ארכיון תגיות: ויקטור קטלה

"מהומה" – ההילולה

ההמולה וקוצר הרוח הכללי גברו ככל שהתעכבה הארוחה, אחדים איימו שיֵלכו בלי לטעום דבר ואחרים צקצקו במורת רוח. עד שפתאום הופיעה בפתח החדר, נישאת אל על בידיים שחומות, הקדרה המהבילה הראשונה. פה אחד הריעו לה כולם והחלה ריצה בהולה אל הכיסאות, מערבולת בעיטות וקללות, חצאיות השתרכו על הארץ ואנשים דרכו זה על זה, נערמו זה על זה כתאנים בסל. כהרף עין חושקו השולחנות בשתי טבעות אנושיות, מוצקות ומחושלות כטבעות ברזל. אך הקדרה עברה מאחורי המושבים, חצתה את החלל מלווה בשובל של ניחוח מגרה ונכנסה אל החדר במגדל הפעמונים: היא נועדה לאנשי הכמורה הנכבדים.

כאשר ראו זאת המסובים, כאשר הבינו שיגישו תחילה לאחרים, עלה מכל עבר מלמול מחאה, מעים זרם חשמלי הצית את שנאת הכמרים הטבעית המקננת תמיד בסתר לבם של ההמונים; וחרון כמוס, ניצוץ של קנאה חסרת אונים שחרכה אותם כביכול מבפנים, גרם להם להפנות אל החדר שבמגדל הפעמונים מבטים מתריסים ומילים רוויות ארס.

וגם כשהגיעו סוף סוף הקדירות אל השולחנות הארוכים והיה לכולם אוכל בשפע, המשיכו לפעפע החרון והארס והלהיטו את הבטנים כאילו תובלו המזונות בפלפל, והדם התקלח במהירות בעורקים, והמוחות התמלאו במהירות בתמרות עשן אדומות. 

הטבעות האנושיות ההדוקות נקטעו וחושלו מחדש שוב ושוב על ידי ההולכים והבאים – אלה שמיהרו לאכול והלכו, והאחרים שעדיין לא מצאו להם מקום וחיכו לתורם להתיישב. אך הצפיפות הכללית לא פחתה והארוחה התארכה עד בלי די. החדרים התמלאו ברחש הלעיסה, בגרגורים של אלה ששתו היישר מהקנקן, בקרקוש הצלחות והכוסות ובקרעי השיחה ופרצי הצחוק שביניהם, והאוויר הבאיש מצחנת בשר חרוך, מאדים מעופשים של יין שנלגם ומאוכל שנזלל ומעננות מצחינות של טבק שרוף. עוד לפני שנפתחה הסעודה היא החלה להידמות להילולה פרועה. 

תרגמה: ליה נירגד

 

ויקטור קטלה, "בדידות": יפה להפליא!

בדידות, שראה אור לראשונה ב־1905, הוא אחד הסיפורים היפים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. כתבה אותו הסופרת הקטלנית קָטֵרִינָה אַלְבֶּרְט אִי פָּרָדִיס, המוכרת בשם־העט הגברי ויקטור קטלנה.

כשקראתי את ההקדמה לספר לא הופתעתי לגלות שכשיצא לאור בתחילת המאה העשרים הוא זכה מיד "בהכרה אדירה", הן של מבקרי ספרים והן של הקהל הרחב. איך לא? מדובר ביצירה מפעימה בעדינותה, בדייקנותה, ובעיקר – בתיאורים המופלאים המופיעים בה בלי הרף, בכל עמוד ועמוד. (ליה נירגד הפליאה לתרגם אותם לעברית ולשמר את יופיים).

הסיפור נפתח במסעם של בני זוג נשואים, מילא ומטיאס, שאמורים להגיע אל מנזר שכוח אל, ששוכן על ראש אחד מהרי הפירנאים. השניים ישמשו במנזר כאנשי המשק והתחזוקה. אנחנו מלווים אותם בדרכם, ורואים הכול מנקודת המבט של מילא. מצד אחד היא נחרדת מהבידוד שיכפה עליה, ומצד שני היא מתפעלת מכל היופי הנפרש לעיניה בדרך, ואחרי כן גם למעלה על ההר.

