“במלאכת הכרעת הדין הניצבת לפתחו של ביהמ”ש, אין הוא יכול להשיב לעיתים על כל שאלה העולה, אם מצד הסניגוריה ואם מצד המאשימה.
יכול ויהיו שאלות אשר לעולם תישארנה ללא מענה.”
מתוך הספר מוות על הנילוס, מאת אגתה כריסטי:
“‘לא פעם נדמה לי שזה כל מה שעושים בעבודת הבלשות, מוחקים את ההתחלות המוטעות ומתחילים מחדש.’
“‘כן, זה נכון מאוד. וזה בדיוק מה שאנשים מסוימים מסרבים לעשות. הם חושבים על איזו תיאוריה והכול חייב להשתבץ בה. אם עובדה קטנה אחת מסרבת להשתבץ, הם זורקים אותה הצידה. אבל תמיד דווקא העובדות שמסרבות להשתבץ הן החשובות.”
נכון, אגתה כריסטי הייתה רק סופרת, לא חוקרת משטרתית או שופטת. היא המציאה פשעים ו”פענחה” אותם, ולכן אי אפשר לכאורה לייחס תוקף לדברים שכתבה בספרי המתח שלה, ובכל זאת קשה להתעלם מהרלוונטיות המצמררת שלהם.
שופטיו של רומן זדורוב החליטו להתעלם מהסתירות שנמצאו. למשל, מהעקבות הטבולות בדם הטבועות על הקיר, עקבות המסמנות את נתיב הבריחה של הרוצח או הרוצחת מתוך התא שבו נמצאה גופתה של המנוחה, תאיר ראדה. היו אלה עקבות של נעליים קטנות, לא כאלה שתואמות את מידת נעליו של רומן זדורוב. כמו כן, נתיב הבריחה אינו זהה עם זה שזדורוב “שחזר” כביכול. הוא קפץ מעל הדלת, ואילו הרוצח טיפס על הקיר המפריד בין שני התאים, כפי שמסתמן מטביעות הנעליים. זה רק פרט אחד מרבים שלא השתבצו בתמונה הכללית. אכן, השופטים הכירו בכך, ובכל זאת החליטו להרשיע את זדורוב, שלא נמצאה אף ראיה פורנזית אחת לכך שנכח בזירת הרצח!
ובחזרה לעולם הספרות.
הספר שלפנינו, מוות על הנילוס נכתב כמלאכת מחשבת. כשקוראים אותו אפשר להבין מדוע ספריה של אגתה כריסטי ממשיכים לעשות חיל עשרות שנים אחרי מותה (ב-1976). יש בו תבונה רבה, והוא מצייר את המציאות ואת הדמויות המתקיימות בה בשנינות ומנקודת מבט של אדם ששום דבר לא נמלט מעיניו. כשם שהרקול פוארו שם לב לכל פרט קטן, כך גם הסופרת שיצרה אותו יודעת להתבונן ולתאר דקויות ומצבים: למשל, את דמותו של הקומוניסט הנלהב שהוא בעצם עשיר במסווה. את האישה שמסרבת לוותר על העצמאות שמעניק לה מעמדה. את האישה התמימה וטובת הלב ואת הסנובית המתנשאת. כל אלה נשמעים אולי כסטריאוטיפים, אבל אינם כאלה. בין דפי הספר הדמויות מצטיירות כאנשים של ממש. התיאורים הללו מבטאים צד חשוב בגדולתה של כריסטי: היא רואה את העולם ומגיבה אליו.
כמו ספריה ולא נותר אף אחד, רצח רוג’ר אקרויד,או רצח באוריינט אקספרס, גם הספר שלפנינו הוא קלאסיקה בלשית שלא נס ליחה. הרקול פוארו החריף, השנון והאנושי מככב בו, ואי אפשר לא לייחל לבלש מחוכם כזה, שיופיע כאן ועכשיו, ויעשה קצת סדר…
הופתעתי לפגוש בספר כמה מכרים שלא הייתי ערה לזיקה שלהם אל ספרה של כריסטי. כך למשל אני די משוכנעת שאפשר למצוא הדים מתוך מוות על הנילוס בסיפורו של גרהם גרין “היפנים הסמוים“, שנכתב ב-1965, כלומר, עשרים ושש שנים אחרי שספרה של כריסטי ראה אור.
בשניהם הבלש (אצל גרהם גרין מדובר בסופר מזדקן) יושב בבית קפה ומצותת לשיחה בין זוג אוהבים, צעיר וצעירה אנגלים. אצל שניהם הצעיר קצת טמבל, וחסר אונים, שנרתע מפני נשים שתלטניות. בשניהם הגבר הצעיר מתעקש להביע את גבריותו בכך שהוא פורע את החשבונות: “‘הגבר רוצה להיות הבעל – הוא לא רוצה שהיא תהיה הבעלים שלו'” הוא אומר אצל כריסטי, ואצל גרהם גרין:
“החשבון נח לידם זה זמן מה. הוא הוציא את ארנקו כדי לשלם, אבל היא חטפה את הדף והרחיקה אותו ממנו. היא אמרה, ‘זאת החגיגה שלי.’
“‘לכבוד מה?’
“‘לכבוד ‘חוג צ’לסי’, כמובן. מותק, אתה מאוד דקורטיבי, אבל לפעמים אתה, טוב, לא לגמרי מחובר.’
“‘אני מעדיף… אם לא אכפת לך…'”
ובשניהם מופיעה סופרת כושלת ומגוחכת, שמתרברבת בשמות המופרכים של ספריה.
נדמה לי שיש קשר גם עם הסיפור מר יודע כלשל סומרסט מוהם, שדווקא נכתב לפני ספרה של כריסטי (ב-1924): בשניהם יש עניין עם שרשרת פנינים, ומשמעות קריטית לשאלה אם הן אמיתיות או מזויפות. ייתכן בכלל שההשראה הגיעה מסיפורו של גי דה מופסאן “המחרוזת”, שקדם לשניהם (ראה אור ב-1884).
מה שברור הוא, שכל אחד מהסופרים פיתח את הרעיונות המשותפים בדרכו המיוחדת, ולכן כל אחת מהיצירות מעניינת מאוד בדרכה.
כדאי לקרוא!
