עלי להודות: כשקראתי את הפרק הראשון בספרו של עורך הדין צביקה בר־נתן, הופתעתי. מלכתחילה הנחתי שאם עורך דין כותב על תיקים שבהם היה מעורב, הוא יבחר רק באלה שבהם נחל הצלחה רבתי. מה יותר הגיוני?

אבל לא, התיק הראשון שעליו בר־נתן מספר, "המקור שנשרף", הוא דווקא אחד מאלה שבהם בעצם נכשל. הוא מספר על ליאורה גלט ברקוביץ', פרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז מרכז, שהדליפה לעיתונאי פרטים מחקירה סמויה שהתנהלה נגד מי שהיה ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון. שלושה שבועות לפני הבחירות, בינואר שנת 2003, נפגשה עם הכתב לענייני משפט, ברוך קרא. גלט־ברקוביץ' חשה שהציבור זכאי (חייב!) לדעת על החקירה, ועל החומרים החמורים שמתגלים בה. ההדלפה הייתה אמורה כמובן להיות חשאית, וקרא הסכים לכל תנאיה של הפרקליטה, אבל למרות ההבנות ביניהם, וכדי להגביר את התהודה של הסקופ שבידיו, הדליף לעיתון "הארץ" מסמכים שבעטיים נחשפה זהותה של המדליפה (הכול בגלל ההתאמה שהתגלתה בין חורי השדכן והסיכות, באחד מהדפים הדפים שב"הארץ" פרסמו את צילומיהם!)

גלט־ברקוביץ' הגיעה אל בר־נתן כדי שייצג אותה בתביעה נגד "הארץ". היא רצתה שהעיתון יפצה אותה על הנזק הרב שספגה בעקבות הפרסום והגילוי: כשזהותה נחשפה היא איבדה את מקום העבודה שלה, ולא יכלה אפילו לעבוד כסנגורית, כי, כדבריה, שבר־נתן מצטט, "מתברר שיש משקל רב גם לקשר אישי עם התובע, כשסוגרים עסקאות טיעון", וממנה הפרקליטות ואנשיה התנערו לחלוטין, למעשה – נידו בכעס.

בר־נתן מספר שאף על פי שהזדהה אתה, ואף על פי שהסכים אתה שנעשה לה עוול, הפסיד בתביעה שהגיש בשמה. עם זאת, הוא מציג את עניינה כמקרה עקרוני, ומשווה את הדלפתה לזאת של אותו "גרון עמוק" שחשף את פרשת ווטרגייט והביא להתפטרותו של נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון.

מעניין לציין שהחיבה והאהדה שבר־נתן מביע כלפי הלקוחה שלו, גלט־ברקוביץ, אינה מובנת מאליה מבחינתו. לא תמיד הוא חש כך. הוא בפירוש מציין שלפעמים יש בו "אמפתיה כלפי אנשים שהיו יריביהם של לקוחותיי ונלחמו בהם בבית המשפט" ולעומת זאת ש"היו לי לאורך השנים לקוחות שסלדתי מאופיים ומהתנהגותם". מעניין. אז מסתבר שעורכי דין הם בני אדם עם רגשות…

מקור ה"הפתעה" שאני מביעה כאן הן כמובן אינספור הבדיחות שבמרכזן עומדים עורכי דין תאווי בצע. את כולן מסכמת הבדיחה האולטימטיבית, שלפיה "אין בדיחות על עורכי דין: זה הכול אמת"…

בר־נתן מדגים בפנינו שוב ושוב לא רק את העובדה שהוא מרגיש אהדה כלפי לקוחות מסוימים, אלא גם את זה שהוא מוכן לא פעם לעבוד פרו בונו, אם המקרה נראה לו ראוי, חשוב, ואנושי. כך למשל הוא מספר בפרק 7, שמופיע בחלק השני של הספר, "הדרמה האנושית במשפט", על לקוח שנגע מאוד לליבו (הוא לא היחיד, המקרה המסוים הזה קרה בתחילת דרכו כעורך דין, אחרי אותו לקוח הוא מספר לנו על תיקים נוספים שבהם עבד בעצם בחינם). אותו לקוח, מיכאל, היה "אדם מיוחד", כדבריו של בר־נתן. הוא שירת כלוחם בשייטת 13, עורר הערכה וכבוד, אבל מצא את עצמו יום אחד לכוד במערכה משפטית שהתישה אותו נפשית, כלכלית ומשפחתית. בתחילת ההליכים שילם לעורך הדין כמוסכם וכיאות, אבל האסטרטגיה של יריביו, שנועדה לשחוק אותו, הצליחה. הוא הגיע למצב שכבר לא היה מסוגל עוד לשלם. בר־נתן הסכים (רצה!) להמשיך לייצג אותו בחינם. הלקוח החליט בשלב מסוים לוותר על הכול ולעזוב את הארץ לצמיתות. אמנם התברר שהוא היה הצד הצודק בהתדיינות, כך מוכיחה הפסיקה שקבעה לו פיצוי כספי גדול מאוד, אבל בשלב הזה כבר ויתר מראש על הכסף: את מלוא הסכום, הודיע זמן רב לפני סיום ההליכים, יקבל בר־נתן. עורך הדין ההגון הרגיש שהתשלום שקיבל גבוה מדי, והשאיר חלק גדול מהסכום בנאמנות, כדי להעבירו ללקוח, אבל זה נעלם מהאופק והוא לא הצליח ליצור אתו קשר. רק כעבור שנים, בשיחה אחרונה וחד־פעמית, חזר מיכאל על ההחלטה: את הכסף אינו רוצה לעצמו.

במקרה אחר נחלץ בר־נתן לעזור, תוך השקעת מאמצים כבירים, לצעיר שהוריו אילצו אותו בילדותו להצטרף לכת אלימה ורצחנית, שקבעה את מושבה בגואטמלה. הצעיר הצליח לימים להימלט משם, וזעק לעזרה, כי בנו הפעוט נשאר נתון לחסדיה של אנשי הכת המטורפים (בין היתר התגלה שציוו על אימהות לשחוט את התינוקות שלהן, אם תהיה פשיטה משטרתית, ואף ציידו אותן לשם כך בסכינים!). גם במקרה הזה לא שילמו לבר־נתן. הוא פעל מתוך אמונה עמוקה שמדובר במקרה חירום, ואי אפשר שלא להיענות לו. אין ספק שתרומתו של בר־נתן ונכונותו לעזור כל כך כדי לפתור סיפור מסמר שיער כזה ראויות להערכה רבה!

כל הסיפורים – התיקים! – שהוא מספר עליהם מרתקים, כל אחד מזווית אחרת.

בחלק הראשון שנקרא "פרקי משפט ועיתונות", הוא דן ארוכות, ובצורה מעניינת מאוד, כי הכול נשען על מקרים שהיו, בקשר שבין חופש הביטוי והחירות העיתונאית.

בחלק השני, "הדרמה האנושית במשפט" הוא מתאר סיפורים אישיים נוגעים ללב, שבכל אחד מהם טמון איזה לקח כללי, או שהוא שואל שאלות שיש להמשיך לחשוב עליהן. למשל: "ההכרעה המשפטית, על אף חשיבותה הרבה, אינה מביאה עמה בהכרח מרגוע לנפש וקירוב לבבות". או – התהייה מי עלול להפוך לקורבן של עוקץ ומרמה. מסתבר שכולם! אפילו הוא, עורך דין מנוסה וממולח. אבל, הוא מנחם את עצמו בתום אותה פרשה מתסכלת ומבישה, גם מעשה נבזי מאוד לא אמור לשנות את מי שנפל בפח ואסור לבני אדם לסגור את ליבם בפני מי שנזקקים לעזרה!

"הפסדנו אבל לא השתנינו. זה העיקר בעיני", כך הוא חותם את הפרק "העוקץ הברזילאי", וזאת בעיני מסקנה ראויה להערכה!

עם עובד, 2025
עורך: שי אספריל
180 עמ'