כשהסתיים חלקו הראשון של הספר, והגעתי אל חלקו השני, הרגשתי פתאום קצת מרומה.
משהו בהסכם שנוצר ביני ובין הכותבת הופר פתאום.
החלק הראשון הוא ממואר. אפשר להבין את זה מיד, גם בלי לדעת על הספר שום דבר מראש (ואני הרי מקפידה לא לדעת, לא קוראת אף פעם אפילו את מה שכתוב על גב הספר, וודאי שלא על אודותיו; מגיעה תמיד טבולה ראסה).
בסדר: ממואר. סוגה שחביבה עלי. קל וחומר כשהכתוב חובק בתוכו את הקשר של הכותבת עם שתי אחיות שהן דמויות מוכרות מאוד בעולם הספרות הישראלית – נילי מירסקי, המתרגמת הנחשבת, ואחותה ימפה בולסלבסקי, שהייתה עורכת.
תמי שם־טוב מספרת איך הגיעה לשכור דירה בקומה שבה גרו האחיות. אביהן שגר עד לא מכבר בדירה, "הואיל סוף סוף למות", כך הודיעה לה המשכירה. כשהבינה שתחיה בשכנות להן, למעשה – ביניהן, באותה קומה ממש, לא עמדה בפיתוי ומיד החליטה ששם היא רוצה לחיות: אתן. אכן, די מהר נרקמה ידידות משולשת הדוקה מאוד.
שם־טוב מתארת את החיים המיוחדים שניהלו שם השלוש, כמו מין קומונה, שכל ערב נאספים בה, שותים ואוכלים ודנים על עניינים שברומו של עולם – בעיקר על ספרות.
התיאורים הללו הזכירו לי מאוד חוויה שהכרתי מקרוב, במשך כארבע עשרה שנים, החל בתחילת שנות השמונים, כשקניתי דירה בקיראון (תמי שם־טוב גדלה שם בילדותה, והמפגש עם העיר המוכרת כל כך, עם בתי השיכון שתיארה, הרעיד בי משהו: האם הייתה שכנה שלי? האם ראיתי אותה בילדותה?).
די מהר הכרתי שם את השכנה בדירה הצמודה לזאת שלי, ונוצרו קשרים שמזכירים את אורח החיים ששם־טוב מתארת: מפגשים ליליים מאוחרים, דיונים סוערים, כתיבה, קריאה משותפת של שירים, ויכוחים, עוצמות רגשיות שאין להן מחסום, כולל ההיעלבויות שהיא מתארת, הדרמות, ניתוקי הקשר הרגעיים, הצעקות, הזעם, ההיצמדות, התחושה שרק כך אפשר לחיות, במין יחד הדוק (מדי). אצלי הקשר הזה הסתיים בכי רע: בשלב מסוים זה היה יותר מדי, ונעשה בלתי אפשרי.
גם אצל תמי שם־טוב הגיע הרגע שבו התנתקה מקשר שהיטיב אתה עד אז מאוד: במידה רבה בזכותו התחילה לכתוב (כך היה גם אצלי!), אבל כשמשהו השתנה בחייה, כשהחליטה שחרף רווקותה המתמשכת היא בכל זאת רוצה להיות אימא, התרחקה מהאחיות, אחרי שהתינוקת נולדה. את האבא של הילדה הן הכירו לה: הוא היה ידיד נפש שלהן, וכמעט נהפך לאביהן של התינוקות שבחרו בסופו של דבר לא ללדת.
ימפה – זה היה רק שמה הלא רשמי, בספר היא נקראת כל הזמן בשמה האמיתי, שרה – נפגעה עמוקות מכך ששם־טוב הרחיקה אותה מהתינוקת שנולדה. אבל איך אפשר אחרת? כשהיא משתכרת? מעשנת (גם – פעם אחת בלבד – על התינוקת!), כשהיא ממשיכה בחייה הסוערים (סערות נפש בלבד. מהבית כמעט לא יצאה!)?
שם־טוב מתארת את התרחקותה מהאחיות, ואחר כך את הניתוק ממש, כשעברה דירה, אבל המשיכה לאהוב אותן. היא נאלצה להיפרד משתיהן סופית כשהלכו לעולמן בזו אחר זו, תוך זמן לא רב.
