תגית: דונלד טראמפ

HBO, "הקנונייה נגד אמריקה": מה מחירה של בדלנות?

מה מוסרי ונכון יותר, להיות נאמן לעצמך ולבני משפחתך הקרובים ביותר, או שעל כל אדם להרחיב את המעגל, לחשוב על זולתו, על בני ארצו ולא פחות מכך – על האנושות כולה? זאת השאלה המובלעת במחזה "כולם היו בני" (שמערכת החינוך הישראלית נוברת בו כבר עשרות רבות של שנים). תשובתו של ארתור מילר, שכתב את המחזה רק שנה אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, היא חד משמעית: מי שדואג לעצמו, לרווחתו הכלכלית ולשלמות גופו, ועושה זאת על חשבון אחרים, בלי להתחשב באף אחד, אלא בצרכים המידיים שלו עצמו ושל בני משפחתו הקרובים ביותר, הוא מנוול. "העסק?" זועק בנו של ג'ו קלר לקראת סופו של המחזה, "זה מה שמעניין אותך? אתה לא חי בעולם? אין לך ארץ? אין סביבך אנושות?" ומאלץ את אביו להבין שטעה. שניים מבניו התנדבו להילחם "נגד הפשיסטים", כפי שגרמניה הנאצית מכונה במחזה. אחד מהם, טייס, נעלם במהלך גיחה מבצעית ולא שב לעולם, והאחר נפצע קשה וחזר מהמלחמה עצוב וכעוס. האם מי שהתנדב ויצא לאירופה עם צבא ארצות הברית הוא פראייר, כפי שסבורה אשתו של ג'ו קלר? האם מוטב לו לאדם לשבת בבית, לחשוב על טובתו האישית, ולהפסיק "לחלום"? 

ובמילים אחרות, כלליות יותר: האם צדקו האמריקנים בכך שנחלצו לעזרת אירופה (רק בעקבות, יש לציין, ההתקפה היפנית על פרל הרבור, בדצמבר 1941), הצטרפו למלחמה והקריבו כארבעה מאות אלף חיילים? 

נראה כי השאלה לא הפסיקה להטריד את מי שחי באותה תקופה. פיליפ רות, סופר יהודי אמריקני, שנולד ב-1933, היה בן שמונה כשהנשיא רוזוולט הכריז שארצו מצטרפת למלחמה. 

שישים ושלוש שנים לאחר מכן פרסם רות את הספר הקנוניה נגד אמריקה והציג בו מציאות חלופית: מה היה קורה אילו בבחירות של 1940 נוצח רוזוולט, והנשיא הנבחר היה איש הימין הקיצוני צ'רלס לינדברג האנטישמי? 

במרס השנה הגיעה לטלוויזיה מיני סדרה של HBO: עיבוד לרומן של פיליפ רות. 

הרומן (והסדרה) תוהים כיצד היו נראים חייהם של יהודי ארצות הברית בסיטואציה שבה אמריקה דוגלת בבדלנות, באי מעורבות בענייניהן של ארצות אחרות, ובדאגה לעצמה בלבד, לאינטרסים המידיים שלה, תוך התעלמות ממה שקורה במקומות אחרים בעולם. האם מעצמה כמו ארצות הברית יכולה להרשות לעצמה להתעלם משאר העולם? האם סופת הרוע הנישאת באוויר עם אנשים כמו היטלר וצבא קלגסיו יכולה להיבלם ולהיעצר הרחק מחופיה של אמריקה? להישאר אי שם, רחוק, ולא מטריד? 

זכורים הדברים שאמר ברדיו ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברלין, בספטמבר של שנת 1938, אחרי שצבאו של היטלר איים לפלוש לחבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה: "כמה נורא, לא סביר ולא יאומן שנחפור שוחות ונתאים לעצמנו מסכות הגנה נגד גזים, בגלל סכסוך בארץ רחוקה, בין עמים שאנחנו בכלל לא מכירים." הוא ידע שהקנדים, האוסטרלים, הדרום אפריקנים, מתנגדים למלחמה. "גם אם אנחנו חשים אהדה רבה כלפי אומה קטנה ששכן גדול וחזק מאיים עליה, בשום פנים ואופן לא נוכל לערב למענה במלחמה את האימפריה הבריטית."