Agatha Christie Death on the Nile לעברית: מיכל אלפון
שתי הסדרות נלכדו בעיצומן, ולכן אינן מאפשרות עדיין צפיית בינג’. שתיהן משודרות בתאגיד השידור כאן 11, ושתיהן הפקות מקור מרתקות שמשקפות הבטים במציאות הישראלית שראויים בלי ספק להסתכלות מקרוב.
פמת”א
פמת”א היא סדרת מתח שבמרכזה עומדת פרקליטות מחוז תל אביב. עד כה שודרו חמישה פרקים מהסדרה, שיצרו נועה רוטמן ואסתר נמדר.
לפני כשנתיים הציגה אורנה בן דור את סדרת הכתבות התיעודיות, “דיני נפשות”, בדוקו 10. בן דור ניסתה להוכיח בסדרה כי הפרקליטות במדינת ישראל רבת עוצמה ונגועה בשחיתות.
גם השופטת בדימוס הילה גרסטל, נציבת הביקורת על הפרקליטות, קבעה לפני שנתיים כי “הכוח שבידי הפרקליטות, רב מכוח השופטים. הם חורצים גורלות.” ב-2015 יצאה גרסטל נגד פרקליט המדינה, שי ניצן, במכתב חריף ששלחה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה ויינשטיין, האשימה גרסטל את ניצן ב”אי אמירת אמת ובחוסר תום לב.” כל זאת בתגובה להתנהלות הפרקליטות בעניין הפתולוגית ד”ר מאיה פורמן, שסירבה לתאם עמדות עם הפרקליטות במשפט זדורוב, ו”התעקשה” לעמוד על דעתה שהחתך בסנטרה של הנרצחת תאיר ראדה נעשה בסכין משוננת ולא בסכין יפנית (ומכאן מסתבר שלא רומן זדורוב רצח אותה!).
השופטת בדימוס הילה גרסטל בתוכנית “עובדה”: לדבריה “הפרקליטות היא גוף חולה”
ועתה מגיעה הסדרה הדרמטית, פמת”א, שמציגה את אותה שחיתות באמצעים דרמטיים ובידיוניים, לכאורה.
למרבה החרדה, היא מבוססת על הניסיון האמיתי שצברה רוטמן, עורכת דין במקצועה, בפרקליטות תל אביב.
חן אמסלם המגלמת את עורכת הדין המשטרתית מרסל בן דוד, מצליחה להרשיע ראש משפחת פשע ירושלמי. בעקבות ניצחונה מציע לה אחד השופטים לעבור לפמת”א – פרקליטות מחוז תל אביב. מרסל מתחילה מיד לעבוד על תיק יוקרתי – מעילת משכנתאות באחד הבנקים בארץ. היא נתקלת בתככים, פוליטיקה, ואולי גם בשחיתות שרווחת בפרקליטות. האם תצליח במאבקה?
פמת”א היא הדרמה המקורית הראשון שערוץ כאן 11 מעלה, והפרקים שכבר שודרו (עד ה-14.1.2019) מעוררים סקרנות וציפייה.
אפשר לצפות בהם ביוטיוב.
מונא
הסדרה “מונא” נוגעת בפן אחר לגמרי של הישראליות: מציאות חייהם של פלסטינים ישראלים. מצוקתם והקשיים הבלתי אפשריים המונחים לפתחם מכל עבר מקוממים מאוד, וחשוב כל כך שהם מובאים בפני הקהל הישראלי (האם גם פלסטינים צופים בסדרה?). נוגעת מאוד ללב השפה שבה מדברים ביניהם פלסטינים-ישראליים: ערבית משובצת במילים בעברית, שאפשר להבחין בהן בתוך רצף השיחה: “לתקתק”, “דו-קיום, “מורכבות” (“אתה בכלל יודע איך אומרים “מורכבות בערבית?” מקניטה אחת הדמויות את חברה). כמו בסרט לא פה, לא שם, שגם הוא משקף את חייהם של צעירים ערביים שאינם מצליחים למצוא את מקומם בחברה שממנה באו, וגם לא בחברה היהודית-ישראלית שבה הם מעורים לכאורה, גם בסדרה שלפנינו מגלמת את התפקיד הראשי השחקנית המקסימה מונא חוא ( منى حوّا). היא משחקת דמות של צלמת ערבייה, גם היא נקראת מונא, שחיה בתל אביב. מונא נבחרה לייצג את ישראל בתערוכת צילום בינלאומית שנערכת בפריז. היא נקרעת בין הזהויות שלה (“שמת לב,” עולה השאלה בשיחתה עם ראני, השותף שלה בעבודה, “שהם אף פעם לא אומרים ‘פלסטיני מחמד’, אלא רק ‘ערבי מחמד?'”). בכפר הולדתה מנדים אותה. אמנם יש לה סיפור אהבה עם יניב, צעיר ישראלי שמשמש גם האמרגן שלה, אבל גם בחברה היהודית-ישראלית היא לא בדיוק מוצאת את מקומה. האם, למשל, “מותר” לה להגיע ללוויה של חייל ישראלי? מי יתקוף אותה על כך? ומדוע נאמנותה נבחנת בלי הרף בשתי החברות, הפלסטינית והיהודית, בזכוכית מגדלת, כמעט, אפשר לומר, במיקרוסקופ?
התשובות מעניינות, מסקרנות, מכאיבות, חשובות!
גם את הפרקים הראשונים הסדרה “מונא” (שיצרה מירה עווד וכתבה מאיה הפנר), אפשר לראות ביוטיוב:
מה קורה כשמערכת הצדק כושלת? האם אפשר בכלל לסמוך עליה – בצרפת, ואולי גם בישראל? – איך ייתכן שאינה פועלת כיאות? מדוע היא מגינה על מי שמצטייר כפושע, רוצח, אנס? איך נוצר הפער בין מה שנראה כמובן מאליו, לבין התוצאות הלא מובנות בכלל? איך ייתכן שאימא מגינה בחירוף נפש על הפושע שפגע בבתה?
הסרט “בשם בתי” מציג את כל השאלות הללו. על חלקן הוא משיב. אחרות נשארות סתומות ומטרידות מאוד.