הדימויים השונים שקטלה יוצרת פשוט מקסימים. למשל: ניחוחה של קורנית פורחת "נישא מעלה כהבל פה טהור של מלאכים". עצי זית "רקמו על השמים קשת גדולה של תחרה כסופה". ריחם של אדי מרק העולים מקדירה נראים כמו "עננה לבנה" שמסתלסלת מעלה, "כאילו הייתה הקדירה אגרטל ובו קנוקנות פורחות". שמש חורפית נראית כמו "פרח אור נבול", וגם בחיוורונה היא מצליחה "להסיט מעליה את המלמלות הדקות שהסתירו אותה, ושטף של זהב עמום התפרש על פסגתו החשופה של המצוק הבינוני". והנה תיאור יפה להפליא של גינה פורחת: "ציפורנים אדומות התמסרו בלי בושה לנשיקות השמש."

בדרך למנזר מילא מביטה סביבה ורואה "יריעה יפהפייה, פרומה כולה, רשת צפופה של משי צהוב שנזרעה בכוכבים של זהב בזכות האור שנפל עליה מצדה האחר של הדרך". היא מתפעלת מהשוני שבין האזור שאליו הגיעה, לבין המקום שממנו באה. כאן: "נפרש מישור רידורטה, חובק את הגבעה ומשובץ כולו בחלקות זהות בגודלן, כמו לוח שחמט רחב ממדים. שדות השלח היו שייכים לכל אנשי הכפר והתחלקו ביניהם על פי הסכמים עתיקי יומין. בין תעלות מים זכים שבהקו בשמש כשברי מראה, ניקדו את האדמה החומה הצבעים העזים של הירקות המלבלבים." בעיניה כל מה שהיא רואה "פורה להפליא, שופע נדיבות ואהבה!"

האם המקום שאליו תיקלע בעוד זמן מה יזמן לה באמת שפע של אהבה, כמובטח?

במנזר מילא מגלה זוהמה והזנחה של שנים. כמה יפה אפילו תיאור התהליך שבו היא מקרצפת הכול! לא רק רצפות, קירות, משטחים, כלי מטבח, אלא גם את המנחות השונות שהותירו מאמינים לנוכח פסלו של הקדוש. המנחות הללו נראות לה "כמו איברים כרותים של תינוקות מתים, הקביים שכפות ידיים מלוכלכות הספיגו בהם את זיעתן, רעמות השיער שפעם נישאו על ראשים והתפרחת העצומה של לוחות תודה קטנות וכהות המשובצות בקירות ובעמודים" – בסיפור הזה גם לכלוך נראה יפה, או לפחות מעניין… את הכול מילא מנקה בחריצות ובמסירות אין קץ, ובעקבות זאת החפצים שהיא מנקה הולכים ומתגלים: "העולם המפציע שלבלב תחת המברשת, מלא בצבעים שנעורו לתחייה, בתמונות ובחפצים מובחנים."

לטעמי, עיקרו של הסיפור ביופיו, אבל התיאורים הרבים נועדו לספר לנו על היחסים של מילא עם הדמויות הסובבות אותה: מה יקרה לקשר שלה עם בעלה? מה באמת היא מרגישה כלפי מי שמכונה "הרועה", גבר שנוהג בה בחסד ומיטיב איתה? אנחנו נגלה מדוע אישה שגרה בכפר הסמוך, ושאיתה מילא התיידדה, מתנכרת לה פתאום, ויתברר לנו ממה מילא תתפקח, מה היא תאבד, ובמה תזכה, בסופו של דבר.

הסיפור מתפתח, ויש בו עלילה מהודקת, מעודנת ונוגעת ללב, שנובעת כולה מהדמויות, מאישיותן ומהערכים שלהן. משובצות בו אגדות שונות ומלבבות, שכולן קשורות אל הנוף ההררי.

מילא תגלה בעצמה תעצומות נפש שלא ידעה על קיומן, יהיו לה תובנות חדשות על המציאות ועל בני האדם, ובסופו של הסיפור היא תהיה אדם אחר לגמרי מהאישה שעלתה לראשונה אל ההר.