בריטניה נוכחה עד מהרה שלא תוכל לשמור על "נייטרליות", שאין לה בעצם ברירה אלא להכריז מלחמה ולהתחיל לפעול נגד גרמניה הנאצית, לפני שיהיה מאוחר מדי.

בספר הקנוניה נגד אמריקה, ובעקבותיו בסדרה, נאלצים תומכי הבדלנות ללמוד על בשרם את טעמם של העריצות ושלטון הטרור שמביאים אתם הבדלנות ולמעשה –הכניעה או אפילו החבירה לפשיזם. 

מעניינת במיוחד נקודת המבט של יוצרים יהודים-במפגיע, שהרי ארתור מילר ופיליפ רות היו סופרים יהודים-אמריקניים. 

אצל ארתור מילר היהדות אינה מתבטאת במחזה "כולם היו בני", אבל אצל פיליפ רות אחת הסוגיות העיקריות היא שאלת הזהות. האם בני הדור השני להגירה מאירופה הם אמריקנים "אמיתיים"? כך הם רואים את עצמם, אבל מסתבר להם שהאמריקניות שלהם דקיקה ומוטלת בספק – בעיני אמריקנים לא-יהודים. גם למי שמעורה מאוד, אפילו למשתף פעולה עם האמריקניות הגזענית ביותר (רב יהודי רפובליקני, יליד הדרום, שאביו, כך הוא מספר בגאווה, לחם עם צבא הקונפדרציה של תומכי העבדות) מתחוור שהאנטישמיות הבוטה תתנכל לו, ונאמנותו המוחלטת לא תועיל לו. על פי פיליפ רות, ליהודים בני הדור הראשון שנולדו בארצות הברית חשובה מאוד האמריקניות, אבל לצדה גם הזהות היהודית, המסורת והקהילה. 

בימים אלה, כשנשיא ארצות הברית הנבחר הוא דונלד טראמפ שנישא על גלי ההבטחות האומרות שכוונתו היא לרומם "שוב" את גדולתה וכוחה של אמריקה: "Make America great again", אי אפשר שלא לראות ממד נבואי בספר ובסדרה. פיליפ רות הלך לעולמו ב-2018. הוא חזה אם כן בבחירתו של טראמפ לנשיא, אבל את הספר כתב שנים רבות לפני כן. טראמפ הבטיח לעמו שלא "יתעסק" עם ארצות אחרות. שיתמקד בכלכלה ובכך ייטיב עם בוחריו. אכן, הכלכלה האמריקנית שגשגה, עד התקופה האחרונה, כשנגיף הקורונה אילץ אפילו את טראמפ להכיר בקיומו ובסכנותיו, אחרי שהתכחש לו וזלזל בו. הסגר שהכריזו מדינות רבות ברחבי העולם פגע כמובן בכלכלה של כולן, כמו גם בזאת של ארצות הברית.

בסדרה תומכיו של הנשיא הפשיסט צ'רלס לינדברג מרוצים מכך שהמדיניות הבדלנית שיפרה את הכלכלה וייצבה את מצבם של רבים (אך כמובן לא את זה של כולם). יש לזכור שבתחילת שלטונו גם היטלר "ייצב את הכלכלה", אבל הטירוף והשתוללות גבו תוך כמה שנים מחיר כבד ומוטטו לא רק את הארצות שגרמניה כבשה, אלא גם אותה עצמה. יחד עם זאת, כפי שמראה אריק ויאר בספרו סדר היום, היו מי שהמלחמה רק היטיבה אתם: התאגידים הגדולים, למשל BASF, באייר, אגפא, אופל, אי גה פארבן, סימנס, אליאנץ וטלפונקן. התעשיינים שעמדו בראש אותם תאגידים תמכו כספית במשטר הנאצי, ועד היום הם ממשיכים לשגשג. הם מימנו את המפלגה הנאצית. עזרו לה להשתלט על גרמניה, והפיקו ממנה כמובן תועלת רבה.

האם אפשר להשוות את לינדברג שהסדרה להיטלר, או אפילו לטראמפ? 