“בשם בתי” מתעד, אך לא כיצירה דוקומנטרית, מקרה מוכר, ועוקב אחרי שלביו בדייקנות, גם אם אינו כולל את כל הפרטים: גבר צרפתי שבתו בת הארבע עשרה מתה במפתיע כששהתה בחופשה בבית אמה ובעלה השני, הגרמני, חושד שהנערה, קָלִינְקָה, לא מתה מוות טבעי.
חשדותיו מתעצמים כשמגיע אליו דו”ח הנתיחה שלאחר המוות שערכו השלטונות הגרמניים. כמה מהפרטים המתגלים אינם מתיישבים עם תיאור המהלכים שהביאו למותה של קלינקה, כפי שסיפרו לו עליהם אמה ובעלה, שהוא רופא.
חשדותיו נהפכים לוודאות אחרי שמתירים לו להוציא את הגופה מקברה ולערוך בדיקה נוספת. מכאן ואילך מתחילה בעצם עלילתו המרכזית של הסרט: האב, אנדרה במברסקי, מנסה להפעיל את הרשויות כדי שהפושע, ד”ר ברומבך, יישפט וייענש, כיאות.
התהליך נמשך במציאות עשרים ושבע שנים. האב הקדיש לו את חייו. שוב ושוב כשלה מערכת הצדק. שוב ושוב הצליח הפושע, בחסות מערכת המשפט, לחמוק מעונשו. גם כשהתגלו מקרים נוספים, שבהם הואשם בפגיעה בנערות. אלה אינם ספוילרים, כי הדברים ידועים וזכורים מהתקשורת. קלינקה, אנדרה במברסקי, דיטר ברומבך, דניאל (האֵם), אינם דמויות בדויות. אלה שמותיהם האמיתיים של האנשים הללו, וזהו סיפורם.
עניינו של הסרט, העשוי היטב, ומצליח לרתק, גם כשהמהלכים הצפויים בעצם ידועים מראש, הוא בשאלות הרבות שהוא מציג. ובראשן – איך ייתכן? איך יכול רוצח לחמוק מעונשו, כשההיגיון הבריא, הפשוט, אומר שהראיות זועקות לשמים, שמדובר בפושע ודאי? איך?
ואיך ייתכן שהאימא ממשיכה לתמוך בו, גם אחרי שהם מתגרשים (לטענתה – בלי שום קשר למות בתה), איך זה שהיא מתכחשת לעובדות ולראיות? מסרבת להודות? מסרבת להאמין?
בקשר לאימא התשובה אולי לא מובנת, אבל ידועה ומוכרת. למרבה הזוועה תגובותיה קלאסיות, כמעט אוניברסליות. ידוע היטב מהמחקר כי אמהות של נפגעות תקיפה מינית בתוך המשפחה אינן מוכנות לראות את מה שקרה לילדה. לפעמים מלכתחילה שיתפו פעולה עם הפוגע. לפעמים “רק” ידעו מאז ומתמיד, והעלימו עין. מדובר בנשים נרקסיסטיות, ילדותיות, מרוכזות בעצמן ובצרכים, רצונות ותשוקות שלהן, לא של בנותיהן. הן אינן מוכנות, כנראה גם לא מסוגלות, להתמודד עם האמת.
“אמהּ מעולם לא עמדה באמת לצדהּ,” כותבת ג’ודית הרמן בספרה טראומה והחלמה כשהיא מתארת מה שקורה לבנות שחושפות את סוד הפגיעה, “ואי-אפשר לסמוך עליה בשעת משבר. אם לא יינקטו צעדים להגנה על הבת, רבים הסיכויים שזוג ההורים יתאחדו נגדה ויסלקו אותה מהמשפחה.”
בסרט שלפנינו הבת מתה ואינה יכולה לחשוף את הסוד. אביה עושה זאת במקומה ולמענה, והאימא מגיבה בדיוק כמו האימהות שג’ודית הרמן מתארת: מאחדת כוחות עם הפוגע, מסרבת בכל תוקף להאשים אותו, תוקפת את חושף הסוד.
האם אפשר להזדהות עם מצוקתה של האם? הבמאי נותן לה פתחון פה. בריאיון אתו סיפר כי האב הציע לו להיפגש עם האם, אם כי אין ביניהם שום קשר והם אינם ביחסי דיבור כלשהם. האם סיפרה לבמאי את גרסתה, שהאב ממשיך להסתייג ממנה, והוא כמובן צודק. שהרי אין כאן אפשרות לשתי גרסאות שונות. העובדות מדברות בעד עצמן. נראה שהאם, שאינה מסוגלת להתמודד עם תחושת האשמה, תמשיך עד אחרית ימיה להדחיק, להכחיש, תמשיך לחוס על עצמה.
השאלה האחרת, הזועקת לשמים, היא – איך ייתכן שהרשויות, שהיו אמורות להביא את הפושע לדין צדק, מעלו כך בתפקידן. הייתכן? איך, לאור כל הממצאים, הראיות, ההוכחות, העדויות התומכות שוב ושוב, אפשרו לו לחמוק מעונש? גרמניה סירבה להסגירו לצרפת. מדוע? האם שיקולים (פוליטיים?) עלומים יכולים לגבור כך על הצדק? שופטים גרמניים הרשיעו אותו באונס אחר, אבל גזרו עליו עונש על תנאי. איך ייתכן? אין בסרט תשובה. רק הצגה של מה שקרה. והדברים הללו מטרידים מאוד, מבעיתים ומחרידים.
למרבה הצער, נראה שלעתים תכופות יותר מכפי שאנחנו רוצים להאמין המערכת המשפטית כושלת. נראה כי השפעות חיצוניות כבדות משקל מטות אותה לא אחת. איך ייתכן שאו ג’יי סימפסון זוכה? איך אפשר שחפים מפשע, כך הולך מסתמן, מרצים עונש על הרצח של הילד דני כץ? ואיך ייתכן שרומן זדורוב, שאינספור ראיות מצביעות על חפותו, ממשיך לשבת בכלא?
