"אם עושים את זה נכון, They don't forget you, ואם עושים את זה לא נכון, They don't forgive you":
כך נכתב ב"מצגת הבשורה המרה" שטליה, רופאה ומנהלת מחלקה בבית חולים, שיננה כשהייתה סטודנטית לרפואה. משמעות המילה "זה" במשפט המצוטט: האופן שבו רופא מודיע לבני משפחה על מות יקירם.
ספרה של דנה גפן דורון, בעצמה רופאה ומנהלת מחלקת שיקום בבית חולים, נוגע במקום שבו נוצר קו התפר, או ליתר דיוק – קו הפרימה הסופית: המוות.
גפן דורון מפליאה לספר סיפור שבו הדברים שהיא רוצה לעסוק בהם נמסרים לקוראים בחוכמה ובכישרון, בעלילה. מותחת ונוגעת ללב. הרומן כתוב היטב ומרתק. קראתי אותו ברצף, כמעט נשימה אחת.
גפן דורון מבקש לספר לנו בו על ההחלטות הבלתי אפשריות שרופאים נאלצים לפעמים להחליט. אולי לא בלתי אפשריות, אבל בהחלט – קשות להחריד. והיא עושה את זה על ידי כך שהיא מקרבת אותנו אל דמותה של הגיבורה הראשית, שמה טליה, אל חייה האישיים, ואל חוויותיה והתנסויותיה לא רק כרופאה, אלא גם כחברת צוות במחלקה, כאימא ורעיה.
טליה נשואה לאלכס, שהיה המורה שלה בבית הספר לרפואה. הוא לימד אותה, בין היתר, שרופא לעולם לא נמצא מול חולה בגופו ובאישיותו בלבד, אלא מייצג בעבורו "שושלת של ידע", כלומר – את כל הרופאים והחוקרים והמומחים שקדמו לו, ולכן רופא שעוטה את החלוק הלבן הוא "כבר לא לבד", כי, כך אלכס מבהיר, "כל מה שאני עושה תחת הגלימה הזאת אני עושה בשם מסורת של ידע".
לצד זאת, אלכס גם ער מאוד למגבלות שיש לרופאים: "מאחורי כל רופא טוב יש בית קברות", הוא מזכיר לטליה כשהיא מרגישה שנכשלה, ומסביר לפרחי רפואה ש"בספרי הרפואה קיים עץ החלטות סופי בהחלט למגוון מצבים סופי בהחלט, כי רק את התלונות שיש לנו כלים לפתור הגדרנו כתלונות רפואיות"…
רופא טוב, קובע אלכס, צריך "לרפא – לפעמים, לטפל – לרוב, לנחם – תמיד".
טליה ואלכס תמימי דעים לפחות בעניין אחד: המגבלות שיש לרופאים, גם כשהם מבקשים לעזור, מטילות עליהם לפעמים חובה מוסרית כאובה ביותר: הם חייבים לדעת לוותר. השאלה הכי חשובה בסדרי העדיפויות שרופא אמור לשאול את עצמו לגבי כל מטופל, לדברי אלכס, היא – כמה זמן? כלומר, האם מצבו של המטופל קריטי? האם יש להזדרז מאוד, לעשות הכול מיד, כדי להציל את חייו, או שיש מקרה דחוף יותר, קודם?
כשטליה עומדת מול מיטתה של מטופלת, רבקי שמה, שמוגדרת "צמח", כבר כמה חודשים רבקי מורדמת ומונשמת, בלי שום תקווה שתחזור אי פעם לחיים סבירים (או חיים בכלל, היא בעצם מתה־חיה!), טליה אומרת לעצמה, ובליבה – גם למטופלת, שאת תאונת הדרכים הקשה שבה נפצעה אנושות מוטב היה לה "לעשות בכביש צדדי, רחוק מרופאים". רבקי נפצעה קרוב מאוד לבית חולים. הרופאים שעטו עליה שם "הצילו" את חייה, לשם מה בעצם? הם בכלל חשבו על התוצאות? שהרי "הלב באמת יכול להמשיך לדפוק גם אחרי שנגמרו החיים". מבחינתם די בכך שהצליחו להחיות אותה. למה שיקרה לה אחר כך אינם אחראים. לא הם יסבלו מתוצאות התערבותם, אלא בני משפחתה המתייסרים מהאשפוז האינסופי, מכך שאינה מגיבה, מכך שמבהירים להם שאין לה שום סיכוי. אבל מי יודע? אולי (אולי? איזו בעתה!) גם רבקי עצמה סובלת, גם במצב הזה שהיא מוגדת בו צמח? האם הדמעות שזולגות מדי פעם מעיניה הן סתם הפרשות? האם היא מגיבה לטעמים? אין לדעת. טליה ספקנית. "את רוצה לחיות ככה?" היא שואלת את רבקי בלבה.