לאחרונה התפרסמה בעיתון הארץ כתבה מרתקת, "דיוקנו של דמגוג", שבה מתואר מחקר שנערך ב-1943: ניסיונם של גופי המודיעין האמריקני ליצור דיוקן פסיכולוגי של אדולף היטלר כדי להבין את כוחו ואת השפעתו המאגית על הציבור הגרמני. ובכן, היטלר האמין בגאונותו. הוא ראה בעצמו "חסין מפני טעויות", ו"בלתי מנוצח" (כמה פעמים שמענו את טראמפ מספר לנו על עצמו עד כמה הוא חכם, מבריק, ראשון להבין, כל יודע?). היטלר "היה דובר בלתי נלאה וטרם עלייתו לשלטון נהג לשאת לעתים גם שלושה או ארבעה נאומים באותו יום" (לאחרונה נודע כי עוזריו של טראמפ יעצו לו להפחית במעט את הופעותיו הפומביות). היטלר "מעולם לא הודה בטעות" (מה אמר טראמפ על השטות המטומטמת והמסוכנת שלו כשהציע להזריק לאנשים חומרי חיטוי, כדי לגבור על נגיף הקורונה? שהוא "דיבר בסרקזם"….). היטלר היה להוט מאוד לצילומים של עצמו: "אם צלם המפלגה הרשמי מופיע במקרה או שמישהו נכנס למשרדו עם עיתון, הוא יקטע את הפגישה החשובה ביותר כדי לבחון אותו" (המונח "סיקור אוהד" עולה משום מה על הדעת.) היטלר הציג את עצמו כבעל מוסר עבודה אכזרי שכלל 16-18 שעות עבודה רצופות ביום, אבל למעשה היה בטלן גדול, והתקשה לקרוא את הדוחות המונחים על שולחנו (בעדויות שקראתי בספר  Fear אפשר להיווכח שגם נשיא ארצות הברית הנוכחי עצלן, מכור לטלוויזיה, ולא מסוגל לקרוא מסמך שמכיל יותר מפסקה אחת). 

אך נשוב אל הסדרה. במציאות השוררת באמריקה בדלנית, מי שנלחם נגד הגרמנים נחשב "קומוניסט" והמשטר רודף אותו (האפשרות היחידה להגיע לאירופה כדי להילחם לצד הבריטים הוא באמצעות בריחה לא חוקית לקנדה והתנדבות לצבאה).

הממשל מעודד צעירים יהודים לצאת בקיץ אל האזורים הכפריים של ארצות הברית, "כדי להתערות" באמריקה הלא אורבנית. על הדעת עולים דבריו של בעז נוימן
מהחוג להיסטוריה כללית של אוניברסיטת תל־אביב, בפרק "בין החום לירוק: נאציזם, שואה, אקולוגיה" שבספרו היסטוריות חדשות של הנאציזם: "הרי בהיותם בעלי מאפיינים ימניים, שמרניים ולאומניים קיצוניים הם [הגרמנים] היו רגישים וקשובים לרעיונות מסוג זה, שתאמו את ראיית עולמם ואת שאיפתם להגן על המולדת ולשמר  אותה. ומהי המולדת אם לא בראש ובראשונה טבע, אדמה ונוף גרמניים. הדגש כאן, כמובן, הוא בשמירת הטבע הלאומי ובשום פנים ואופן לא בשמירת הטבע הגלובלי. ובעצם, איזו תנועה לאומית מודרנית לא קידשה את הטבע, האדמה והנוף הלאומיים שלה כביטוי ל'רוח העם'? כל תנועה לאומית מודרנית זיהתה באדם את תבנית נוף מולדתו ובתבנית נוף המולדת את האדם. כל תנועה לאומית הניחה קשר מיסטי בין האדם לארץ מולדתו." 