מי שעדיין מטיל ספק בחפותו של זדורוב מוזמן לעיין במסמכים המופיעים כאן. בינתיים אפשר להתחיל בכמה עובדות בסיסיות: אין שום ראיות פורנזיות לנוכחותו של זדורוב בזירת הפשע (ולא נמצאו כאלה גם בביתו, בטבעת הנישואים שלו שהמשטרה פירקה, בבגדיו, בנעליו, במכונת הכביסה שלו, בשום מקום!) ולעומת זאת יש אינספור ראיות לנוכחותם של אחרים – טביעות אצבע שלא זוהו, שערות שלא כולן נבדקו, די-אן-איי שנמצא על הגופה ואינו שייך לה, ולא לזדורוב, טביעות נעליים שנותרו בדם וגודלן אינו מתאים לאלה של זדורוב, ועוד כהנה וכהנה ראיות. זדורוב לא זכה למשפט צדק.
“הדברים מגיעים עד כדי כך, שבאחת ההפסקות בין דיוני המשפט ניגשה אלי העוזרת של רפ”ק ירון שור, מומחה טביעות הנעליים של המשטרה, ושאלה אותי, בנוכחות עיתונאי שישב לצדי: ‘האם את יודעת מי היה עם תאיר בשירותים?’ הייתי בהלם מוחלט. החלפנו מבט כלא מאמינים למשמע אוזנינו. ‘אותי את שואלת מי היה שם?’, עניתי לה. ‘אתם אלה שצריכים למצוא מענה לשאלה הזאת!”. כשהחל הדיון הבנתי מדוע שאלה אותי העוזרת של שור את השאלה הזאת: לתביעה ולמשטרה לא היה כל הסבר להימצאותן של שלוש טביעות נעל בזירה ומי הטביע אותן, וכנראה העוזרת חשבה כי אני הכתובת לבירור העניין…’
השופט דנציגר זיכה אותו, בערעור בעליון, אבל שני השופטים האחרים (שלא כל הראיות הובאו בפניהם!) שבו והרשיעו אותו. מי ששמע את הריאיון עם הילה גרסטל (כאן אפשר לקרוא את תמליל הריאיון) בתוכנית “עובדה” עם עומרי אסנהיים לא יכול שלא להיות מוטרד. מאוד!
הסרט “בשם בתי” ראוי מאוד. גם כשיודעים את סופו, הוא מותח. הוא עשוי באיפוק מכוון. הבמאי, ונסן גארנק, צדק לחלוטין כשהסביר את עקרונותיו האמנותיים: ” יש לי תיאוריה על רגש. ככל שאתה עוצר אותו הוא מתפרץ בחזרה. אני לא מחפש דרך לדחוף וללחוץ על רגש בסרט, במחשבה שהקהל יבכה בנקודה ספציפית. אני מעדיף לעצור. לשמור עליו מאופק ומכובד, ולא לגלוש למלודרמה. זה מאפשר לצופים לבכות מתי שהם בוחרים.”
“רוב הבעיות של מערכת המשפט שלנו, של שוטרים, תובעים וסנגורים, של שופטים ושל מושבעים, הן שכולם בטוחים בצדקתם. זהו היעדר ענווה טרגי של כולם…” את הדברים הללו אומר סנגור בסדרה הדוקומנטרית המרתקת “Making a Murderer”.
זוהי קביעה מטרידה ומעוררת תהיות: האם הוא צודק? האם באמת לוקה מערכת המשפט בארצות הברית בפגמים כה חמורים? ומה בישראל?
“Making a Murderer” עוקבת במשך עשרה פרקים ועשר שנים אחרי קורות חייו הבלתי אפשריים של אדם שריצה עונש מאסר ממושך, עד ששוחרר, כי הוכח שהוא בעצם חף מפשע. ואז, כעבור פחות משנתיים, נעצר שוב, נשפט, נמצא אשם ברצח. בפעם השנייה נגזר עליו מאסר עולם, בלי אפשרות לשחרור מוקדם.
סטיבן אייברי, תושב ויסקונסין, נעצר לראשונה בשנות העשרים לחייו, בחשד שאנס אישה צעירה ותקף אותה באלימות קשה. האישה − שנשארה בחיים − השתכנעה שאייברי הוא האיש שתקף אותה, ואפילו זיהתה אותו בתצלום. אייברי ישב בבית הסוהר במשך שמונה עשרה שנה, אך לא חדל לטעון לחפותו, שהוכחה לבסוף, באמצעות בדיקת די-אן-איי משוכללת יותר מאלה שהיו קיימות בשנות השמונים, כשנעצר לראשונה.
לכאורה – סיפור עצוב עם סוף מעודד. הצדק נעשה, גם אם מאוחר מדי. אכן, הפרק הראשון נפתח בסימן של שמחה גדולה: בני המשפחה מקבלים את פניו של אייברי, שמסרב להביע מרירות על השנים האבודות. פניו אל העתיד, אל החיים החדשים שהוא מקווה לבנות לעצמו. אמנם הוא כבר בשנות הארבעים לחייו, אבל עד מהרה הוא מכיר אישה (אשתו הראשונה ואם ארבעת ילדיו עזבה במהלך שנות המאסר ולא שבה מעולם), מתארס, ומתכנן את עתידו.
אבל השמחה מוקדמת מדי, ולא רק משום שמתגלה כי השחרור יכול היה להגיע הרבה קודם. מסתבר שהראיות לחפותו של אייברי, כמו גם לאשמתו של האנס האמיתי שבדיקת הדי-אן-איי המשוכללת איתרה, כבר היו ידועות מזמן לכמה מאנשי החוק, שהקפידו להסתירן. לא זו בלבד, אלא שנראה כי מלכתחילה היו מי שעשו הכול כדי להפליל את אייברי. הוא ובני משפחתו לא היו אהודים בקהילה הקטנה שבה חיו. המכה האמיתית, הבלתי נתפשת, ניחתת על אייברי לאחר שהוא פותח בהליכים משפטיים בניסיון לזכות בפיצוי כספי משמעותי (הוא תובע כמה עשרות מיליוני דולר) מאנשי החוק שהוא רואה בהם אחראיים לעוול שנעשה לו.
