הרעיון לכתיבת ספרה של קרן אלקלעי־גוט, משוררת, חוקרת ספרות ופרופסור אמריטה לספרות אנגלית, מרתק: אלקלעי־גוט חיפשה קברים של סופרים ומשוררים שכתבו באנגלית, מצאה ביניהם כאלה שמסתירים סיפור חיים מרתק, צילמה את המצבה וסיפרה, בפרקים קצרים, את הסיפור הנשקף ממנה – על מה שקדם למותו של היוצר או היוצרת, ועל חייהם ואמנותם.

"רוב המשוררים לא תכננו את מקום מנוחתם", היא מסבירה בהקדמה, "ולכן, המופקדים על מורשתם היו חופשיים לדמיין כל אנדרטה שראו לנכון, כל חיבור לחלומותיהם שלהם". יתר על כן, היא מוסיפה, חלק מאלה שהופקדו על המורשת "בחרו להנציח גם את עצמם והבטיחו את תהילתם בכך שקברו את עצמם לצד המשורר"… משעשע ומעניין. (זה מזכיר לי את ההבטחה של שייקספיר לאהובו, בסונטה הנודעת, מספר 18, שלפיה "בְּשׁוּרוֹת הַשִּׁיר אַתָּה תֻּנְצַח / כָּל עוֹד עֵינָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם פְּקוּחָה / הַשִּׁיר הַזֶּה יִחְיֶה –  וְגַם דְּמוּתְךָ".[1] אלא שאצל שייקספיר מדובר ביצירה שתנציח את האהוב, לא באפר הגוף שלו שיוטמן לצידו…).

אלקלעי־גוט מסבירה שהתמקדה בכותבים נוצרים, שכן, כך היא כותבת, "חיפשתי את החריגים והיוצאים מן הכלל, שקבריהם טומנים בחובם אנקדוטות מעניינות. משום כך, לא רק שנאלצתי לפסוח על משוררים יהודים רבים, אלא שניסיתי להימנע מכל קבורה רשמית, למשל בוֵסטמינסטֶר אֵבּי בלונדון. כנסייה זו אולי מכילה את הריכוז הגדול ביותר של משוררים לכל סנטימטר, אך אופיין של האנדרטאות שם רשמי וסמכותי, ואין בהן מקום רב לדמיון וחדשנות".

מבחינתי, המפגש עם החבורה שעל מצבותיהם בחרה גוט־אלקלעי לכתוב דמה לסוג של כנס מחזורים… כבוגרת מערכת החינוך באנגליה, כמי שלמדה באוניברסיטה ספרות אנגלית, כבעלת הטור "סופרת סופרות" שכתבתי פעם באתר Xnet (אתר שהיה מסונף לYnet, ולמרבה הצער הלך לעולמו לפני כמה שנים, בלי להותיר אחריו שום מצבה), וכמי שמרבה לתרגם שירים וקובצי שירים מאנגלית לעברית, הרגשתי שפגשתי בספר הזה כמה מ"החבר'ה" שלי…

לא את כל הסיפורים על החברות והחברים שלי הכרתי, וחלק מהם אפילו ציערו אותי ממש, כי השארתי אותם מאחורי בשיא התהילה והאושר ופתאום נודעו לי דברים עצובים ומאכזבים על חייהם ועל מותם.

המקרה האקוטי ביותר מבחינתי הוא זה של אליזבת בארת' בראונינג. את ספרה סונטות מהפורטוגזית תרגמתי לפני כמה שנים להנאתי, וגם תיארתי בטור שהתפרסם ב־Xnet בנובמבר 2010 את השתלשלות סיפור האהבה שלה ושל המשורר רוברט בראוניג: כיצד הציל אותה מעריצותו של אביה, נשא אותה לאישה ועזר לה להתפתח כמשוררת. 

גם בטור שכתבתי על פלאש, ספרה של וירג'יניה וולף, שמחתי לספר שהכלב שוולף תיעדה התבסס בעצם על כלבה של בארט בראונינג. 

וחשבתי שאנחנו מכירות היטב. שהשארתי את אליזבת שלי בידיים הטובות של אהובה. את הטור עליה סיימתי כך: "זמן קצר אחרי שנישאו, עזבו בני הזוג את אנגליה ועברו לגור בפירנצה שבאיטליה, שם חיו עד יום מותה של אליזבת. אביה לא סלח לבתו על נישואיה, והתנכר לה עד שהלך לעולמו."

והנה, מה נודע לי להוותי מספרה של קרן אלקלעי־גוט? שהסוף הטוב, מהאגדות, האיחוד בין שתי הנשמות הפיוטיות, לא נגמר טוב בכלל! למעשה – נגמר רע מאוד.

גוט־אלקלעי התחילה לחשוד בקיומה של דרמה, ליתר דיוק – של טרגדיה – כשהבינה שרוברט ואליזבת לא נקברו קרובים זה לזה. אפשר לומר – נקברו רחוקים מאוד! היא – בפירנצה. הוא – בפינת המשוררים בווסטמינסטר אֶבּי בלונדון. האוהבים נפרדו, אם כן במותם? 