יהודים בסדרה מתלבטים אם להיאבק על זהותם ועל זכויותיהם, או לברוח, כמו הוריהם שנסו על נפשם ("מה, אם לא נסתלק יבואו הקוזקים?" לועג מי שמעדיף להישאר). עניין אותי מאוד להיווכח שהאופציה היחידה שהם מזכירים היא – קנדה, כמקום מבטחים. איש אינו מזכיר את ארץ ישראל, גם כשהם מפטירים כלאחר יד "לשנה הבאה בירושלים", אינם נותנים את דעתם על משמעות המילים. כמובן, הרי מדינת ישראל עדיין לא קמה בהווה של הסדרה, תחילת שנות הארבעים של המאה העשרים. אני תוהה מה המקום שתופשת כיום מדינת ישראל בתודעתם. אני תוהה גם מה היה קורה במציאות חלופית אחרת, אילו היגרו סביו של פיליפ רות לארץ ישראל, לא לניו ג'רזי. האם גם אז היה כותב והיה נעשה אחד מחשובי הסופרים בני זמננו? האם גם אז היה זוכה פעמיים בפרס פוליצר ובשלל פרסים חשובים אחרים?  אין לדעת. עם זאת, מעניין לשים לב לפרט קטן בסדרה: שמו של הילד הקטן, שמשפחתו עומדת במרכז העלילה, הוא פיליפ, כשמו של הסופר. הסיפור אמנם לא באמת עליו ועל בני משפחתו, שהרי הוא עוסק במציאות חלופית, ובכל זאת בחר להעניק את שמו לילד הרגיש, האכפתי והאוהב, ששם לב לכל מה שקורה סביבו ומסיק מסקנות חשובות. אלה שהסופר ובעקבותיו יוצרי הסדרה המרתקת, מציגים בפנינו.

כדאי מאוד לצפות בה. הפרק הראשון אטי, אבל הפרקים הבאים סוחפים וכוחם הולך ומתעצם (רק הפרק האחרון חלש מקודמיו, ונראה "מולחם" ולא אינהרנטי, ולכן לא לגמרי משכנע). 

 

האם העיתונאי שהפיל את ניקסון יצליח גם הפעם?

ביום שיצא הספר על טראמפ כבר הודפסה לו מהדורה תשיעית הכריזה כותרת בעיתון הארץ. בידיעות אחרונות פרסמו כבר שתי כתבות, ובהן קטעים נבחרים מהספר.

האם גם בישראל הוא יימכר באותה התלהבות, אחרי שיופיע תרגומו לעברית?

ושאלה חשובה הרבה יותר: האם בוב וודוורד, מחברו של Fear, העיתונאי שביחד עם חברו קרל ברנשטיין הפיל את הנשיא ניקסון באמצעות כתבות תחקיר שערכו על פרשת ווטרגייט, יצליח לעשות זאת גם לנשיא הנוכחי, דונלד טראמפ?

עלי להודות: הייתי אחת התורמות לכיסו התופח של וודוורד. הזמנתי את Fear בקנייה מוקדמת מראש, וביום שראה אור נחת אצלי הספר בקינדל, ומיד התחלתי לקרוא. אבל מה קרה? עד מהרה, ובניגוד לדרכי, גיליתי שאני דוחה את הפתיחה של הקינדל; שוקעת בחלומות בהקיץ; מחפשת לי עיסוקים אחרים, רק כדי לא להיאלץ להמשיך במטלה שעד מהרה נעשתה משמימה, מעין תחושה של שיעורי בית שחייבים להמשיך בהם: הרי כבר קניתי את הספר, וכבר קראתי כמעט שליש, אז עכשיו להפסיק?

ואז, בערך באמצע הדרך, הגיע הרגע. כן. בהחלט. להפסיק!

ייתכן מאוד ש-Fear מרתק קוראים אמריקנים, שכל פרטי הפרטים המדוקדקים, עד לרמת הגיהוק והרמת הגבה, העוסקים בנשיא שלהם, מעניינים אותם. נדמה לי שלקורא הישראלי הפירוט רב מדי, והתיאורים ההולכים ומתארכים לאין קץ מייגעים ופשוט, יש להודות, משעממים.

מה גם שאת הסנסציות כבר פרסמו בקדימונים. ובכן: ידוע כבר שטראמפ ביקש להתנקש בחייו של אסד, אחרי שזה תקף את בני עמו בגז.

וידוע שאיוונקה בתו מכנה את עצמה "הבת הראשונה", ומסרבת להתפנות מהאגף המערבי, שם היא מתהלכת כבעלת מניות, ולא כשכירה שאין לה שום זכויות יתר: "סטיב, אחד מכם הוא האבא של נכדיו והאחר לא," הסביר פעם אחד מפקידי הבית הלבן לסטיב באנון, מי שכיהן בתפקיד "האסטרטג הראשי של הבית הלבן" את סוד כוחו של ג'ארד קושנר, חתנו של טראמפ. באנון, כזכור, פוטר כעבור כמה חודשים.