קורה דבר מחריד ביותר: אישה צעירה נעלמת. נטען שנראתה לאחרונה לא הרחק מקרון המגורים של אייברי. מכוניתה מתגלה כעבור כמה ימים במגרש למכוניות משומשות שנמצא בבעלות משפחת אייברי. הוא עצמו, הוריו, אחותו ואחיו − כולם גרים במתחם, בשכנות אלה לאלה − מנועים במשך כשבוע מלהגיע לבתיהם. לאט לאט מתחילים למצוא ראיות: שרידי גופה שנשרפו – עכשיו ההיעלמות כבר נהפכה לרצח – וטיפות מדמו של אייברי במכוניתה. כעבור ימים אחדים “מופיע” פתאום על רצפת קרון המגורים של אייברי מפתח ההתנעה למכוניתה של הנרצחת.
לכאורה, הראיות חד משמעיות, אבל לאורך עשרה פרקים הצופה משתכנע למעלה מכל ספק שאייברי חף מפשע. מראים לנו כיצד מישהו פתח את החותם בקופסה שהופקדה במשרדי השריף ובה מבחנה עם דם של אייברי שנותרה מתקופת מאסרו הראשונה. מוכיחים לנו שאין שום ראיה פורנזית: אף טיפת דם, רוק, זיעה, אף שיערה או ממצא כלשהי מגופה של הנרצחת לא נמצא בשום מקום שהיה יכול לקשר אותה לאייברי. היא מעולם לא נכנסה לקרון המגורים שלו ולא יכלה להירצח במוסך הסמוך לביתו, כי גם שם לא היה שום ממצא. המוסך מלא וגדוש בעשרות חפצים, כך שאייברי לא יכול היה לנקות את המקום ולהעלים ממנו ממצאים. מה גם שבמקום נמצאו שרידי די-אן-איי רבים שלו עצמו, וברור שהוא לא יכול היה לנקות רק את הדי-אין-איי שלה.
הסנגורים מצליחים בבירור להפריך כמעט את כל הטענות שמעלה התביעה. ולמרות זאת חבר המושבעים פוסק שאייברי אשם. יתר על כן: גם את אחיינו בן השש עשרה מרשיעים. וזה החלק הכי מזעזע בפרשה. אותו אחיין, צעיר מוגבל מאוד בשכלו, הוא החוליה החלשה שעוזרת לתביעה. הוא יכול למעשה להפיל את התיק, כי על פי עדותו פגש את הדוד בשעה שבה הרצח אמור היה להתבצע, הם אספו עצים למדורה, כדי לחגוג ביחד את ליל כל הקדושים, ואחרי כן הלך הנער לישון. אבל חוקרי המשטרה הצליחו להפעיל על הנער לחץ נפשי מסיבי כל כך, עד ש”הודה” כי נכנס לקרון המגורים של הדוד, ראה שם את הנרצחת כבולה למיטה, אנס אותה, בעידודו של הדוד, ואז שניהם הרגו אותה ביחד, כביכול. כל מי שעיניים בראשו יכול לראות שלנער אין מושג מה פרטי הרצח שהוא נדרש לספק. מה בכלל הוא עושה שם. מה רוצים ממנו. מה הוא אמור להגיד או לעשות. הוא נבוך, מהוסס, מפוחד, מכונס בתוך עצמו, הוא חוזר ואומר שהוא לא ראה כלום, שלא קרה כלום. הוא עד כדי כך לא מבין מה קורה, שגם אחרי שהוא “מתוודה”, הוא מברר אם יצליח לחזור לבית הספר לשיעור שמתקיים בעוד שעה וחצי…
החוקרים לא מרפים ממנו. הם “מעודדים” אותו להיות “ישר”, משכנעים, לוחצים, מפתים, מבלבלים. לאט לאט הוא מתחיל לחזור על הדברים שהם מכניסים לפיו. “מתוודה”. החוקרים צריכים להתאמץ מאוד, כי אין לנער מושג מה הנרטיב שהם מחפשים. כך למשל הם יודעים שהנרצחת נורתה בראשה, והם מנסים להוציא מפיו של הנער הודאה שהיא נורתה.
“מה עשיתם לה בראש?” אחד מהם חוזר ושואל. הנער מהסס. מתלבט. אינו יודע מה להשיב. בסופו של דבר מוצא משהו: “גזרנו לה את השיער.” החוקר נד בראשו בקוצר רוח. ושוב. ושוב. “מה עשיתם לה בראש?” הנער מנסה שוב. “הרבצנו לה.” בסופו של דבר החוקר מאבד את הסבלנות ומסגיר את הפרט המוכמן: “מי משניכם ירה לה בראש?” אהה, רואים את הנער מבין סוף סוף מה נדרש ממנו, ועונה בצייתנות, וכנדרש, “הוא”. כל החקירה הזאת צולמה בווידיאו. את כל זה אנחנו רואים. הזוועה, המניפולציות, החוצפה, זועקות לשמים. והן לא היחידות. כך למשל בשלבים מתקדמים יותר ברור לגמרי שהסנגור הממונה מטעם המדינה אינו פועל לטובתו של הנער, אלא להפך! הוא מנסה לשכנע את הנער להודות באשמה ולהגיע לעסקת טיעון (ומאפשר לחקירה נוספת להתקיים בהיעדרו). במקום להגן עליו הוא – כמסתבר בהמשך – בעצם משתף פעולה עם התביעה (!).
הכול אבוד, לאייברי ולאחיינו. לא משנה כמה חמור עיוות הדין שהתרחש: האחיין הודה. המושבעים מאמינים להודאה. שניהם נשלחים למאסר עולם.
הצופה הישראלית מנסה להתנחם: הרי אצלנו אין חבר מושבעים, כלומר תריסר אנשים שאמורים לקבוע אם אדם אשם או חף מפשע, אף על פי שאין להם שום ידע או הכשרה משפטית. אצלנו שופטים רציניים, מקצועיים, ישרים, חורצים את הדין. כלומר − מקרה כזה לא יכול להתרחש כאן, האומנם?
התשובה, למרבה הצער, היא לא באל”ף רבתי. כי גם אצלנו הודאה באשמה נחשבת “מלכת הראיות”, וכך למשל “אשמתו” של רומן זדורוב, במשפט הרצח המפורסם כל כך של הילדה תאיר ראדה, שנקבעה בשלוש ערכאות, התבססה רק על הודאתו, ובהיעדר כל ממצא פורנזי. צדקה אילנה ראדה, אמה של הנרצחת, ששאלה כבר בערב הראשון כשהמשטרה יצאה בהכרזה לפיה הרוצח נתפש, אם יש בידי השוטרים ראיות פורנזיות. התשובה מאז, לפני עשר שנים, ועד היום, חד משמעית: אין.
