חזרתי זה עתה ממסע במכונת זמן. היא לקחה אותי למקום שמוכר לי מאוד: שכונת בורוכוב בגבעתיים, כי במשך חמש עשרה שנה, כשלימדתי בבית הספר התיכון לאמנויות ע"ש תלמה ילין, הסתובבתי שם, במשך שעות ארוכות, כל שבוע. בית הספר שוכן בעיבורה של השכונה. בחצרו ניצב עד היום מה שנשאר ממגדל המים מהעבר הרחוק. נהגתי לעצור מדי פעם בדרכי מכאן לשם כדי לקרוא בסקרנות את השלטים שנקבעו עליו ולצידו: סיפורי תולדות המקום ומתיישביו.  

בניגוד למה שנראה בצילום שלעיל – חצר בית ספר תלמה ילין נראית עד היום כמו שמורת טבע קטנה –  שכונת בורוכוב היא כיום אזור אורבני סואן, בתי שיכון, חנויות הומות אדם וכבישים פקוקים… אבל פעם הייתה השכונה אזור כפרי, שגבל בנחל מוסררה. יכלו להשקיף ממנה עד הים. איך אני יודעת? כי כך סיפר לנו אוריאל אופק בספרו חמש דקות של פחד. הספר מנוקד, ומיועד מן הסתם לילדים, אבל חרף גילי המופלג, קראתי אותו בשקיקה ובהנאה רבה. 

הנה תיאור הנוף שנשקף אז משכונת בורוכוב – מערבה:

"שְׁנֵי הַיְּדִידִים עָמְדוּ עַל רֹאשָׁהּ שֶׁל גִבְעַת בֵּית הַסֵּפֶר. בִּנְיַן בֵּית הַסֵּפֶר הַמֻּקָּף עֲצֵי בְּרוֹשׁ וְאֹרֶן מַאֲחוֹרֵיהֶם, וְגַגּוֹת תֵּל־אָבִיב הַנוֹשְׁקִים לְפַס־הַיָּם הַרְחֵק הַרְחֵק לִפְנֵיהֶם. זֶה עַתָּה יָרְדָה הַשֶׁמֶשׁ לִטְבֹּל בִּרְצוּעַת הַיָּם הַנוֹצֶצֶת וְקַרְנֶיהָ צָבְעוּ בְּוָרֹד אֶת הַקֻּבִּיּוֹת הַלְּבָנוֹת שֶׁל בָּתֵּי הָעִיר הָרְחוֹקִים. אֶפְשָׁר הָיָה לַעֲמֹד שָׁעוֹת וּלְהַבִּיט בִּתְמוּנָה זוֹֹ, שֶׁעוֹרְרָה תָּמִיד מִין עֶרְגָה כְּמוּסָה מְתוּקָה בְּלִבּוֹ שֶׁל מִיכָה, אֶלָא שֶׁהַפַּעַם אִי אֶפְשָׁר הָיָה לַעֲמֹד וּלְהַבִּיט סְתָם כָּךְ בָּעֶרֶב הַיּוֹרֵד, צָרִיךְ לָלֶכֶת.

"הַהַרְפַּתְקָה הַגְדוֹלָה מְחַכָּה לָהֶם."

תיאורה של תל אביב, על בתי "הקוביות הלבנות" שלה, מבהיר לנו מיד שמדובר במסע בזמן. אכן, את התאריך שבו מתרחשת העלילה אפשר לחשב כבר בעמוד השני, בעזרת אזכור שמשמש כנקודת ציון היסטורית, הממקמת אותנו על ציר הזמן: "'תִּרְאוּ אוֹתוֹ,'" אומרת אחת הדמויות, ילד ששמו מיכה, "שֶׁהָיָה דֵּי בָּקִיא בַּנַּעֲשֶׂה בַּחֲזִית. 'הַגֶּרְמָנִים מִתְקָרְבִים לְפָּרִיס וְהוּא [ילד אחר בחבורה] כְּבָר כּוֹבֵשׁ לָנוּ אֶת בֶּרְלִין.'" אהה, מדובר אם כן בשנת 1940 של המאה העשרים.

ומי הוא מיכה? די מהר מתבהר לנו שבעצם מדובר בבן דמותו של הסופר, אוריאל אופק. הוא שותל רמזים רבים לכך. למשל – "כָּאן חַיָּב הַמְחַבֵּר – שֶׁהָיָה אֶחָד מֵאוֹתָם נְעָרִים שֶׁעֲלֵיהֶם הוּא מְסַפַּר כָּאן, לַעֲשׂוֹת אֶתְנַחְתָּא קַלָה וּלְסַפֵּר לַדּוֹר שֶׁלֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף וִידִידָיו מַה הִיא חֲצַר־אַלְדֶמַע וּמַהוּ הַכַּרְטִיס שֶׁמְחִירוֹ חָמֵשׁ דַקוֹת פַּחַד, וְהַמְחַבֵּר מַבְטִיחַ לְהַסְבִּיר הַכֹּל."

מיכה ילד חולמני, שומר סוד, טוב לב, נבון. הוא מבחין בכל יופי שנגלה לעיניו ויותר מכול, הוא ער להיותו שונה מחבריו: פחות זריז מהם, פחות שובב. הוא מעדיף להתבודד, לקרוא ספרים… אף אחד לא יתפלא שמהילד הזה יצא בסופו של דבר סופר, נכון? 

