אהה. משמו של הספר שלפנינו אני מסיקה כי מנוי וגמור עמנו, עם הציבור הישראלי: "מלחמת שבעה באוקטובר", ככה התקבע שמה, ולא כל ההמצאות המופרכות שהציעה ה"הנהגה". בסדר גמור. מקובל גם עלי. (חשבתי גם על האפשרות לכנות אותה "מלחמת חג שמחת תורה", שם שמבטא בחריפות מרה את הפערים והכאב על מה שקרה כאן ביום שבו היו אמורים לחגוג את שמחת תורה, באוקטובר 2023, אבל המילה "שבעה", לא רק נכונה מבחינת התאריך, אלא גם צופנת בתוכה כמובן את המשמעות היהודית הבלתי נמנעת בהקשר הזה: שבעה במובן של "יושבים שבעה").

ועכשיו – לספר: עשרים מונולוגים של נשים ישראליות, רובן צעירות, בשנות העשרים והשלושים לחייהן, אבל אחת מהן, רופאה נשואה ואם לבנים בוגרים, כבר בת 53. כולם לחמו, חלקן מהשבעה באוקטובר ואילך, האחרות – זמן קצר אחרי אותו יום. כולן חצו את הגבול והיו "בפנים", בחזית, עם שאר הלוחמים, ממש בשדה הקרב. כולן הצטיינו, תרמו, נלחמו, הרגיעו, פעלו בתושייה, נחלצו לעזרה, דירבנו, שימשו דוגמה – לא רק לחיילות אחרות, אלא גם לחיילים גברים, שחשו, כך מתארות רבות מהן, שאם אישה יכולה (להתגבר על הקשיים הבלתי אפשריים שהן מתארות), להם אין זכות לוותר לעצמם. והן מסבירות: חלק משמעותי מבחינתן בעשייה הצבאית הזאת הייתה השאיפה לסלול את הדרך לנשים אחרות, שיגיעו בעתיד. כמו שאליס מילר פתחה את קורס הטיס בפני הטייסות הרבות שבאו בעקבותיה: "אם אני הצלחתי אז סימן שהדלתות פתוחות לכל מי שתבחר בכך. שבאמת כולן יכולות", אומרת סרן קרני גז, בת 25, מ"פ פלוגת "פרא" וקצינת אג"ם בגדוד. "זה לא רק בשבילי, זה בשביל עוד כל כך הרבה נשים", אומרת סא"ל אור בן־יהודה, בת 36, מג"ד בקרקל. "כשהייתי מגיעה חזרה הביתה על מדים ומסתובבת ביישוב ואמרו לי [נשים אחרות] שהן היו רוצות גם, וכמה זה חשוב לראות ככה נשים, גם אימהות, במילואים". 

כשאני קוראת את המשפט האחרון הזה, אני מצטמררת. האומנם חשוב כל כך לראות אימהות נלחמות בשדה הקרב? ואולי נכונים דווקא ספקותיה־לרגע של ד"ר מ', בת 53, מומחית ברפואת חירום, שתהתה עם עצמה בשלב מסוים אם היא נוהגת נכון, כי "אימהות בגילי אמורות לשבת בבית ולדאוג לילדים שיוצאים להילחם, לא הפוך. הילדים לא צריכים לדאוג לאימא שלהן". 

מצד שני – מדוע בעצם רק גברים? והרי רבים מהם, המילואמיניקים, גם הם אבות לילדים? 

עד השבעה באוקטובר חששו לשלוח נשים לשדה הקרב, שמא ייפלו בשבי. על כך משיבה מחברת הספר, אילה דקל, מי שראיינה את כל הנשים הללו, באחרית הדבר: "בשבעה באוקטובר נחטפו נשים, חיילות ואזרחיות, גם מתוך מדינת ישראל". הטיעון הזה אם כך בטל. 

אז האם נשים זהות לגברים בשדה הקרב, ובצבא בכלל? רבות מהן מספרות על יכולות גופניות לא צפויות שגילו בעצמן, להפתעתן. כוחות שלא ידעו שיש להן: לסחוב ציוד כבד, לטפס על הרים. 

אחרות מדגישות שלא רק שפעלו היטב, אלא שבמצבים מסוימים למעשה עלו על הגברים בתיפקודן, בתושייתן, בעמידות שלהן.

ובכל זאת – רבות מתארות קשיים מיוחדים שיש לנשים: הצורך הנפשי והגופני הרב יותר בהיגיינה בסיסית ואפילו רק באפשרות להסתרק. אתם יודעים מה קורה לתלתלים שלא נוגעים בהם במשך שבועות? שואלת אחת. או – איך נראות ציפורניים שמגרזים אתן טנקים? 