לפיכך נראה שזדורוב, בכישרון לולייני מפתיע, ריחף בזירת הפשע, שהרי אף טיפת מדמה של הנרצחת לא נמצא עליו, על גופו, על בגדיו, על נעליו, אפילו לא בטבעת הנישואין שלו, שאותה פירקו בניסיון למצוא די-אי-איי של תאיר ראדה. לעומת זאת, ראיות פורנזיות רבות למכביר התגלו בזירת הפשע, אך נראה שלא נבדקו כיאות. הבולטת שבהן: טביעות נעל שמסמנות את נתיב הבריחה של הרוצח מהתא שבו הושארה הנרצחת. על כך נאמר בפסק הדין כי יש סוגיות שיישארו עלומות לעד.
“כולנו יכולים לומר שלא נבצע פשע לעולם,” אומר אחד הסנגורים של אייברי בצער, ומוסיף − “אך לעולם לא נוכל לוודא שאיש לא יאשים אותנו בפשע. ואם זה יקרה, אז אתם יודעים, שיהיה לכם בהצלחה…”
כשרואים את הסדרה אי אפשר שלא לחשוב על אייברי הנמק בכלאו, איש שחייו נגזלו ממנו פעמיים. (את האחיין הצליחו כמעט לשחרר, בקיץ שעבר, אחרי שהוכח שסנגורו מעל באמונו ולא העניק לו את ההגנה שהיה ראוי לה. השחרור נמנע ברגע האחרון בהליך משפטי נוסף), ואי אפשר שלא לחשוב על רומן זדורוב, ולקוות ולפלל שמשהו יקרה סוף סוף, שהרוצחים האמיתיים יתגלו וישלמו על מעשיהם, ושמדינת ישראל תפצה את מי שהופלל, בזדון או מתוך רשלנות.
אפילו הצפייה באופן שבו הוצאה ההודאה מפי האחיין של אייברי מזכירה עד כאב את הסרטונים שבהם רואים את זדורוב נחקר בעברית – שפה שלא שלט בה – איך הוא חוזר בחוסר אונים, שוב ושוב, על ההכחשה שלו, איך לוחצים עליו, משכנעים ומבלבלים אותו, איך מביאים אותו לידי הודאת שווא, רומזים ומעבירים לו פרטים מוכמנים, כדי שיוכל לחזור ולומר אותם כביכול מתוך ידיעה עצמית, איך מנהלים שחזור לקוי, עוצרים אותו כשהוא טועה בדרך לזירה, רומזים לו שוב, בשיטות שונות, לאן עליו ללכת, ומה הוא אמור לעשות, לראות, לומר.
כולנו רגילים לראות סדרות פשע מבוימות, שסופן הבלתי נמנע “טוב”: הפושעים האמיתיים מורשעים והחפים מפשע הולכים הביתה, לכן קשה מאוד לצפות באי הצדק שהמציאות מזמנת לא רק לקורבנות, אלא גם למי שמואשמים על לא עוול בכפם. ועם זאת, הסדרה הדוקומנטרית הזאת, שמשודרת ב-Netflix (אפשר להוריד כתוביות בעברית), מומלצת מאוד. היכולת של היוצרים לעקוב במשך זמן רב כל כך אחרי כל נפתולי ה”עלילה” מעוררת השתאות. הם מצלמים ומצלמים, בלי לדעת לאן הכול יוביל, מביאים צילומים של הדמויות השונות בשלבים רבים של המהלכים, בבית, בדרך, במשפט עצמו (עצם העובדה שאפשר בארצות הברית לצלם מתוך אולם בית המשפט מעוררת השתאות, כזכור מהתקופה שהמשפט של או ג’יי סימפסון שימש כסרט המתח המרתק ביותר שאמריקה הציעה לעולם, בשידור ישיר). יש רגעים – למשל כשהמצלמה “שלנו” עוקבת אחרי רשתות הטלוויזיה השונות המצלמות את “גיבורי העלילה” – שאפשר כמעט לשכוח שלא מדובר בעוד איזה “סיפור טוב”, אלא בחיים האמיתיים, בכאב העצום ובאי הצדק המשווע, שהם עלולים לזמן.
כשראיתי את הספר לתפוס רוצח, המסע בעקבות האלמן שרצח את נשותיו תהיתי מה בעצם יוכל לחדש לי. הרי את סופו של העניין כולנו כבר יודעים. צפיתי לפני שש שנים בתוכנית “תעלומת האלמן הכפול” בתוכנית התחקירים “עובדה” של ערוץ 2, הזדעזעתי ונחרדתי מכל מה שעלה באותה תוכנית. עקבתי בעיתונות אחרי תביעת הדיבה שהגיש קופר נגד ערוץ 2, אחרי הפתיחה המחודשת של התיק ואחרי הרשעתו של קופר ברצח של שתיים מנשותיו. חשבתי שאני יודעת הכול. אבל סיפור המעשה הנגלל בספר ריתק והדהים אותי. ברור שתוכנית טלוויזיה שנמשכת שעה אינה יכולה לכלול את כל הפרטים שהובילו לסופו של המקרה, ואותם פרטים, לא רק ההרשעה והעונש שנגזר על הרוצח, מעניינים, מזעזעים ומעוררים מחשבות.
התהייה העיקרית העולה מקריאת הספר היא – איך ייתכן ששמעון קופר הצליח כמעט לצאת בשלום ולהמשיך בחייו, כאילו לא רצח, עשק, התאכזר ורימה. איך ייתכן שהחשדות נגדו הסתיימו פעמיים בלא כלום, בעוד שכל הראיות זועקות לשמים. איך ייתכן שאדם כזה, תחמן, שקרן, בלי ספק פסיכופט, חמק מעיניהן של רשויות החוק. איך הצליח לתעתע כך בכל המערכות, אפילו בשלבים שרבים חשדו בו. הרי למרות כל התחכום שלו, שקריו בלטו והיו ברורים כל כך, עד שמי שהתקרב אליו רק מעט, ובעיניים פקוחות, לא יכול היה שלא לראות אותם.
