הילדה הסינית הקטנה ביקשה, “על הידיים.”
“לא,” סירבה האימא שלה, הבלגית.
אחותה הגדולה, שיש לה פנים עגולות כמו של אמה, שאלה מה המדריכה אומרת.
“את הביתנים האלה הועידו בגרמניה לסוסים, והביאו עד לכאן. האסירים היו צריכים רק לחבר אותם וכבר הם היו מוכנים,” הסבירה לה האימא.
אחותה האמצעית, ההודית, אספה אבני חצץ קטנות וסידרה אותן על קורות העץ.
המדריכה סימנה בתנועת סנטר חדה לבחור האירי שלא יתיישב על הדרגש, אבל לילדה ההודית לא העירה כלום.
“מנגלה עבד כאן, במחנה,” אמרה המדריכה הפולנית באנגלית המדויקת שלה, ואז עצרה, הרימה גבה, גיחכה ותיקנה את עצמה: “אם אפשר לקרוא לזה ‘לעבוד’. הוא שהה כאן, במחנה הזה, תמיד.”
הגבר האמריקני המבוגר צילם את המבנה מבחוץ.
האישה האיטלקייה עם הצמות הדקיקות בשיער החליפה בטרייה במצלמה שלה, נגסה מהשוקולד, עטפה אותו בזהירות והכניסה אותו לתיק.
הילדה הבלגית שאלה את האימא שלה את מי הגרמנים רצו להרוג.
“כאן במקום הזה השומר עמד וספר את האסירים,” אימא שלה המשיכה לתרגם, “וכשירד שלג הוא עמד בביתן הקטן הזה. ועכשיו אנחנו עולים שוב לאוטובוס ונוסעים לבירקנאו.”
“מה נראה שם?” הילדה שאלה.
אבא של הילדות שתק וקיפל את עגלת הטיולים.
האישה הבלגית ביקשה מהמדריכה שתסביר לה שוב את השם “קנדה,” מדוע כינו כך האסירים את הביתן שנאספו בו החפצים האישיים.
האישה היפנית עם הגוונים הבלונדיניים בשערה שיבחה את האנגלית של המדריכה הפולנית וסיפרה לה שהיא גרה בקנדה.
הגבר האמריקני אמר, “מקום נורא. מקום נורא,” ושלח חיוך מלא בשיניים אחידות לגמרי אל הישראלית שהגיעה קודם לכן מתנשפת, ושאלה את הנהג, “זה האוטובוס לאושוויץ?”
האישה הבלגית לקחה את הילדה הסינית על הידיים.
“הבגדים האלה היו של ילדים. אחרי השחרור הם נהגו לשחק בסלקציה: אתה לימין, אתה לשמאל. וכמה פעמים ביום עמדו במסדר וספרו את עצמם. לחלק מהם היה מזל, קרובי משפחה שלהם מצאו אותם, לפעמים אפילו ההורים שלהם. אבל רובם נשארו לבדם. הם היו קטנים מדי ואפילו לא ידעו מי הם. אנשים מהסביבה כאן אימצו חלק גדול מהם.”
בדרך חזרה הילדה הבלגית והילדה ההודית והילדה הסינית שרו ביחד שירים בצרפתית ובפלמית. וצחקו בקול.
עופרה עופר אורן ©