ועם זאת, הן מרגישות שהיו חיוניות שם, מהרבה סיבות. קודם כול, כי הצבא סבל (וסובל!) ממחסור קיצוני בלוחמים. ולא פעם זה הסתכם בכך שאו שנשים נכנסות לפעולה, או שלא יהיה אף אחד אחר. חוץ מזה, נשים יכולות לעשות דברים שגברים לא כשירים להם. למשל – להיות נוכחת בחקירה של שבויה. או – להחזיק את ידה של יולדת סורית שהעדיפה לעבור את הגבול ולהגיע לבית חולים ישראלי, לבדה, בין עשרות לוחמים. אישה תיטיב יותר להרגיע ילד פלסטיני מבועת. ובכלל, רופאה – אישה! – רשאית לשאול את עצמה אם יש לה זכות לא לגייס את כל כישוריה כדי להציל חיים, אם יש לה ידע ויכולת, וזקוקים לה?  

חלק מהדוברות סיפרו שעצם נוכחותן גרמה לפעמים לחיילים הגברים להתנהג אחרת. כדבריה של רס"ר א', בת 25, מפקדת פלגת ירושלים, לוחמת איסוף, "לימדנו אותם אפילו לשמור קצת על סדר, קצת לנקות אחריהם."

אישה יכולה לאפשר ללוחמים סדירים להביע רגשות, "איתנו הם יכלו לדבר על הכול" אומרת אותה רס"ר א'. 

ועם זאת, כמעט כולן מתארות התנגשויות עם לוחמים אחרים, שלא מבינים ברגעים הראשונים מה הנשים הללו עושות בשדה הקרב (אבל מתעשתים כשנוכחים בנחישות ובמקצוענות שלהן). הן מספרות על מפקדים שזלזלו בהן, התייחסו אליהן בהתנשאות, אך עד מהרה הבינו עם מי יש להם עסק. 

רוב הלוחמות מתארות איך לא פקפקו אף לרגע ועשו כל מה שנדרש מהן, ואף יותר מכך, אבל יש גם תיאורים של בנות שנבהלו, שביקשו "להישאר בפיג'מות", במעבר בין שני בסיסים, כדי שלא יבינו שהן חיילות (המפקדת שלהן אסרה עליהן בכל תוקף, הן חיילות וכך יראו וכך יתנהגו. בהמשך הן תפקדו למופת). 

החלק העצוב באמת בכל המונולוגים הללו הוא תחושת הכורח שהנשים המרואינות בספר מתארות. אמנם אצל רבות מהן המוטיבציה הגיעה מהקשר עם האבא או אפילו הסבא שהיו לוחמים, והרצון ללכת בדרכם, אבל מעבר לכך, קיים רצונן העמוק לתרום מעצמן למען ארצן.

כמה קשה להשלים עם המצב הישראלי הבסיסי, עם התפיסה המובנת מאליה (חוץ מאשר לציבורים מסוימים, כמובן, אלה שפוטרים את עצמם בקלות ומבטיחים "נמות ולא נתגייס"), שאין ברירה. אנחנו חייבים להגן על עצמנו. כי שוב ושוב נותקף. וחייבים וחייבות להשיב מלחמה שערה, לסלק את האויבים, להציל את מי שנמצא בסכנה, גם את חייהם של זרים גמורים.

כל כך עצוב שאלה הערכים שהצעירים והצעירות שלנו נאלצים לגדול עליהם. כמין גזירת גורל בלתי נמנעת. בכל ארץ אחרת צעירים גומרים את חוק לימודיהם בבית הספר התיכון וממשיכים – ללמוד, להתפתח, לחיות את חייהם! רק כאן מובן מאליו שחייבים להתגייס לצבא, להגנה, שחייבים להיות דרוכים ומוכנים ומאומנים ומיומנים, גברים ונשים. כל כך עצוב שהאידיאלים של השוויון הנשי הישראל מושתתים במידה רבה על היכולת להילחם, לירות, להבין את שדה הקרב, לייצר אסטרטגיה, לשלוט במונחים הצבאיים, להיות חיילות טובות.  

נזכרתי בסרטה של נורית קידר "לוחמות", שגם הוא מספר על הגבורה ועל המחיר שמשלמות נשים לוחמות בישראל, ובמיוחד מאז הטבח בישובי עוטף הנגב, מהיום שפרצה מלחמת שבעה באוקטובר, שלמעשה לא הסתייימה, חרף הפסקת האש. ומי מאתנו לא בטוח שיהיו עוד סבבים. 

אין מילים כדי לתאר עד כמה כל זה עצוב. 

הוצאת התחנה,2026
עורכת: אורנה לנדאו
215 עמ'

באותו הקשר: הסרט התיעודי "לוחמות" (שאינו קשור לספר, אלא רק בנושאו) הוקרן פעם אחת בטלוויזיה, ורק מדי פעם באולמות. ב־20 בינואר תהיה הקרנה שלו באולם התרבות הנהדר בסביון: אולם נוח מאוד, וחניה אפשר תמיד למצוא שם בקלות.