הספר מחזיר אותנו אל היישוב, כפי שהיה שמונה שנים לפני קום המדינה. חיילים בריטים מאיימים מסתובבים בין הבתים ומחפשים עריקים יהודים מצבא אנדרס הפולני שחייליו שהו בישראל והתאמנו כאן לקראת הקרבות הצפויים להם (קראנו עליהם בספרה המרתק של מיכל דקל, בני המזל – איך אבא שלי, ילדי טהרן וכרבע מיליון מיהודי פולין שרדו בשואה). נערים צעירים, אפילו כאלה שטרם מלאו להם שבע עשרה, מתנדבים לשרת בצבא הבריטי, כדי להילחם בנאצים. השבעות־סתר של המתנדבים הללו מתקיימות בחשאי. בחצרות כורים בורות סודיים, כדי ליצור בהם "סליקים": מחבואי נשק שנועדו למאבק נגד האנגלים. אירועים היסטוריים ידועים, למשל – הפצצת המטוסים האיטלקים על תל אביב – מתרחשים "לנגד עינינו", ואנחנו אתם, עם הגיבורים, אז ושם. 

יש בספר תיאורים מרתקים ומשעשעים מהווי החיים של אותם ימים:

 "בַּיָּמִים הָהֵם הָיו לָנוּ שְׁמוֹנֶה פָּרוֹת חוֹלְבוֹת, וְאַבָּא שֶׁלְךָ הָיָה יוֹצֵא עִם לֶמֶךְ כְּדֵי לְחַלֵק אֶת הֶחָלָב לַלָּקוֹחוֹת הָרַבִּים שֶׁלָנוּ, שֶׁהָיוּ פְּזוּרִים מִכָּאן וְעַד תֵּל־אָבִיב, וְאַבָּא שֶׁלְּךָ, כַּיָּדוּעַ לִשְׁנֵינוּ, אוֹהֵב לִקְרֹא לֹא פָּחוֹת מִמְּךָ, מְנַצֵל כָּל רֶגַע פָּנוּי לִקְרִיאָה. בְּקִצוּר – הָיָה אָבִיךְ עוֹלֶה עַל לֶמֶךְ עִם סֵפֶר בְּיָדוֹ, הַחֲמוֹר צוֹעֵד – וְאַבָּא עֵינָיו בְּתוֹךְ הַסֵּפֶר. קוֹרֵא מִבְּלִי לְהַבִּיט לַצְדָדִים. הַחֲמוֹר צוֹעֵד בְּנַחַת, אָבִיךְ קוֹרֵא, הַחֲמוֹר צוֹעֵד – וּפִתְאֹם נֶעֱצָר, סִימָן שֶׁהִגִּיעַ אֶל בַּיִת שֶׁל לָקוֹחַ, אָז הָיָה אָבִיךְ סוֹגֵר אֶת הַסֵּפֶר, יוֹרֵד, מַכְנִיס אֶת הֶחָלָב, עוֹלֶה שׁוּב עַל גַּב הַחֲמוֹר – וּמַמְשִׁיךְ בִּקְרִיאָה. וְלֶמֶךְ צוֹעֵד הָלְאָה בְּנַחַת – עַד שֶׁנֶעֶצָר שׁוּב בַּתַּחֲנָה הַבָּאָה; זֹאת אוֹמֶרֶת מוּל בֵּית הַלָקוֹחַ הַבָּא. וְכָךְ הָלְאָה – עַד תֵּל־אָבִיב וַחֲזָרָה הַבַּיְתָה… כֵּן, כָּזֶה מִין חֲמוֹר מִלְמָד הָיָה לֶמֶךְ, יוֹדֵעַ בְּעַל־פֶה אֵיךְ לְהַגִיעַ אֶל כָּל הַקְּלִיֶנְטִים שֶׁלָנוּ. וּמֵעוֹלָם לֹא טָעָה! חֲבָל שֶׁהוּא אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ יוֹתֵר…"

"'בֶּאֱמֶת חֲבָל,'" אָמַר מִיכָה, 'גַם אֲנִי הָיִיתִי מוּכָן לִרְכֹּב עָלָיו עִם הֶחָלָב, אִיפה הוּא עַכְשָׁו?'"

"'מִי יוֹדֵעַ?'" נֶאֱנַח סַבָּא, 'מָכַרְנוּ אוֹתוֹ בַּיָּמִים הַקְשִׁים, כְּשֶׁצִמְצַמְנוּ אֶת הָרֶפֶת…'"

הספר עתיר הומור דקיק. למשל – מיכה, שיהיה, כידוע, סופר, מספר לאחותו את עלילתה של הצגה שראה, ולמעשה ממציא את כולה, בתקווה שעד שיזדמן לילדה לראות את ההצגה בעצמה, כבר תשכח את סיפורי הבדים שלו… סבא של מיכה מספר לו על תקופת האשפוז שלו במוסד רפואי, שם פגש טיפוסים כמוהו, וחותם: "עַלִיז מְאֹד הָיָה שָׁם"…

עליז מאוד גם בסיפור שלפנינו. הוא גדוש בהרפתקאות, שובבות, וחן. בקיצור – ספר שמזמן הנאת קריאה מובטחת.