אחד מעורכי דינו של שמעון קופר הסביר לימים, כשבהם כבר לא ייצג את הפושע, כי קופר אינו מסוגל שלא לשקר. אפילו לא כשהשקר אינו משרת את צרכיו. מדהים לעקוב אחרי הפתלתלות המחשבתית של האיש. לראות את היצירתיות האינסופית שבה ידע להמציא גרסאות אד הוק, בלי היסוס, ובלי מאמצים. רק פעם אחת הצליח אסנהיים לעקוב אחרי התהליך המחשבתי שבו השקרים נולדים במוחו של האיש: במהלך המשפט, כשהשופט התקיל את קופר בשאלה שלא הייתה נוחה לו, הבחין אסנהיים איך מבטו של קופר משוטט על פני הנוכחים בניסיון למצוא תשובה. עיניו נחו לרגע על שוטרת שנכחה במקום, צעירה ממוצא אתיופי. והיא העניקה לו מיד את ההשראה: בשעתו, כך שלף פתאום תשובה שלא היה לה שום קשר למציאות או לשאלה שנשאל, נרצחו נשים אתיופיות רבות, ולכן נהג כפי שנהג… באותם רגעים, בבית הדין, לא חמק התהליך גם ממבטו של אחד השופטים, שהגיב בלגלוג המתבקש. אלה היו השלבים שבהם הלוליינות הפתלתלה של קופר כבר נחשפה לעיני כול. הרשעתו כבר לא הפתיעה.
אבל התהליך עד אז לא היה פשוט. כאמור, קופר כמעט הצליח בפשעיו. לרצוח ולרשת. לעבור מאישה לאישה, לרמות, להקסים, לבלבל, להרוג, לזכות בטובות הנאה מכל מיני סוגים, להתעלל ביורשים האמיתיים – את בנותיה של הנרצחת השנייה, ג’ני, נישל מביתן, שרף את אלבומי הצילומים שלהן, ומיהר לעשות זאת מיד בתום השבעה ואפילו לפני כן. הוריה של אשתו הראשונה סירבו בתחילה להעיד נגדו, התאמצו לשכנע את עצמם שהאמת שהם רואים אינה נכונה, שקופר לא רצח את בתם, שהוא לא מנוול גדול. ההסבר שנתנו לעמרי אסנהיים היה שהם חוששים לאבד את שני נכדיהם, בניו של קופר ושל בתם אורית, הנרצחת הראשונה, אם יצאו נגד אבי הילדים, שכבר הרחיק אותם בעבר מהסבא והסבתא. לדעתי לא רק החשש הזה הפעיל את ההורים האומללים, אלא גם צורך עמוק ופנימי לא להאמין שהזוועה הזאת התאפשרה בכלל. לא להתמודד עם ההבנה של מה שהם בעצם יודעים, אך מסרבים לדעת. עד כדי כך קשה לשאת את האמת עד שמוטב לדחות אותה, כאילו לא התרחשה מעולם.
גם בניו של קופר לקו כנראה באותו מנגנון: מי רוצה להאמין שאבא שלו רצח את אימא שלו? ואחרי כן עוד אישה (שתפקדה במשך שנים כאימא חלופית)? מי מסוגל להתמודד עם זוועה כזאת? בניו של קופר בחרו לתמוך בו, להעיד למענו, לסייע לו בכל מיני דרכים, ובכך בעצם להחזיק את עצמם שלמים ומתפקדים. גם כשהאמת הוצגה בפניהם במלואה והם נאלצו לראות אותה – למשל, כשהשופט אמר להם חד משמעית שאין באמת לאביהם שום עבר ביטחוני מפואר – הם התקשו להפנים את העובדות.
והנשים? מה אתן? שתי אלה שרצח לא היו היחידות. קופר נהג ליצור קשרים מקבילים, לעבור מאישה לאישה, ועשה הכול כדי לעשוק אותן, לחיות על חשבונן, לקבל מהן כספים, למשל − כדי לתבוע את “עובדה”, או אפילו כדי להשתמש בכספן כדי לפעול כנגדן. כך למשל באחד המקרים נטל את כספה של האישה שאתה חי כדי לממן חוקר פרטי שעקב אחריה… היו נשים שהתעשתו בזמן וסילקו אותו מחייהן. אחת מהן, אשתו השנייה, הבינה בדיעבד שהייתה מועמדת להירצח, כשמצאה בביתה מטמון של תרופות פסיכיאטריות שקופר אגר, למטרה ברורה.
אבל היו כאלה שהאמינו לו בכל לבן. גם כשהאמת זעקה לשמים. כשסיפר שוב ושוב שהוא גיבור ישראל, שהוא עובד במערכת הביטחון, במוסד או בשב”כ, שהיה שבוי בסוריה, ועוד כל מיני אגדות ובדיות, היו נשים שהעדיפו להאמין. גם כשידידיהן עמתו אותן עם העובדות או לפחות עם החשדות הכבדים. ג’ני אמרה לאחת מחברותיה, שניסתה לפקוח את עיניה: “הוא בעלי ואני מעדיפה להאמין לו”. ההעדפה הזאת עלתה לה בחייה.
אז נשים תמימות, נואשות, שרצו בכל הכוח לרמות את עצמן ולייצר את הזוגיות שחלמו עליה ונזקקו לה, נפלו בפח. סירבו לראות את מה שמתרחש בברור לנגד עיניהן. סירבו לקרוא לסימנים הגלויים, החד משמעיים, בשמם. אבל איך ייתכן שגם המשטרה נפלה באותו פח? איך ייתכן שלא חקרו? שלא בדקו את צירוף המקרים – שתי נשים, בהפרש של חמש עשרה שנה, מתות בנסיבות זהות – התאבדות, לכאורה − סביב שתי הגופות פיזר הרוצח עשרות כדורי שינה והרגעה? איך ייתכן ששום שאלה לא התעוררה בדעתו של איש? הלא התהיות והשאלות רבות לאינספור, למי שרק מסתכל על התמונה ועל פרטיה? ולא רק בשלב הראשון הצליח כמעט הפושע לחמוק מהעונש. גם אחרי שהתחקיר התפרסם ב”עובדה” נדרשו מאמצים כבירים כדי לפתוח את התיק מחדש ולהגיע להרשעה שנראית בדיעבד כמובנת מאליה. שלא יכלה להיות תוצאה אחרת.