כמה עמודים לפני כן קראתי בספר משפט שגרם לי לעצור, כי חשבתי שאולי לא הבנתי משהו: טליה "מפשפשת בכיס החלוק, מוודאת. הגישה לפוסטם מורטם בעודך בחיים. עם השנים פיתחה טיפול גם לזה, רק כשצריך. זריקת אשלגן לווריד, מכת מוות לשריר הלב. המזרק תמיד מוכן שם. זה כל כך גלוי, שזה מוסתר לגמרי. משום־מה החוק עדיין קורא לזה רצח".
מה?!
בהמשך הסיפור אנחנו לומדים רבות על טליה, על מצוקותיה, ובעיקר – על הבחירות המזעזעות שנאלצה לבחור בעצמה, בחייה האישיים. סיפורה נחשף לאט לאט, כל פעם עוד פרט מתוכו, עד שהתמונה מצטיירת במלואה, ואי אפשר להרפות ממנה, אי אפשר להפסיק לקרוא, כדי להבין מה קרה לה, מה קרה לאלכס בעלה, ולזוגיות שלהם, להבין מה גרם ומה נגרם: ועם מה טליה מתמודדת כבר כל כך הרבה שנים!
ברקע קיימים עוד זרמי משנה שמלווים את הסיפור המרכזי: הם עוסקים במציאות הישראלית העכשווית. אלכס מסור לפעילותו החברתית. הוא יוצא להפגנות, כי הוא נחרד ממה שקורה כאן. טליה ואלכס נאלצים להתמודד, בין היתר, גם עם מצוקתו של בנם תום. תום מגיב לדבריו של ילד אלמוני, בן לשני אבות, שאומר על דגל הגאווה המתנוסס בביתו שזה – "הדגל היחיד בעולם שהוא של כל המשפחות". תום מוסיף על הדברים הללו ואומר: "גם אם פה יחוקקו אותי מחוץ לחוק […] עדיין יש לי משפחה גדולה בעולם".
אלכס, בהפגנות שלו, מבקש בין היתר למנוע את מה שקורה לחברה בישראל: "אנחנו הופכים למדינה שלא תקבל את תום", הוא מסביר לטליה, כדי להסביר לה את מחויבותו הרבה להפגנות, "הוא יעבור מכאן ואני לא מוכן לאבד את הילד היחיד שלי" (רק כי החברה הישראלית נעשית פחות ופחות סובלנית ויותר ויותר קיצונית וקלריקלית).
אבל עניינו העיקרי של הספר הוא – בסופם של החיים: איך הוא מגיע, מי ואיך קובע אותו, ומה קורה כשהמוות אמור לכאורה להתרחש, אך רופאים מונעים אותו, ובשאלות מוסריות הרות גורל שקשורות בכך.
"למות זה בסך הכול הדבר האחרון שקורה לנו בחיים", אומר אלכס, "זה פשוט לא בהכרח הדבר הכי רע שקורה".
האם המחברת, רופאה במחלקת שיקום מסכימה אתו? או שדווקא היא, שמתמחה בניסים שאולי יגיעו, מתנגדת?
הוצאת אחוזת בית, 2026
עורכת: דנה אולמרט
197 עמ'
אכן נושא מרתק ומרגיז. העובדה שכל אדם סביר וכל וטרינר שפוי יסכימו, שצודק ונכון להמית חיה סובלת שאין סיכוי להציל, אבל החוק, הדת ואי-אילו אנשים שאינם רוצים או מסוגלים לחשוב בעצמם מתנגדים לפיתרון הנכון והאנושי הזה כשמדובר בסבל של אדם שאין סיכוי להציל אותו, עובדה זו היא אחת המקוממות בחיינו.