כל זה – אין מה לומר! – מרתק מאוד.
כך גם החלק הבא בממואר, סיפור ההתאהבות שלה באיש שהכירה בילדותה ופגשה אותו שוב לימים, העוצמות הרגשיות, התקוות העצומות, ולמרבה הצער גם – ההתבדות וההתפכחות שהגיעו בסופו של דבר, כי בכל זאת הם שונים כל כך, וגם כי עברו האומלל וילדותו המוכה שבו והשתלטו עליו, והיא כבר לא יכלה עוד להבין ולהשלים. גם אם היה קורבן של אביו, כמה אפשר לסלוח לו על התנהגותו הבלתי נסבלת כלפיה? "ברור שגם אותו הכה אביו בחמת זעם, אז מה? אם נסלח ככה אחורה, לכל אב שמכה בגלל אבא שלו, נגיע עד לאברהם אבינו. עוד אבא איום ונורא."
וזה בהמשך לאמירתה החכמה של שרה, שאמרה לה די בתחילת היכרותן ש"יש גיל שצריך להפסיק להתחשבן עם ההורים, חיים או מתים, על הנזקים שעשו. צריך להתמודד עם הנזקים עצמם. אבל זה לא מנקה את האשמים. פשוט משחרר את הניזוקים מהתעסקות מיותרת במה שהיה. כעת מוטב שינסו כמה שפחות להזיק לדור הבא."
גם אני, אפילו אני, עם ההיסטוריה האישית הידועה שלי, חושבת שכך יש לנהוג. וזוהי בעצם – נדמה לי – משמעות שמו של הספר: "הילדים שומרים עלינו", כי אנחנו חייבים להיות שם, אתם, למענם, בשבילם. כמו אצל דוריס לסינג, במחברת הזהב, שמספרת איך הגיבורה שלה, אנה, מתעשתת בכל פעם שבתה מגיעה הביתה מבית הספר (או מהפנימייה?) ומתפקדת, לא מניחה לעצמה להישאב אל הדיכאון והטירוף.
הילדים שומרים עלינו.
התחלתי את דברי כאן למעלה בהסתייגות, ועכשיו אחזור אליה: כל מה שכתבתי עד כאן על ערכו של הספר ועל משמעויותיו לגבי, נבלם בבת אחת כשהגעתי אל חלקו השני: סיפורים קצרים שכתבה תמי שם־טוב, ושאת חלקם תיארה בחלק הראשון, סיפרה איך הגיעו לעולם, מה הניע אותה לכתוב אותם, איך נוצרו והתפתחו.
פתאום הרגשתי, כאמור, קצת מרומה. כי אם ממואר – אז ממואר. ואם ספר סיפורים קצרים – אז לכך אני מתכווננת. אבל סיפורים קצרים שכבר שמעתי עליהם רבות, פשוט לא מתחשק לי לקרוא.
זאת האמת.
ייתכן שהם נהדרים, אני לא יודעת. אולי עוד אגיע אליהם פעם, בידיעה מראש שזה מה שאני עומדת לקרוא. אבל כרגע אני מעדיפה להניח לספר כאן, בנקודה הזאת.
סליחה, תמי!
אחוזת בית, 2025
עורכת: דנה אולמרט
200 עמ'
אני חושבת, שכדאי לכתוב כמה מילים על הספר, לטובת המתעניינים, כי העובדה שהכותבת קראה והתלהבה, או התעניינה, איננה ערובה לכך שגם קוראים אחרים ירגישו כך. אם כבר ממליצים על ספר, כדאי להגיד כמה מילים על נושאו, על המבנה שלו, על הדמויות הראשיות בו. בעיני מוצאת חן המדיניות של "עברית ספרים", שמביאים את הפרק הראשון של כל ספר – רוצים, קוראים, לא רוצים – עוברים הלאה.
גם אני משתדלת לא לדעת כלום על ספר או על סרט לפני שאני קוראת או צופה בו – די לי לשמוע ממישהו שאני מעריכה שכדאי להשקיע בו זמן. גם ב"מתלהבת" שלי אני משתדלת להמליץ בלי לספר כמעט כלום על תוכן הספר, רק על ההתלהבות שלי ממנו
כן, אותה "מדיניות" 🙂