כמו כן ידוע כבר מהעיתונים על התקרית שבה במהלך ועידת מדינות ה־G20 בהמבורג הזמין טראמפ, בניגוד לכללי הבטיחות, את ראש ממשלת אוסטרליה לתוך חדר מבצעים הנייד והמאובטח שלו, הנקרא SCIF, זה שנוסע עם נשיא ארה”ב לכל מקום, ושעקב התנהגותו נאלצו להרוס את ה־SCIF ולבנות אותו מחדש.

וידוע גם הסיפור הפותח את הספר, שלפיו עוזריו של טראמפ העלימו משולחנו טיוטה של מכתב שבו הורה על פרישה מהסכם הסחר החופשי בין ארצות הברית לקוריאה הדרומית, מחשש שמא הפרישה מההסכם תערער את היחסים עם קוריאה הדרומית ותסכן את הביטחון הלאומי של ארצות הברית. עוזריו של טראמפ ידעו שאם יסלקו את המכתב, ישכח ממנו הנשיא, ואכן כך היה, וכך הם מנעו (לעת עתה?) את הסכנה.

כן, כל הסיפורים הללו מחרידים. לא פחות מהם – התיאור שלפיו הציע טראמפ לפתור את הבעיות הכלכליות של ארצו על ידי כך שידפיסו כסף. "'מה זאת אומרת?' טראמפ שאל, 'פשוט תפעילו את מכונות הדפוס…'"

גם תיאור האופן שבו בחר ביועץ לביטחון לאומי מזעזע: לאחד המועמדים היה שפם, ולכן נפסל. אחר לבש בגדים אזרחיים במקום מדים, כפי שיעצו לו, ועוד חליפה שנראתה זולה מאוד. הוא נפסל. מועמד אחר, אקדמאי, דיבר יותר מדי, וייגע את הנשיא בפרטים ששיעממו אותו. היועץ שנבחר פשוט נראה מתאים, והשימוש במילה "נראה" אינו מטפורה: הנשיא, כך מסביר וודוורד, בוחר באנשים כמו שבוחרים שחקנים: מי שגבוה וחסון, יכול לפקד על הצבא, כי כך צריך גנרל להיראות !

כל אלה תיאורים מחרידים ומבעיתים, במיוחד לנוכח הידיעה שלא מדובר בספר היסטורי שבו מתוארת תקופה חשוכה שהייתה ואיננה עוד. מדובר על עכשיו. ממש בהווה. והתיאור המפורט של הסכנה שמציבה קוריאה הצפונית לעולם כולו הוא עדיין ולגמרי כאן. וודוורד מסביר את הדילמה שארצות הברית (שהעולם!) ניצבת בפניה: ידוע כנראה היכן נמצאים רק כ-85% מהנשק הקונוונציונלי והלא קונוונציונלי של הצפון קוריאנים, לפיכך כל התקפה עליהם עלולה לסכן מאוד את שכניהם, תושבי קוריאה הדרומית, שמאות אלפים מהם, ואולי אף יותר, עלולים להיפגע אם צפון קוריאה תגיב בקיצוניות. וכנראה שלא רק הם נתונים בסכנה. האם יש לבעיה פתרון? האם טראמפ הוא האדם שיביא אותו? מפחיד לחשוב על כך.

ובכל זאת, על אף הקטעים הללו, עלי להודות, כאמור, שבערך באמצע הספר החלטתי באומץ לב לנטוש אותו.

הבנתי: נשיא ארצות הברית הנוכחי פשוט אינו מסוגל להתרכז. עובדות והיגיון אינם מעניינים אותו. הוא "אמוציונלי, תזזיתי ולא יציב".

הוא מדבר בגסות רוח קיצונית גם אל הקרובים אליו ביותר: "'אתה תינוק!'" אמר בפרהסיה לרודי ג'וליאני כשלא היה מרוצה מהאופן שבו השתדל להגן עליו בטלוויזיה, "'בחיים שלי לא ראיתי שהגנו עלי בצורה יותר גרועה. הורידו לך שם את החיתול. אתה כמו תינוק שצריך שיחליפו לו. מתי תהיה גבר?"

