"הון אנושי" הוא מושג המשמש חברות ביטוח. הוא מסכם את סך השיקולים הקובעים את גובה הפיצוי שמקבלת משפחתו של מי שנהרג בתאונה, על פי תוחלת החיים שהייתה לו והכנסותיו האבודות.

"הון אנושי" הוא גם שמו של סרט איטלקי חדש ומרתק שיצא אל האקרנים בתחילת השנה והגיע לאחרונה לישראל.

מה אנחנו יכולים לדעת על הקרובים לנו ביותר? האם אפשר לסמוך על מראה עיניים שיסגיר בפנינו מידע ועובדות? עד כמה אנחנו יכולים להשפיע על גורלו של הזולת?

את השאלות הללו שואל הסרט המגולל את סיפור המעשה מתוך שלוש נקודות מבט שונות. לכאורה זהו שוב סיפור בנוסח רשומון, כלומר – תיאור של אותן התרחשות, כל פעם מזווית ראייה אחרת, שמותירה מקום לתהייה לא פתורה – היכן מצויה האמת והאם היא בכלל קיימת. המושג נטבע בעקבות הסרט "רשומון" של אקירה קורסוואה משנת 1951. ב"רשומון", שהתבסס על סיפור של סופר יפני, הובא תיאור של אונס ורצח כפי שהתברר מתוך עדויותיהם של ארבעה עדי ראייה. העדויות סתרו זו את זו והצופה בסרט ההוא אינו מסוגל לגלות את האמת. יש רק עובדה אחת שאין עליה עוררין: הפשע בוצע, אבל הפרשנויות לנסיבותיו סובייקטיביות כולן, וכפופות לפרשנות.

הסרט "הון אנושי" אינו מבקש לקבוע שאי אפשר לרדת לחקר של האמת. אדרבא: אמירתו ממש הפוכה, גם אם הוא נשען על הטכניקה של רשומון.

מהפכים עוצרי נשימה

את הסיפור מגוללות שלוש גרסאות, שכל אחת מהן מוסיפה לא רק נדבכים של מידע, אלא גם מהפכים עוצרי נשימה בהבנת הדמויות והמצבים.

הסיפור הראשון מגיע מנקודת מבט של גבר שרואה בעצמו רב תחבולות מתוחכם. הסיפור השני, שמשיק בחלקיו לראשון, הוא של אחת הנשים שתפקידה בסיפור הראשון שולי, ובשלישי נשלמת מלאכת הפענוח של ההתרחשויות. הסרט נפרש כמו סיפור מתח שבסופו מתבררים כל הקשרים בין הדמויות וקווי העלילה, אין אף פרט שאינו משתבץ בתוך התמונה הכוללת, וכולם ביחד יוצרים אמירה משכנעת ונוגעת ללב.

על ההבדלים בין נשים לגברים

מעניינת במיוחד האבחנה שעושה הסרט בין הדמויות הנשיות לגבריות. הנשים מתגלות כולן כרבות חסד, רגישות ומלאות בחמלה ואהדה אנושית. הגברים מתגלים כולם ברשעותם המופלגת, באדישותם לרגשותיו של האחר, בשימוש הציני והמניפולטיבי שהם עושים בכל מי שנקרה בדרכם.

מעניין לראות כיצד אפילו כשהכול מוצג לכאורה "מבחוץ" – שהרי סרט קולנוע מעצם טבעו מביא את ההתרחשויות בגוף שלישי של קול כל יודע – אפשר להבחין בשינויים באופן שבו הדמויות נתפסות על ידי הצופה. כך למשל רעייתו של גיבור הסיפור הראשון מצטיירת בו כאישה דביקה, מגוחכת ואפילו די דוחה, שאינה מעוררת שום אהדה, ואילו בהמשך היא מתגלה כאוצר של טוב לב, קשב ואנושיות מופלאה.

מסתבר גם שאפילו רגעים קצרים מאוד של התרחשות יכולים להתפרש באופן סותר, אחרי שלומדים את כל הפרטים ורואים אותם מזווית אחרת: בני זוג שנראים מאושרים ביחד, מזנקים לתוך בריכת שחייה בחדוות נעורים שובבה, שקועים בעצם אינטראקציה שונה לגמרי, אישה עשירה ועסוקה מאוד שיוצאת לדרכה היא למעשה אדם אבוד, אנו נוכחים בכך שאינה יודעת לאן מועדות פניה, וכך גם ידידות שנרקמת היא בעצם ניצול בהסוואה, וביטחון עצמי מרשים יכול להתגלות ככיסוי לאימה קיומית.

על אף הקיצוניות שבה מוצגות הדמויות, הטובות והרעים, הסרט מצליח לשכנע אותנו שאלה אנשים אפשריים ובעלי כוונות אמיתיות, ועל אף העיסוק שלו בתשוקות אפלות, שסובבות בעיקר סביב חמדנות, משבר כלכלי, כסף ומה שהוא מספק לעשירים ומה מוכנים לעשות אנשים כדי להשיגו, יש בו בסרט הזה, למרבה הפלא וההפתעה, גם נחמה.