כמו בספרי בלשים קלאסיים, חוקרת אחת לקחה על עצמה את המשימה באופן אישי, וכמעט שילמה על כך בעצירת הקריירה שלה במשטרה. כמו בספרים, הבוסים שלה רטנו וסברו שהיא משחיתה את זמנה לריק. כמו בספרים, נאלצה החוקרת הנחושה להיאבק נגד המערכת, במקום שזאת תתגייס לעזרתה כדי להביא לדין רוצח שקרן מניפולטיבי ואכזרי. וכמו בספרי בלש היא הצליחה בסופו של דבר לשכנע את הממונים עליה, ואז סוף סוף הטובים ניצחו, כשמידה לא מעטה של מקריות מסייעת להם.
מה היה קורה אלמלא למד בנו של עומרי אסנהיים בגן הילדים של קיבוץ אייל? אלמלא פנתה אליו חברתה של ג’ני והציעה לו לשמוע מה קרה לחברתה, ומדוע היא חושדת בקופר? מה היה קורה אילו הצליח שמעון קופר בתביעת הדיבה שלו נגד ערוץ 2? אילו נעתר הערוץ להצעת הגישור? אילו לא סירב לה עורך התוכנית, שהעדיף להסתכן ולהמשיך בהליך המשפטי? מה היה קורה אילו התייאשה החוקרת המשטרתית ואלמלא סירבה לוותר? האם אפשר להשלים עם הרעיון שקופר היה ממשיך ליהנות מחייו מחוץ לכותלי הכלא אלמלא מצאו החוקרות את הדרך לשבור את עדת המפתח, הרופאה שסיפקה לו תרופה מרדימה שאת עקבותיה כמעט בלתי אפשרי לגלות בנתיחה שלאחר המוות?
המרחק בין הרשעה לבין המשך חייו הנינוחים של הרוצח, בביתה של הנרצחת, תוך שהוא עושק גם את הוריה מהדירה שרכשו לעצמם אבל רשמו על שמו, בעצתו, היה קטן מאוד.
כל כך הרבה כוחות היה צריך לגייס כדי לחשוף את מעלליו, להוכיח אותם, להראות לעולם את פיתולי השקרים והרמאויות, ולמנוע את הרצח הבא, שהיה כנראה מתרחש, במוקדם או במאוחר.
והשאלה שנותרת פתוחה ומייסרת היא – כמה מקרים כאלה לא פוענחו, כי אף אחד לא לקח על עצמו לבחון אותם ביושר ובחריצות?
אי אפשר שלא לחשוב גם על רומן זדורוב, האיש שהורשע בפני כמה ערכאות, אבל שאלות רבות מדי בעניינו נשארו ללא מענה. למשל – איך ייתכן שלא נמצאו שום ראיות פורנזיות הקושרות אותו עם הרצח. איך ייתכן שהשחזור שעשה לוקה בכל כך הרבה פרטים מעוררי פקפוק. (למשל – ההיסוס שלו בהגעה למקום שבו נמצאה גופתה של תאיר ראדה, הקטעים החסרים בהקלטת השחזור, הסתירות בין השחזור לבין הראיות). איך ייתכן שעדי מפתח לא נחקרו למעשה ושהמשטרה הסכימה לקבל גרסאות חסרות, שבהן עדים רומזים על ידיעות שסירבו לחלוק עם החוקרים. (אפילו השופט שהרשיע את זדורוב בערכאה הראשון נזף במשטרה: עדה שמסרה עדות כי חברתה יודעת מי הרוצחים לא הוזמנה למסור עדות שנייה. בעדותה סירבה למסור את שם החברה. ואז הטיח השופט בחוקרים: “למה לא הזמנתם אותה פעם נוספת? אני לא מבין את זה…”), החתך בסנטרה של הנרצחת שנעשה בסכין משוננת, בניגוד לסכין היפנית שהייתה בידו של זדורוב (לפרכה הזאת העניק השופט העמית בפסק הדין של בית המשפט העליון את ההסבר המוזר: זדורוב השחיז את סכינו!). פערי הזמנים, עדויות של נערות רבות שהסתובבו בזירת הרצח ומשום מה לא ראו מאומה, לדבריהן, ועוד ועוד תהיות. המקרה של רומן זדורוב נחתם, כי הוא הודה. למערכת די בכך. גם אם עשרות סימנים מוכיחים, לא פחות מכך, שידו לא הייתה במעשה. למשל − טביעות הנעליים במסלול הבריחה של הרוצח, שאינן תואמות את נעליו והעובדה שעל בגדיו, נעליו וטבעת הנישואים שלו לא נמצא זכר לדמה של הנרצחת. על אלה נכתב בפסק הדין הראשון כי “יש דברים שיישארו עלומים לעד”. הערה תמוהה, שלא לומר – מבעיתה. אכן, שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר כתב בפסק דינו המזכה את זדורוב (אך לא היה די בכך, כי בישראל אין זיכוי מחמת הספק, אם אינו בדעת הרוב של ההרכב), כי “הספק עולה גם מקיומן של ראיות אובייקטיביות בתיק, המקשות על גיבוש מסקנה חד משמעית בדבר אשמת זדורוב”.
המקרה של שמעון קופר נחשף, למעשה, במקרה. לזדורוב לא יועיל תחקיר נוסח זה שעשה עמרי אסנהיים. זדורוב הורשע שוב ושוב, בעיקר מכיוון שבישראל הודאה נחשבת “מלכת הראיות”. כדי לעשות אתו מה שזועק לשמים כדין צדק אין עוד די בהתגייסות שתבוא מחוץ למערכת. המחשבה על הקלות הבלתי נסבלת של עיוות הדין ועל מה שנראה ממש כמו התרשלות של המערכת כפי שהיא עולה מהספר לתפוס רוצח: המסע בעקבות האלמן שרצח את נשותיו אינה נותנת מנוחה.
כדאי מאוד לקרוא את הספר הזה, ולוא רק כדי להבין איך רוצח אכזרי וסדרתי עלול לחמוק מבין החורים הגדולים מדי הקיימים ברשת האמורה ללכוד אותו.
