לזכותו של הספר אומר: קראתי אותו מתחילתו ועד סופו. כי הוא מסקרן. לקראת סופו הוא יוצר מתח שהולך וגובר, וגם הפתיחה מעוררת סקרנות: בעמודים הראשונים מתוארת תמונת מציאות מוזרה, ובה "רואים שמונה בניינים, כל אחד בן חמש קומות" שמוקפים כולם בחצר ובחומת אבן גבוהה, ויש מישהו שצופה בהם: "בכל שעה נפתח חלון אחר. הוא לא ממש נפתח, כי במקום הזה אי אפשר להקל ראש בחורף, ברוח ובגחמותיהם של הדיירים", ולכן רק התריס של כל חלון יכול לזוז, ומאחוריו יש "זכוכית שקופה אך חסינה".
והנה המסתורין גובר: "לפעמים כשהתריסים נפתחים אפשר לראות בעדם אנשים", אבל "אי אפשר לשמוע אותם", אם כי נדמה לצופה בהם שהם מדברים. הצופה אינו הקורא, אלא מישהו שמביט לא רק בחלונות ובאנשים הנשקפים בעדם, אלא גם "מסתכל על המסכים בזמן אמת". התהייה של הקורא אינה יכולה שלא להתעורר: מי האנשים הללו, שנראים כלואים (שנראים סובלים!) מעבר לחלונות האטומים? מיהו הצופה בהם, שיכול להריץ גם את הסרט המתעד את חיי היומיום שלהם? מדוע מצלמים אותם בלי הרף?
עד סוף הרומן נדע על מה מדובר. אבל הדרך לשם רצופה בתלאות, הן של הגיבורים, והן של הקוראים.
וכבר עכשיו אקדים ואומר דברים לחובתו של הספר. כי אמנם, כאמור, קראתי כל מילה ועקבתי אחרי תהפוכות העלילה והדמויות, אבל למרבה הצער, התשובות שהוא מספק בסופו לשאלות שהוא מעורר בתחילתו אינן משכנעות. שלא לומר – הן פשוט מופרכות.
בהתחלה נדמה שהסיפור ברור: מסתבר שיש איזשהו ארגון בינלאומי. מטרתו – לתת מקום מפלט לאנשים שמשוועים לשקט, שמשתוקקים להתבודד, שאינם מסוגלים לשאת אפילו את חברת ילדיהם הקטנים, גם אם הם אהובים מאוד. אותם מתבודדים נעזרים בארגון, שמאפשר להם לפרוש מהחיים, בחשאיות מוחלטת.
אחד האנשים הללו היא דותי, שמחליטה יום אחד, בלי להודיע לאיש, לעזוב את ביתה, בעלה ושני ילדיה הפעוטים, ולהיעלם.
הארגון שבו היא נעזרת מאפשר לה לגור בתוך בית קטן, הרחק מעיני כול, ומספק לה את צרכיה הבסיסיים. כדי לבקש אותם אין לה צורך לתקשר עם איש: היא כותבת מכתב ומפרטת מה היא צריכה, ואז מניחים את הפריטים בקופסה על סף דלתה הסגורה. היא חיה חיים נזיריים למדי. הפריטים שהיא רשאית לקבל הם מוצרי יסוד בלבד.
אבל הניתוק אינו טוטלי, לכאורה: כל מי שבחר לפרוש כך, בעזרת החברה המארגנת, מתחייב למנות לעצמו "מפתח": מי שתפקידו לחפש את האדם הנעלם, בפרקי זמן שנקבעו מראש.
הסיפור מתמקד בחיפוש שעורכת אחרי הנעדרת חברתה הטובה של דותי, שירי שמה, ובקשר שנוצר בינה לבין "מפתח" אחר, ארז, שגם הוא מחפש אחרי נעדר, יוני, שהיה בעבר הרחוק החבר הכי טוב שלו (החבר היחיד).
טוב, אז אלה היסודות שעליהם נבנה הספר, זה השלד שעליו הוא נשען, והשלד הזה הוא, איך לומר זאת בעדינות – רופף מאוד. למעשה – מופרך!
כן, אנחנו לומדים לאורך הדרך הרבה על מערכת היחסים הלא כל כך מורכבת בין שירי ודותי, כפי שהיו מאז נעוריהן ועד לרגע שדותי בחרה להיעלם. הן קרובות ואינטימיות מאוד. יש פה ושם רמזים לאהבה שחורגת מקשר ידידותי גרידא, ולטעמי די היה בהם, אבל הסופרת הרגישה מן הסתם בצורך לבאר את המובן מאליו, ומכבדת אותנו בסצנה לסבית מפורשת, שמא נחמיץ את הרעיון.
לצד זאת אנחנו לומדים לא מעט על ארז ועל יוני, שגם את הקשר שלהם אופף נופך של משיכה הומו אירוטית. אמנם אצלם היא אינה מפורשת כמו אצל צמד הנשים, אבל די ברור שכשהם מפלחים ביחד מחנות המכולת השכונתית שבועוני מין נוצצים, וכשהם מקיימים יחסי מין עם אישה אחת זה במחיצתו של זה, מדובר בעצם בסובלימציה הומואית ובהדחקה.
בכלל, סקס משחק תפקיד מאוד מרכזי בסיפור. הדמויות מזדיינות שוב ושוב, גברים מכאיבים לנשים, נשים מזייפות הנאה, וכל המין המיוסר הזה די דוחה, ואפילו מייאש. אם זה מה שהסופרת ביקשה לעורר בי, היא הצליחה.
הפרכות אינן מתגלות רק בסוף, בפתרון העלילתי, שאפילו הדמויות לא שלמות אתו. הסופרת שמה בפיו של יוני ספקות: "למה המפתחות צריכים כל כך להתאמץ?" הוא תוהה. באמת למה? והיא – הסופרת – מנסה למצוא איזשהו הסבר דחוק: שאולי לבעלים של החברה, זאת שמאפשרת לאנשים להיעלם, "מתחשק להיות קצת אלוהים". ההסבר הזה כל כך לא משכנע, כל כך סותר את שאר הפרטים הנגלים לנו על אותו איש, הבעלים של החברה, על תוכניותיו ועל מגמותיו, שזה ממש לא סותם את החור המהותי המצוי בבסיסו של הסיפור.
יש בדרך לפחות עוד טעות אחת קטנה ומשעשעת (בעמוד 138): דמות שננעלת מחוץ לביתה, בלי מפתח "הבינה שהטלפון לא איתה". היא דופקת על הדלת, אבל ילדיה לא פותחים אותה מבפנים. ואז, כעבור ארבע שורות, עדיין מעבר לדלת הנעולה – היא לא הלכה לשום מקום – היא מטלפנת ומנסה להזעיק עזרה… אז יש או אין לה טלפון בידה…? אין הסבר, כי זאת סתם טעות.
(באותה נשימה אוסיף – לא הבנתי את הצורך בכמה פעמים שבהן אחת הדמויות אומרת משהו בצרפתית, ובהערת השוליים מופיע תרגומו של המשפט לעברית, בצירוף הרצאה קצרה… למשל – "à travers vents et marées" וההסבר בתחתית העמוד: "ביטוי צרפתי שפירושו המילולי הוא 'דרך רוחות וגאות ושפל'. הוא מתאר מצב של מעקב או דבקות במישהו או במשהו למרות כל הקשיים, השינויים והנסיבות המשתנות, בדומה לביטוי העברי 'באש ובמים.'" מה זה? שיעור זוטא בצרפתית? מה היה רע אילו סיפרו לנו בפשטות שהדמות אמרה בצרפתית "באש ובמים"? הערות שוליים כאלה מתאימות לספר עיון. בפרוזה הן מסיחות את דעתו של הקורא ומנתקות אותו מה"השעיית חוסר האמונה", מושג שטבע סמואל טיילור קולרידג’, שדן בצורך שלנו להיסחף אל הקריאה, “להשהות” את אי־האמון שלו כדי שנוכל לשכוח מהמציאות החיצונית לסיפור).
אילו היו אלה הבעיות היחידות הייתי מתעלמת מהן, כי טעויות ברצף, מה שבקולנוע נקרא continuity, יכולות לקרות לכל אחד, והערות שוליים מיותרות כבר ראיתי בספרים אחרים (לאמיתו של דבר, כשמדובר בספרים נושנים, הן נדרשות לפעמים). הבעיה היא שהן הצטרפו אל הבעיה העיקרית, המהותית, ואל האכזבה שחשתי בתום הקריאה.
את כל הדרך הזאת עשיתי לטובת פתרון כל כך דחוק? אל חוטים שנשארים פרומים? אל קווי עלילה שלא מתחברים בשום צורה, ואם כך – לשם מה בכלל היו שם מלכתחילה?
אבל כאמור, כן, קראתי. את כולו.
הוצאת שתיים, 2025
עורכות: מיכל חרותי ומירי רוזובסקי
382 עמ'
ממש חבל, וכה תמוה – הרי לשתי העורכות יש רזומה עריכתי מרשים! איך הן הרשו לעצמן להוציא ספר עם כל כך הרבה פגמים – ועוד לקחת קרדיט על העריכה!?! (לעתים הסופר עצמו מסרב לשנות דברים בטקסט שלו, בוודאי בהוצאה שבה הסופרים עצמם משתתפים במימון ההפקה, אם לא בכולו – אבל במקרה כזה אני לפחות דורשת להשמיט את שמי מדף הקרדיטים). אתמהה!
אתמהה גם. ובדרך כלל אני לא מעלה טורים נגטיביים, אבל אולי התימהון הוא שהפציר בי לומר את דברי.