אני זוכרת היטב את הימים שבאו בעקבות היעלמותה של טיסה MH370. זה התחיל ב־8 במרס, 2014. טיסה 370 של מלזיה איירליינס מקואלה לומפור לבייג'ין נעלמה מהמכ"ם. על המטוס היו 239 בני אדם, בהם – 12 אנשי צוות. כמו רבים, גם אני נצמדתי אל אתרי החדשות, וחיפשתי במשך ימים רבים כל שביב של מידע. קיוויתי שתימצא תשובה ברורה לשאלה – מה בעצם קרה. כי המטוס לא נעלם רק מהמכ"ם, הוא נעלם מהעולם, כאילו נבלע בתוך איזשהו חור שחור ולא הותיר אחריו שוב סימן או אות לקיומו.

תוך זמן לא רב התברר שהמטוס סטה ממסלולו המתוכנן. מדוע? ואם הצליחו לעקוב אחריו, אחרי שפנה מערבה בחדות וחצה את האי המאלזי, היכן שרידיו? האם נחטף? אולי הקברניט אולץ לשנות את מסלול הטיסה? ייתכן שהוטס ליעד אחר, והאנשים שהיו עליו נשבו? כי אחרת איך אפשר להסביר את זה שהוא כאילו התפוגג? ואולי זה היה יירוט צבאי: המטוס הופל? (כמו טיסה 1812 של חברת סיביריה איירליינס, שהרוסים ירו עליה ב־2001 טיל והביאו למותם של כל 78 בני האדם שהיו על המטוס)? אבל שוב – זה לא מסביר את היעלמותו המוחלטת.

האם, התחילו לבדוק, היו על הטיסה נוסעים עוינים ומסוכנים? אכן, התגלה שהיו על הטיסה שני איראנים בעלי דרכונים מזויפים, האם הם חטפו את המטוס ליעד לא ידוע? לשם מה? ומה היה פשר המטען המוזר שנשא אתו המטוס, "technical devices" לא מוגדרים, וגם 4.5 טון מנגוסטין – "פירות עגלגלים בגודל של עגבנייה שמבשילים בין נובמבר לדצמבר", אבל לא נקטפים במארס, החודש שבו המטוס נעלם. ואיך זה שאי אפשר לגלות מי היה היבואן של הפרי הזה?

עיתונאית צרפתייה, אחת מרבים שכתבו ספרים על ההיעלמות, בטוחה שמדובר בציוד צבאי ש"שונע למטוס לא בדרך התובלה הרגילה".

הלגרד האוג, שכתבה את הספר שלפנינו, עוסקת בכל תיאוריות הקונספירציה הללו, ובניסיונות הרבים לפענח את הסוד. היא מלווה בכתיבתה את המשלחות השונות שעסקו בסריקת האוקיינוס, במאמצים לגלות את שברי המטוס, ועוקבת גם אחרי ממצאים שהתחילו כעבור זמן רב להגיע בכל זאת ממקומות מרוחקים מאוד, למשל – מאפריקה המזרחית: חלק מהכנף, או ציוד שהיה שייך לנוסעים – פריטים שהיו אמורים לפחות לשכנע את בני המשפחות שיקיריהם כבר מזמן אינם.

אבל, ואת זה אזרחי מדינת ישראל למדו בדרך הקשה, מסתבר שבהיעדר גופה וקבר, קשה לבני המשפחה להשלים עם מה שקרה מן הסתם, להתאבל ולהמשיך הלאה. היא מספרת למשל על רעייתו של אחד הנוסעים שמסרבת לקצור את המדשאה ליד ביתה, כדי שכאשר בעלה ישוב, הוא ייווכח שלא ויתרה עליו. קבוצה של בני משפחה סינים ממשיכים כל שבוע, מאז היעלמותו של המטוס, להגיע למשרדי חברת התעופה כדי לברר אם יש חדש, אם משהו התגלה… אי אפשר כמובן שלא לחשוב על המושג "חלל חטוף" שמלחמת השבעה באוקטובר טבעה בליבנו; על המאבק, בחירוף נפש, של המשפחות, שדרשו ודאות.

המסתורין שאפפו את הפרשה הצית לא רק את הדמיון, אלא גם – אימה. איך ייתכן שמטוס נעלם כך? בשנה השמינית להיעלמותו שאל אחד מבני המשפחה שאיבדו את יקיריהם בטיסה ההיא: "איך יכול מטוס לחצות את שמיהן של תשע מדינות בלי להשאיר עקבות?"

הלגרד האוג מספרת על הטיסה הנעלמת, ובה בעת גם "משתמשת" בה כדימוי מתמשך. הספר כולו נכתב כקונטרפונקט בין שני סיפורים שונים מאוד זה מזה: סיפור המטוס הנעלם, וסיפור התודעה הנעלמת של אביה של הכותבת.

במשך תשע השנים שלאורכן היא עקבה אחרי קורות החיפושים אחרי הטיסה, היא תיעדה גם את הדמנציה של אביה, שהלכה והחריפה.

גם הוא, כמו הטיסה, נעלם לה לאט לאט.

היא מזכירה גם את הנעדרים הרבים שכל שנה נעלמים ברחבי העולם (בעיקר את בני ארצה, גרמניה, אבל זה קורה כמובן בכל מקום).

כדי להסביר את עוצמת המצוקה של מי שבני משפחתם נעלמו, היא מצטטת את דבריה של פסיכולוגית בשם פולין בוס שכתבה: "אפשר לשרוד ambiguous loss[1] רק אם יכולים לשאת את החיים עם שתי מחשבות סותרות לגמרי!"

וזה נכון, הן לגבי הטיסה, והן לגבי אביה. הוא קיים, לכאורה, היא יכולה לגעת בו, ללחוץ את כף ידו, כמו שנהגה לעשות בילדותה, והוא אפילו משיב לה בלחיצות הנכונות, חלש, חלש, חלש, חזק, חזק, חזק, חלש, חלש, חלש – למעשה איתות מצוקה במורס: נקודה נקודה נקודה, קו, קו, קו, נקודה, נקודה, נקודה: SOS.

האם הגיעה קריאת מצוקה כזאת מהמטוס?

מה זה משנה. מדובר ב־ambiguous loss. המטוס נעלם. אין לדעת מדוע וכיצד.

האם אביה מבין את מה שהוא "מאותת" לה?

מה זה משנה. הוא לא כאן אתה באמת. הוא הולך ודועך, ועליה מוטל רק לנסות לקיים את המשאלות שהביע כשעוד היה צלול: איך לנהוג בו אם יגיע למצב הזה.

כל זה מפחיד, כמובן, אבל קריאת הספר (ומן הסתם גם כתיבתו) מעניקה סוג של משמעות ופשר למה שקרה. גם לכך יש ערך.

הוצאת ספריית רות, 2026
תרגמה: טלי קונס
138 עמ'

[1] אובדן דו־משמעי