מתועדים בספר "נערות עבריות", שהופיע ב2009 בספריית פועלים, בעריכתם של ו יפעת וייס וגדעון טיקוצקי).

אני רואה את שניהם ניצבים, עטופים במעיליהם – הרי זהו יום סגרירי בגרמניה. בעוד כמה שנים תפרוץ כאן מלחמה איומה שתסחוף אתה את אירופה, אבל להם אין מושג מה צופן העתיד הקרוב והרחוק. הוא חזר להודו, שם, כך התלונן בפניה במכתביו, ניסו לשדך אותו לאישה הודית וכפו עליו להתחיל מיד ללמד באוניברסיטה. "בעונת הגשמים אני ניגש לעבודתי וכל זה אינו משמח," כתב לה. גולדברג לא נישאה מעולם. היא אהבה גברים שלא התמסרו לה. כתבה ספרים וסיפורים שילדים ומבוגרים ממשיכים לאהוב זה שנים רבות כל כך. היא הרצתה, הקימה חוג לספרות באוניברסיטה, לימדה, ובעיקר –  כתבה שירים. אבל הנה הם כאן, בשיר, עדיין מכורבלים במעיליהם, שולחים מבט אחרון, והיא אינה יודעת איזה רגש מנצח עכשיו בקרבה: הצער על הפרידה או החדווה על הדמעה המאשרת שזכתה לקבל במתנה,  והעניקה אותה גם לנו.

סיפורו של שיר x net

מחשבה אחת על “לאה גולדברג: על מי מאהוביה כתבה את השיר "נפרדנו כך"”

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s