הבנתי שהוא לא קולט דברים בסיסיים ופשוטים ביותר. למשל – שהפועלים האמריקנים לא באמת רוצים לחזור למפעלים, אלא מעדיפים לעבוד במשרות שירות, כלומר – לשבת במשרד ממוזג ולא לעמוד מול פס הייצור. "אני לא קולט את זה," אמר כשניסו להסביר לו עובדת חיים פשוטה כל כך.

למדתי שהוא בכלל לא ציפה לזכות בבחירות: "'הוא בכלל לא התכונן'", העיד באנון, "הוא לא חשב שיזכה […] הילרי קלינטון הקדישה את כל חייה הבוגרים לקראת הרגע הזה. טראמפ לא הקדיש אפילו שנייה אחת כדי להתכונן לקראתו'".

הבנתי שמעבר לרברבנות הגלויה והלא מוסתרת, שאפשר להבחין בה בכל נאום שלו, הכול אצלו הצגות ראווה פתטיות ומגוחכות: למשל, כשראיין מועמדים למשרות בכירות, ביים את כניסתם כך שהתקשורת תצלם אותו מקדם את פניהם ליד הדלת, "כמו ראש הממשלה הבריטי".

נגעלתי שוב לקרוא על החשדות המוכרים, שלפיהם בביקורו במוסקבה "גייס" נשים בזנות כדי שישתינו על המיטה שעליה ישנו בעבר הנשיא הקודם, ברק אובמה, ואשתו.

הוכח לי עד כמה טראמפ שטחי: כשהאשים בפומבי את ג'ון מק'קיין כאילו ניצל את מעמדו של אביו והשיג לעצמו שחרור מהשבי בוויטנאם, הפך את היוצרות: מק'קיין נהג בדיוק להפך, וסירב להשתחרר לפני חבריו. כשתיקנו אותו לא התרגש. "'אה," אמר רק, "'אוקיי'".

ובכל זאת, פירוט היתר והאטיות המופלגת שבה הכול כתוב חיסלו את הרצון להמשיך לקרוא.

עם זאת, אין לזלזל בהישגו של וודוורד. ברור לגמרי שהאנשים שהיו הכי קרובים לטראמפ שיתפו פעולה עם המחבר וסיפרו לו אינספור פרטים אינטימיים ביותר. הדעת נותנת כי המחבר לא היה מעז לפרסם את הדברים אלמלא נבדקו בדקדקנות ואומתו. וכך, כשכתוב ש"באנון ידע", "באנון התעצבן",  "באנון חשב שמדובר בפנטזיה של ילד בן 11", או "מנפורט ידע שהציטוט נכון", ברור מי הם המקורות, אבל איך בדיוק הוא יודע שבשיחה אישית בארבע עיניים אמרה קליאן קונווי (שעדיין נאמנה לטראמפ) שהיא "לעולם לא תפנה אליו בשמו הפרטי"? שאלה מעניינת שהתשובה עליה טרם התבררה.

יש בקינדל מנגנון שמאפשר לקורא לדעת כמה אנשים מירקרו משפט מסוים שכנראה מצא חן בעיניהם. אפשר למשל להיווכח שעד ה-18 בספטמבר, כלומר, שבוע בדיוק אחרי שהספר ראה אור, סימנו 1,239 איש את הקטע שבו באנון מצוטט כמי שאמר לטראמפ "קודם כול, נבלום את ההגירה הלא חוקית ונתחיל להגביל את ההגירה החוקית, כדי לזכות שום בשליטה. שנית, אתה תחזיר את משרות הייצור לארצנו. ושלישית, ניסוג מכל המלחמות הזרות המטופשות האלה". מי חיבב את השורות הללו, מתנגדיו של טראמפ או אוהדיו, שמסכימים עם העמדות הללו?

האם הספר הזה יעשה לטראמפ מה שעשו כתבות התחקיר לניקסון? לגמרי לא בטוח. קשה להאמין שזה אפשרי כשרואים את קהל אוהדיו של טראמפ צוחק ומריע לו בשעה שהוא לועג בנבזות ובוולגריות האופייניות לו לכריסטין בלייזי פורד, המתלוננת על ניסיון אונס שעשה בה המועמד למשרת שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית.