לא פעם סיפרתי כאן עד כמה אני מחבבת ספרים גרפיים. בכל הזדמנות שנקרית בדרכי אני נענית להם: שמיכת טלאים, של קרייג תומפסון, בין לבין של אלעד כהן קניגסברג, אנה פרנק, היומן הגרפי, של ארי פולמן ודוד פולונסקי, מנהרות והנכס של רותו מודן, ועוד רבים אחרים. מכולם נהניתי מאוד.

יש משהו בז'אנר הזה שמדבר אל ליבי: היכולת לשלב מראה עיניים, "קולות", איפיונים גופניים ברורים ומלל, והפרשנות הוויזואלית שהם מוסיפים למצבים ולרגשות, מעניינים ומסקרנים אותי.

אל המדף נוסף לאחרונה ספרה של שקד בשן, בגיל 27 אכלתי בפעם הראשונה מלפפון.

שקד בשן היא קומיקסאית מוכרת היטב לכל קוראי עיתון הארץ. היא בעלת הטור "שואלת בשביל חברה", שבו היא מתעדת באיורים "פשוטים, מינימליסטיים, שנוצרו בטושים ומתבססים על פלטת צבעים מצומצמת" (כפי שנכתב בערך עליה בוויקיפדיה), סיפורים שונים על זוגיות, מנקודות מבט שמשתנות כל שבוע. 

בספרה החדש מספרת בשן – כפי שאפשר להבין משמו – על מה שמכונה "הפרעת האכילה" שלה. 

היא מתארת את חייה לצד התופעה, החל בילדות המוקדמת: אמה מעידה עליה "תמיד היית שונה", לעומת תאומתה, גפן, ש"הייתה אוכלת עם כל הלב, בתשוקה".

יש לציין כי הקשר שלה עם אחותה נוגע ללב. "אני מרגישה אצלם בית", היא מספרת, כשגפן עוברת לגור עם בן זוג, ומתכננת את חתונתה. והן מסכמות "כשנהיה גדולות נגור אחת ליד השנייה והיא [גפן] תכין לילדים שלי ארוחות צהריים". הנה, כמובן, שוב, עניין האוכל… הוא מופיע תמיד, בכל מקום: בצבא, בלימודים, בחיים עם שותפות, בעבודה. ממש אוטביוגרפיה שרצופה כולה בציורים של שקיות במבה, מלפפונים בכל מיני גדלים וצורות, ביצים קשות חתוכות, ואפילו תרשימי זרימה: מה קורה כשהיא יוצאת מהבית? פוגשת אנשים? מנסה להכיר בנים? מנסה לפתוח את הלב, לאהוב? האם "האכילה הבררנית" שבעבר שירתה כנראה את הצרכים שלה, מזיקה לה עכשיו? איך נפטרים ממנה?

לפחות פרק אחד בספר, זה שעוסק בחבר "החדש שלה" – כך היא מספרת עליו לגפן – יכול היה להילקח מתוך הטור הקבוע שלה בעיתון הארץ. אלא ששם היא מציירת את סיפוריהן של אחרות, וכאן היא מוסרת עדות על זוגיות שהפרעת האכילה שלה הרסה. הבחור לכאורה מבין אותה (כשהם במיטה), ואפילו נפתח אליה בסיפור אישי מביך, אבל הפרעת האכילה שלה, למשל – זה שהיא הוציאה את הזיתים בזהירות מתוך לחם הזיתים שהגיש לה – בכל זאת הפריעה לו כנראה. כי "למחרת הוא נפרד ממני".

גבר אחר, ירקן בחנות הסמוכה לביתה ששמו ג'אמל, "מתחיל" אתה דרך האוכל. מביא לה כל בוקר תה, ו"לא להוסיף סוכר", ממשש למענה אבוקדו, ובוחר אחד (שהיא לא תאכל!)…

עבר זמן רב למדי עד שבשן הבינה שלבררנות היתרה שלה באוכל יש כינוי ושזאת תופעה מוכרת ולא רצויה, שאפשר וצריך לטפל בה. 

רק בסוף הספר נחשף לעינינו הסוד המשפחתי שהיה מן הסתם טריגר לא פשוט להתפתחותה של ההפרעה. לא סוד אלים או פלילי, כפי שמישהו עלול להסיק, אלא כזה שנובע ממקורות שונים לחלוטין. סוד שאין בו אשמים או מעשה מביש, אבל בכל זאת יש בכוחו, כך מסתבר, להשפיע על הנפש. מכל מקום, נראה שכך קרה. ה"סוד" בעצם – פרט בסיפור המשפחתי שלה – השפיע על שקד בשן, בלי שהבינה את הקשר בינו לבין חוסר היכולת המוחלט שלה לאכול, למשל, כל דבר ירוק שהוא. ואיך התחוור לה שכך? כשהצטרפה למקום עבודה חדש, ושם, כדי שלא תיחשב מוזרה, הזמינה אוכל, כמו כולם. אבל את הפסטה שהגיעה בשלושה צבעים פשוט לא הייתה מסוגלת לאכול. גם אם היא מבינה שהטעם זהה. את כל החתיכות הירוקות שלתה בזהירות מהצלחת. רק אז הבינה משהו חשוב על עצמה.

בשן מתארת את התהליך הארוך, הכאוב, שעברה. את מה שאמרה לה הדיאטנית. את המאבקים שלה בעצמה. את המאמצים הקשים מנשוא להיות "רגילה" (כמו אחותה התאומה, שהסיפור המשפחתי המסוים, כך אפשר להסיק, לא השפיע עליה עד כדי כך. מסתבר שרק שילוב בין מבנה נפשי לנסיבות חיים עלול להביא לתוצאה כמו הפרעת האכילה שלה).

הספר נקרא כמובן מהר מאוד, כי הוא מכיל, ברובו, איורים. אבל הטקסט הנלווה אליהם (או הם אליו, או שבעצם – מדובר בשילוב בלתי נפרד שרק סך חלקיו יוצר אותו) נוקב, נוגע ללב ומעניין מאוד. 

 

 

הוצאות יוקה, ידיעות ספרים, 2025
עורכים: נטע גורביץ ואסף חנוכה
136 עמ'

"על" מה הספר שמיכת טלאים של קרייג תומפסון? על אהבת נעורים ראשונה (או על אובדנה)? על התפקחות מדת? או מאשליות? על התבגרות וצמיחה? ואולי בכלל על – איך אמן נוצר?

אין צורך לבחור. כל התשובות נכונות, וביחד הן יוצרות את המכלול היפה להפליא של הרומן הגרפי הזה, שראה אור לראשונה לפני עשרים שנה באנגלית, ולאחרונה תורגם לעברית.

עם צאתו לאור זכה הספר לשבחים רבים. בערך המוקדש לו בוויקיפדיה בעברית מספרים לנו ש"בין היתר דירג אותו מגזין 'טיים' במקום הראשון ברשימת 'ספרי הקומיקס הטובים ביותר לשנת 2003', ובמקום ה-8 ברשימת 'ספרי הקומיקס הטובים ביותר של העשור'". ב־2004 זכה הספר בשלל פרסים ספרותיים, אבל למרבה האירוניה והגיחוך, שנתיים אחרי כן ביקש תושב מיזורי לסלקו ממדפי הספרייה הציבורית במדינתו, בטענה שמדובר בספר פורנוגרפי… הספר אכן סולק מהספרייה, ולפני שנתיים  – לא יאומן! – גם נכנס לרשימת הספרים שאסור לתלמידים בבתי הספר הציבוריים ביוטה, טקסס לקרוא, כי הוא מכיל "חומר רגיש"…

שמיכת טלאים הוא ספר יפהפה. נוגע ללב, מרגש מאוד, ומעורר מחשבות. הוא אוטוביוגרפי בעליל: שמו של גיבורו של הסיפור הוא קרייג, כמו זה של המחבר, וברור לגמרי שהוא מתעד בו את סיפורו האישי.

הספר נפתח בתיאור קשייו של קרייג בילדותו ובנעוריו. הוא נאלץ לחלוק את המיטה עם אחיו הקטן. בבית הספר הוא מנודה וסובל מבריונות. הוריו, במיוחד אמו האדוקה מאוד, עסוקים בעיקר ברצון שלהם לדאוג לנשמתו, לוודא שיגיע, לאחר מותו, לגן עדן. אין להם מושג מה מעסיק אותו, מה מציק לו, על מה הוא חולם.

גם הוא עצמו לא ממש יודע. עד כדי כך שהוא כמעט מתפתה להצעתו של הכומר להכשיר את עצמו לכמורה.

אבל, כשהוא נשלח למחנה חורף נוצרי, בקרב כל בני הנוער האלימים והקולניים שאינם שונים בהרבה מאלה שהוא פוגש יום יום בבית הספר, הוא מכיר נערה יפהפייה, ריינה. והיא שונה מכולן ומכולם.

המפגש אתה יטלטל את חייו. ישנה אותם. יהיה ציון דרך ונקודת מפנה משמעותיים מאוד, שיתבטאו בספר שלפנינו: ולא רק בשל תוכנו, אלא בשל עצם כתיבתו. קרייג שפגש את ריינה, שהכיר אותה מקרוב, שונה מאוד מהנער שהיה לפני כן.

ולא רק בגלל ההתאהבות בה, לא רק בגלל הקשר הקרוב שנוצר ביניהם, אלא גם – בזכות השיחות המופלאות, פוקחות העיניים שניהלו, התהיות ההדדיות והתובנות שהגיעו אליהן. ריינה מעוררת למשל את השאלה – מה ההבדל בין תאווה לפיתוי? מה מהם יותר מפחיד? לדעתה, כך היא אומרת, גן העדן הוא – זיכרון, והעולם הבא הוא תקווה. ומדוע בעצם, היא מתקוממת, מטילים על האישה, על חוה, את כל האשמה על החטא הקדמון? כי היא פיתתה את אדם? גם אם גירשו אותם ביחד: "זה היה נדיב מצד אלוהים לחכות עד ששניהם יחטאו לפני שהוא מעניש אותם", היא אומרת דברי כפירה מדהימים, אם זוכרים שמדובר בבני נוער נוצריים כל כך, ותוהה: האם גן העדן פתוח בכלל גם בפני מי שלא יכול, או לא הספיק, "להכניס את ישו לליבו"?

עם ריינה קרייג מרגיש את מה שביטא בָּשוֹ, משורר ההייקו: "בקיוטו אני / ועדיין אני מתגעגע / לקיוטו": ערגה וכמיהה שאינה נדרשת למימושה, שאי אפשר לממש, כי היא טרנסנדנטלית. את ריינה יצר אלוהים כזה שקרייג יכול ומוכן להאמין בו. לאלוהים הזה הוא מוכן להודות. זה לא האלוהים המבעית, שמייצגים אותו מטיפים כנסייתיים ומורות לדת: לא אלוהים שמענה חוטאים בעינויים מחרידים, שיימשכו לנצח. נציגי הדת נהנים כל כך לתאר את הזוועות, באוזני ילדים רכים ומבוהלים. יופייה של ריינה, נדיבותה, מסירותה, טוב ליבה, אהבתה הם שלמות שרק אלוהים רב חסד יכול היה לברוא. היא מטפלת באחיינית התינוקת שלה, שאחותה וגיסה רק רוצים להיפטר מעולה. היא דואגת לאח ולאחות שהוריה אימצו, הוא – עם תסמונת דאון, היא עם פיגור קשה (בת עשרים ועדיין זוחלת). ההורים, בעיקר אמה, עסוקים בשלהם. האימא נוכחת־נעדרת. מגיעה להרף עין והולכת מיד לנוח, אחרי שהיא מטילה שוב על ריינה את כל התפקידים הדרושים לניהול הבית ולטיפול בילדים. ריינה היא למעשה המבוגר האחראי. רגשית היא עסוקה גם בכך שהוריה כנראה מתגרשים.

האם יהיה לקרייג ולריינה עתיד משותף, זה שהם חולמים עליו (זה שריינה מבטאת במפורש? היא כבר רוצה לראות אותם מקימים משפחה, משוכנעת שקרייג יהיה אבא טוב…). האם יש סיכוי לאהבתם?

כל השאלות הללו מתעוררות, ואנחנו מלווים אותן במתח ובעניין הולך וגובר.

וזה עוד לפני שציינתי את צורתו המופלאה של הספר.

אני אוהבת מאוד ספרים גרפיים. (בעבר כתבתי על אנה פרנק, היומן הגרפי, של ארי פולמן ודוד פולונסקי, על מנהרות  ועל הנכס של רותו מודן, על בין לבין של אלעד כהן־קניגסברג, ועל היום שבו הכול השתנה, עשרה סיפורים מהשבעה באוקטובר). הממד הגרפי מעניק שלל אפשרויות שאינן קיימות בספרים שכתובים במילים־בלבד. ובספר שלפנינו יש תיאורים־מצוירים כה יפים, והם מוסיפים לטקסט ממדים ומעמקים. למשל – קרייג וריינה רוקדים ביחד, משתובבים בשלג. או – השלג עצמו. כמעט בלי מילים. רק הציור. בהתחלה עם "כשפתיתי השלג מסתדרים על הקרקע, אובדות תחושות המרחב והעומק", ואז – הציור, בשחור לבן, (כמו כל האיורים בספר), בנקודות שהולכות ומצטופפות וזה כל כך יפה!

ספר גרפי מאפשר גם ללוות את הכתוב בפס קול – במילים: "סנאפ", "טוק טוק", "המהום המהום", "טראח", או באיורים: תווים מרחפים באוויר "משמיעים" לנו  מוזיקה, רשת של עיגולים – נשימות שינה ופעימות לב, דף מלא בקווים מפותלים, בדוגמאות שונות, שבמרכזו מצוירים בני זוג ישנים – את השקט האופף אותם ואת חלומותיהם המופשטים לא רק ממילים, אלא גם מצורות.

אז מדוע יש כאלה שרואים בספר יפה כל כך "פורנוגרפיה"? התשובה פשוט מדהימה. כן, יש בו כמה עמודים שמתארים אהבה גופנית. הציורים כל כך עדינים, כל כך אסתטיים, כל כך מרגשים ונוגעים ללב.

לקראת סופו של הספר קרייג נעזר במשל המערה של אפלטון: זה שמתאר כיצד מי שכלואים במערה לא יכולים להאמין שההבהובים שהם רואים על הקיר אינם הדבר האמיתי, אלא רק צללים, כי בחוץ יש חיים אחרים לגמרי, שלמים ומלאים.

נדמה לי שהמשל יכול בהחלט להתאים למתנגדיו של הספר. הם רואים צללים ולא את האור. הם פוחדים מיופי ומהללים אכזריות. הם עיוורים. רק בני מזל יכולים להתענג בלב שלם על שמיכת טלאים.

הוצאת יוקה, 2025
תרגמה: מאיה בקר
582 עמ'

החוקים, ספרה של ליאורה גרוסמן, שהיא "מאיירת, אוצרת ומורה לציור", כך נכתב על הדש, נועד מלכתחילה לבני נוער. אכן, נראה כי אלה קוראים אותו בשקיקה, אבל הוא פרץ את גבולות קהל היעד, וגם אנשים מבוגרים קוראים אותו להנאתם.

לא רק קוראים, אלא גם, כמובן, מתבוננים באיורים, שכן מדובר בספר שהם מקבלים בו, לצד הטקסט הכתוב, מקום שווה־זכויות: שום צד אינו יכול להתקיים בלי האחר. האיורים לא נועדו רק להוסיף עוד נופך למילים הכתובות, שכן הם חשובים לא פחות ממנו (אבל גם לא יותר…!).

החוקים הוא סיפור על מצוקתם של ילדי עולים, בשנות התשעים של המאה הקודמת: אלה שלא נולדו בישראל, והיגרו אליה בגיל צעיר מאוד, או נולדו להורים שעלו ארצה זמן קצר לפני כן. ילדים שאין להם בעצם מולדת של ממש. הם מתגעגעים אל חוויות ואל מקומות שבעצם רק שמעו עליהם, ומצד שני במולדת ה"מאמצת" הם מרגישים שונים ולא לגמרי שייכים.

כל גיבורי הסיפור, ובראשם – הילדה ללה – מדברים אלינו, כל אחד בתורו, בקולם, בגוף ראשון.

ללה יודעת בוודאות שכדי לשרוד במציאות הישראלית, בהיותה בת להורים מהגרים, עליה לציית לכמה חוקים שהיא עצמה קבעה: חייבים תמיד להעמיד פנים; אסור לבכות; אסור לספר שום דבר לאבא ולאימא (גם לא לסבתא, כי היא תגלה להם); ואי אפשר לסמוך על אף אחד.

החוקים המנוסחים הללו מעידים, בלי שום צורך בהסבר נוסף, עד כמה ללה מרגישה בודדה, ועד כמה היא בטוחה שאין ולא יהיה לה גיבוי הורי (בסופו של הסיפור היא תתבדה! איזו הקלה!).

אבל בינתיים היא מרגישה שאינה יכולה לסמוך אפילו על אביה. (יש לציין שהספר מוקדש לאביה של גרוסמן). את החוק הזה ללה למדה על בשרה כשהאבא החליט לחנך אותה וללמד אותה לקח:הוא חשד בה שהיא מתביישת בהוריה, כי הם עולים חדשים, נסע אתה במכוניתו הרחק מביתם ונטש אותה שם לזמן מה "כדי שתחפש לה הורים אחרים, טובים יותר"… כמובן שדי מהר שב ואסף אותה. "את לא יכולה להתבייש במי שאת, […] אנחנו מרוסיה. יש אנשים ממקומות אחרים. כולם באים מאיפשהו. ככה זה", נזף בה.

הוא כמובן לא יודע מאומה על המצוקות שבתו חווה מחוץ לבית. הרי על פי החוקים אסור לה לחשוף אותן, אסור לה לשתף, וודאי שאינה יכולה לצפות שיעזרו לה. היא בעצם מגינה על הוריה וסבתה, בידיעה שגם הם עצמם, כמהגרים, חווים קשיים בלתי אפשריים!

האכזריות שללה נתקלת בה מזעזעת. למשל, בפרק "אין כניסה לרוסים", היא מספרת איך הבנים בכיתה מתעללים בה: "'את לא־אולי מבינה עברית?' הוא אמר לי במבטא רוסי מזויף, 'אני טוב מסביר לך: רוסייה מסריחה. תחזרי. לרוסיה.'"

ללה לא מוותרת. היא נאבקת על זכויותיה ועל כבודה, אבל לא רק הילדים מתאכזרים אליה. גם הממסד, הנהלת בית הספר, המורים, לא מבינים, לא רואים, לא תומכים בה.

התמיכה היחידה שיש לילדים הללו – ללה אינה היחידה – מגיעה מהם עצמם. אנחנו פוגשים את יואב, ילד מוחלש ואומלל שחובר לביריונים בתקווה לזכות מהם להגנה; את אלכס, בנה של אם יחידנית ענייה אך אופטימית, שעלתה מרוסיה; את מיכאל, שחמטאי מחונן, שאביו מת, אימו בדיכאון והוא נאלץ לטפל כמעט לגמרי לבדו באחותו הקטנה. אנחנו מכירים מקרוב את כל אחד מהילדים הללו, את הסבל והמצוקות שלהם, ונוכחים לדעת עד כמה ילדים יכולים לא רק להציק, אלא גם, במקרים אחרים, לעזור זה לזה, לתמוך ולחזק.

האיורים, כאמור, הם חלק חשוב מהסיפור. כשאנחנו רואים את הדיוקנאות, המקומות, החפצים, אנחנו מתוודעים אליהם, ומרגישים אליהם קרבה והזדהות.

משמח מאוד שעוד ועוד יצירות אמנות שמבטאות את מצוקתם של ילדי העולים מברית המועצות־לשעבר מתחילות להגיע אלינו, אל המרחב הציבורי. למשל – סדרת הטלוויזיה הנפלאה "סובייצקה" ששודרה בכאן 11, או הסדרה הדוקומנטרית המרתקת "דור אחד וחצי" שגם היא, כמו הספר שלפנינו, תיעדה את המצוקות של מי שהגיעו לכאן בגיל צעיר, אולי אפילו נולדו בישראל, אבל נותרו חצויים בין התרבות הרוסית ששימרו, לבין הישראלית שאימצו, במאמצים ובסבל רב.

החוקים הוא בראש ובראשונה – סיפור. יש בו עלילה שהולכת ומתפתחת, ולא מפתיע להיווכח שהוא מצליח, בקרב קוראים בני כל הגילים.

גמרתי לקרוא את הספר המקסים הזה עם דמעות בעיניים. לא רק ממנו עצמו, אלא גם מדברי התודה המרגשים שבסופו. הם לא רק דברי תודה, אלא משמשים גם כמעין אפילוג נחוץ ונפלא, שבו מספר לנו היוצר את מה שאנחנו משתוקקים לדעת: שיש לסיפור שלפנינו מה שמכונה "סוף טוב". הילד, שאת סיפורו האוטוביוגרפי קראנו עד כה, התבגר, חי חיים מלאים שיש בהם משמעות, יצירה ואהבה… אבל לא, מה פתאום… לא מדובר בשום סוף! אנחנו באמצע של החיים, וזוהי רק מעין סגירת מעגל משמחת אחת! יש בדברי התודה הללו מענה לצורך שלנו לדעת – אז מה קרה אחר כך? מה עלה בגורלו של הילד שנקשרנו אליו, הילד שמספר לנו כאן, בספר, בציורים ובמילים, על הקשיים, וגם על הנחמות, שחווה בילדותו.

אנחנו פוגשים לראשונה את אבי־אל – ילד ששמו מזכיר מאוד את שמו של המחבר, אל־עד, ולא במקרה – בבוקר יום הולדתו, שהוא גם יום הלימודים הראשון בבית הספר. אמו מעירה אותו לקראת היום החדש, כולה חיוכים ועליזות, אבל אבי־אל אומלל. קשה לו מאוד, בכל מקום. במיוחד בבית הספר. הוא לומד בכיתה ח', ומרגיש דחוי, מוחלש, מודר. בעצם, כך גם בקרב בני משפחתו – יש לו אח בתיכון, בכיתה י"א, ואחות קטנה ממנו – רע ומר לו. רוב הזמן אין לו מושג על מה מדברים סביבו. במיוחד בזמן הארוחות, כשמדברים ובה בעת גם אוכלים. הוריו, אחיו ואחותו משוחחים, והוא נאלץ לשאול כל הזמן, עד שהוא מתייאש, מה אמרת? על מה את או אתה מדברים? 

כי אבי־אל חירש. כך נולד. והוא קורא שפתיים. אבל רוב הזמן מתקשה להבין מה נאמר סביבו, כשהפה של האנשים סביבו מוסתר ממנו.

אפשר היה לצפות מהסביבה שתתמוך ותתחשב בו, שיבינו אותו וילכו לקראתו, אבל גם מי שאוהבים אותו אינם קולטים לאשורם את הקשיים הבלתי פוסקים שאתם הוא נאלץ להתמודד. 

ובבית הספר… אוי ואבוי. המורה שלו – מה אפשר לומר עליה? – לא רק טיפשה, אלא גם רעה ונטולת כל יכולת או רצון מינימלי להבין, להזדהות, לעזור, לגלות אהדה. היא ממש מתנכלת לו, באטימות בלתי נתפסת! גם חברתית הוא מתקשה מאוד. הילדים לא קולטים שמדובר בילד נחמד ונבון, שרק המגבלות שלו חוסמות אותו. הם פשוט מחרימים אותו ומתנכרים לו. למעשה אנחנו רואים כאן ילד מיואש, שכבר התחיל להאמין שהוא טיפש. כי אף אחד לא עוזר לו להתגבר על הקשיים שאתם הוא נאלץ להתמודד. הוא נואש מלמצוא חברים. גם כשכבר מגיע ילד דחוי כמוהו, עולה חדש מברית המועצות, ומנסה להתיידד אתו, אבי־אל חשדן, ובהתחלה די מסרב לשתף אתו פעולה. נדרש לו זמן עד שהוא מצליח להבחין בכוונות הטובות של מי שנהפך לחברו הראשון. ואז מה עושה המורה המרשעת? מפרידה ביניהם! 

די!

אבל לצד כל הסבל מתקיים בסיפור שלפנינו גם תהליך. דברים משתנים לאט לאט. אנחנו עדים לא רק לכאב, לתסכול ולמועקה, אלא גם לחסד וטוב לב, שאבי־אל, בכוחות־על מופלאים, מצליח בסופו של דבר לעורר, לגלות ולקבל. עד סוף הסיפור הוא מתחזק, ולומד לעמוד על שלו, להיות תקיף, לבטוח ביכולותיו ובכוחו.

אני אוהבת מאוד ספרים גרפיים, ובין לבין מצטרף בכבוד ובזכות אל המדף של קודמיו: ספריה של רותו מודן, הנכס, ומנהרות, ספרו של מישל קישקה, הדור השני, וספרם של ארי פולמן ודוד פולונסקי, אנה פראנק, היומן הגרפי. 

יש משהו שובה לב בשילוב שבין הכתוב למצויר. הציורים מאפשרים להוסיף אלמנטים ויזואליים שמעניקים למילים עוד פנים, עוד זוויות, ועוד הרבה מאוד חן. למשל – המכתבים שאבי־אל מעז לכתוב לאחת הילדות בכיתה, ותשובותיה, שונים לגמרי כפי שהם מובאים כאן, לא באותיות הרגילות של ספר מודפס, אלא בצורתם "האמיתית", בכתב ידם של הילדים, מלווים במדבקות הילדותיות. כל כך מתוק! כל כך משמח! 

או – ה"שחזור" המצויר של סדרת הפולחן בטלוויזיה, "שושלת", שכל בני דורו של אלעד, הורים, ילדות וילדים בני כל הגילאים, מכורים לה (ויש לה אפילו תפקיד חשוב בהתפתחותו של אבי־אל!): האפשרות לראות את הדמויות ה"מעובדות" של גיבורי הסדרה, ולא רק לקרוא עליהן, מוסיפה עוד ממד. שלא לדבר, לאורך הספר כולו, על הבעות הפנים והגוף של הדמויות השונות; על הקטע ה"מצולם" מתוך המילון; על הזוויות המפתיעות שמהן אנחנו צופים בדמויות שלפנינו; ועל האיפיונים השונים, המשכנעים מאוד שלהן.

הממד הוויזואלי גם מאפשר ליצור דימויים שמדברים בלי מילים, כמו כאן, למשל: אל־עד מבטא את הניתוק והבדידות שהוא חש בציור של עצמו כשהוא מזנק כביכול למעמקים של מים בבריכה, כי רק שם הוא"מרגיש טבעי, בשקט שלי", כפי שמבארות המילים הנוספות לציור.

בקיצור: הספר כולו הוא חגיגה אחת גדולה. והוא גם חשוב! ראוי לתת אותו לקריאה לילדים, להורים, למורות ולמורים, אולי יבינו משהו ממה שהוא מלמד אותנו, לא בדידקטיות שעלולה לעורר התנגדות, אלא עם המון רגש אותנטי וכישרון: להבין את מצוקתם של חירשים.