לא ולא! כי מסתבר שלא רק שהיא נקברה הרחק ממנו, על מצבתה גם לא כתוב שהייתה נשואה, ותאריך הלידה שנחקק עליה בהתחלה היה שגוי. ההלוויה שנערכה לה הייתה צנועה מאוד, מעטים ידעו עליה. בהמשך הועברו עצמותיה ממקום למקום. היא נטמנה בקבר מפואר יותר ועליו הוצב פסל. דא עקא שדמותה של האישה בפסל בכלל לא דומה לבארט בראונינג… וזה עוד כלום לעומת מכת המחץ, שמגיעה לקראת סוף הפרק על אליזבת בארט בראונינג: גוט־אלקלעי יותר מרומזת שרוברט בראונינג היה ככל הנראה אחראי למותה של אשתו. ידידתה הקרובה, לילי, שטיפלה בה בנאמנות והייתה אחראית על מינון התרופות שקיבלה, התבקשה בערב שבו אליזבת מתה ללכת מהבית, להתרחק. ואז, כותבת אלקלעי־גוט ציווה רוברט "לתת לה מורפיום במינון גבוה מכפי יכולתה לשאת". מה?! מה? אני בהלם!

חשדותיה של אלקלעי־גוט מתבססים לא רק על הניכור ששרר בין בני הזוג בתקופה האחרונה לחייה של אליזבת, אלא גם מכך שרוברט קינא מאוד בהצלחתה הספרותית, שעלתה על זאת שלו, ואף נהג לכתוב שירים מפחידים ומחשידים… "אילו כתב בעלי שירים על בעלים ההורגים את נשותיהם […], לא הייתי רוצה שיהיה המוציא לפועל הספרותי שלי, וודאי שלא מחלק התרופות שלי", היא כותבת. נשמע משכנע. ועצוב עד בלי די. sic transit gloria mundi [2]…

הסופרים והמשוררים האחרים שאלקלעי־גוט עוסקת בהם הם ג'ון קיטס, אנה מרגולין, הרמן מלוויל, אדלייד קרפסי, אוסקר ויילד, ג'ונתן סוויפט, אדגר אלן פו, ואדסוורת' לונגפלו, לנגסון יוז, דורותי פארקר, ויליאם באטלר ייטס, אלן גינזברג, וולט ויטמן, פרסי ביש שלי, וגרגורי קורסו.

אני מודה ששניים מהם, קרפסי וקורסו, לא הכרתי. אבל כל האחרים? 

כן, ג'ון קיטס (ושירו "שיר הלל לעונת הסתיו" שתרגמתי), משורר שמת בדמי ימיו, חולה ועני מרוד, כי עורך הדין שלו לא בישר לו על ירושה נאה שקיבל; אוסקר ויילד שהחברה האנגלית עינתה אותו בגלל זהותו המינית (על המחזה שלו The Importance of Being Earnest כתבתי כאן, ואת הנאום שנשא במהלך המשפט שבו הואשם ב"התנהגות מופקרת וגסה." – "gross indecency" העליתי כאן); אבל לא ידעתי מאומה על הפולחן שהתפתח סביב קברו של ויילד, כמו שלא שמעתי על צוואתו הזועמת של סוויפט, מי שכתב את מסעות גוליבר (את המסה המרה שלו, "הצעה צנועה", שבה הוא מנסה לכאורה לפתור את בעיית הרעב והעוני בדאבלין תרגמתי כאן). לא היה לי מושג שלונגפלו, שנחשב בעבר אחד מגדולי המשוררים האמריקנים, נשכח למעשה בתרבות האמריקנית ושמעטים מאוד פוקדים את קברו הנטוש, ולא הכרתי את פרטי סיפור חייו של מי שאלקליע־גוט מכנה "היוצר המהפכן" לנגסטון יוז (אני חייבת להודות שאמנם משירו "As I Grow Older" לא ממש התפעלתי, אבל שלא הכרתי מקרוב יצירות אחרות שלו). אז מסתבר שדורותי פארקר, ש"נודעה בשנינותה החותכת, בביקורתה הסרקסטית, הקלילה, ההומוריסטית והמזלזלת על החברה בת זמנה" הורישה את כל רכושה למרטין לותר קינג, כי "החתירה לרפורמה חברתית רצינית הייתה במוקד חייה". וויליאם באטלר ייטס קבור – היכן? לא באמת ברור… ואלן גינזבורג (אחד היהודים היחידים בספר, האחרת היא דורותי פארקר, ששם המשפחה המקורי שלה היה – רוטשילד!) הסביר ש״לא אכפת לי היכן קוברים אותי, העיקר שתהיה לי לוויה גדולה"… וקברו של וולט ויטמן אינו צנוע, קטן ונמוך, כפי שציפתה שיהיה… וקברו של פרסי ביש שלי אפוף במיתוסים מסתוריים… 

מדהים איזה שפע של תובנות אפשר לדלות ממצבותיהם של בני אדם (אם מכירים את סיפור חייהם, כמובן).  

ספרה של קרן אלקלעי־גוט כמעט עורר בי מחשבות שניות בעניין קברים בכלל, ועוד יותר מכך – בדבר הקבר שבו אמצא גם אני ביום מן הימים את מנוחתי הנכונה. 

תמיד סברתי שאין בהם שום עניין. שהם סתם דבר די מיותר. כי מה לאדם שהיה חי ולקברו? ומה בעצם נותנת אבן המצבה? הרי אדם נשאר באמת רק בזיכרונות של מי שהכיר אותו,ואם יצר, אולי גם ביצירותיו (לא תמיד, כמובן…). 

והנה מגיעה אלקלעי־גוט עם ספרה ומראה כמה עניין אפשר למצוא בקברים ובמצבות, במה שהם מסמנים ומסמלים. מרתק להיווכח איך הגיעה מהקברים אל החיים, ואילו סיפורים רבים, ססגוניים ומעניינים מצאה בהם.

ובכל זאת – קבר? מצבה? לא נראה לי… 

1] כאן בתרגומי
[2] איך חולפת תהילת העולם

הוצאת כתב, 2025
עורכת: דבורה נגבי
149 עמ'