"למה בעצם הגיבורה הבלתי מעורערת של הסיפור היא זהבה, ולא הדובים שפרצו להם לתוך הבית?" תוהה נעמי, הדמות הראשית בספרה החדש של איילת גונדר־גושן, אורחים. היא מתכוונת כמובן לסיפור הילדים שבו זהבה, ילדה תמימה לכאורה, אבל חסרת כל מודעות עצמית או הבנה לצרכיו של הזולת, לקיומו הנפרד ממנה ולזכויותיו, פורצת – אין תיאור מדויק מזה – אל בית משפחה זרה: אימא, אבא ובנם הקטן, שלושה דובים. זהבה מרשה לעצמה לבדוק את הכיסאות שלהם, ולהחליט איזה מהם הכי נוח לה, לטעום מהדייסות ולבחור בזאת של הדובון, כי טעמה מתאים לה, לנסות את המיטות, ולהירדם בשלוות נפש אולימפית בזאת של הדובון, כי היא לא קשה מדי ולא רכה מדי. אורחת לא קרואה ולא רצויה, שבכלל לא אכפת לה והיא לא פוחדת משום דבר. 

אז כן, גם ברומן של גונדר יש אורחים, מכל מיני סוגים. הראשון הוא בעצם לא באמת אורח, אלא פועל פלסטיני שהגיע לעבוד בביתם של נעמי ויובל. נעמי, אימו של אורי, פעוט בן קצת יותר משנה, מבוהלת מנוכחותו של הפלסטיני, כי היא לבדה בבית עם בנה הקטן. אך הפועל מוכיח שוב ושוב בהתנהגותו, בתגובותיו, שהוא אנושי, חם, ידידותי וטוב לב בעליל. הוא גם אבהי מאוד ומצליח להרגיע את אורי כשהיא עצמה אובדת עצות. כן, הוא מגלה לה, גם לו תינוקת, בת בגילו של אורי, שטרם נגמל מהשד. אבל איך תניק אותו, כשהיא ככה אצלה בבית, לבד עם גבר זר, פועל? ועוד פלסטיני? זה לא מסוכן מדי? היא מפחדת! היא מטלפנת אל יובל, בעלה, כועסת עליו שבעצם הפקיר אותה (בדיעבד היא נבוכה, כשהיא מבינה שהעברית של הפועל טובה מכפי ששיערה וכנראה שהבין את מה שאמרה בטלפון. היא לא אדם רע! היא לא רוצה לפגוע באיש!). יובל לא אשם, הוא בכלל לא התכוון,  גם הקבלן היהודי היה אמור להגיע ולעבוד לצידו של הפועל.

טוב, היא מתחילה לחוש שהפחד שלה לא ממש מוצדק. הפועל, כאמור, חביב מאוד, אורי הקטן נמשך אליו ונרגע בנוכחותו. האם, תהיתי בשלב הזה, נכונה השמועה שלפיה ילדים קטנים יודעים את האמת על בני אדם, שהם מחבבים את "הטובים", ונרתעים מ"הרעים"? כי אם כן, לנעמי באמת אין ממה לחשוש.

אבל אז מתרחש פתאום משהו קשה מנשוא, בלתי נתפש ולגמרי לא צפוי, משהו שלוכד את כולם, את הפועל, את בנו, שמגיע למקום במפתיע, את נעמי ואת יובל, שמזדרז לשוב הביתה, בסבך של  של שקרים, אי הבנות ותוצאות מחרידות של מעשה שקשה לקבוע מי אשם בו. האם נעמי ויובל יתוודו? האם יתוודעו? האם האמת תצא לאור? האם יתברר לנו שהאנשים האלה נמנים בכל זאת עם "הטובים"?

האורחים השניים בספר מופיעים בהמשך. הפעם מדובר בנעמי ויובל, שנקלעים לבית זר ושונה מאוד מזה שלהם. הם מלאים בכוונות טובות. הם רוצים להיות ישרי דרך, מוסריים, לנהוג כראוי. אבל… כן, אבל. כל מיני "אבלים" מתעוררים, וכולם מרתקים, וכולם מתנסחים לא רק כעלילה מפתיעה בתפניותיה, אלא גם כשאלות רבות חשיבות ומרתקות על צדק ועל מוסר. על נכון ולא נכון. על אמת ושקר. על מה שראוי לשבח, ומה – לתרעומת וגינוי.

ושוב, בחלק הבא – אורחים. הפעם אלה שוב אותם בני זוג, נעמי ויובל, גיבורי הסיפור, שעכשיו מתארחים לא רק בבית זר, אלא בארץ זרה ורחוקה, באפריקה.

מה שקרה בפרק הראשון מגלגל אותם אל מציאות לא צפויה, שגם בה מתעוררות סוגיות הרות גורל וכבדות משקל. למשל – מהי מידת האחריות שצריך לקחת על עצמו אדם לבן שהוא אישית לא פגע מעולם באף אפריקני, אבל מואשם בכל זאת בפגיעה? 

"תגידי, חשבת פעם על הצילומים ההם ב'נשיונל ג'יאוגרפיק'? אמא חשופת חזה, אבא עם צבעי פנים, ילד מחזיק חנית? את חושבת שמישהו הסביר להם, כשצילמו אותם, איפה זה יפורסם אחר כך?" שואלת אישה אפריקנית עשירה, איובמי, את נעמי, כדי להסביר לה מדוע פרסמה צילומים של נעמי ויובל כחלק מכתבה מכפישה ומפתיעה. אין ספק שהיא תוקפת אותה. תשובתה של נעמי – "אבל אני לא צילמתי אף אחד", ושאלתה – "את באמת שונאת אותי כל כך?" מפתיעה את איובמי: "אני לא שונאת אותך בכלל […] אני אפילו די מחבבת אותך."

במישור האישי.

אבל במישור הלאומי והגזעי – יש בין השתיים הללו מטען נפץ שאינו יכול שלא להתפוצץ.

בדיוק כמו שיש בין נעמי לפועל הערבי. ובין יובל לבין בנו של הפועל. ושום כוונות טובות לא יכולות לעזור לאף אחד. כי זרמי השנאה התת קרקעיים לא קשורים למה שאנשים ספציפיים עושים או לא עושים.

הספר מרתק. העלילה רבת תפניות, יש בה שלל מנגינות שונות שמשתלבות זו בזו, ויוצרות ביחד יצירה מעניינת, משמעותית ונוגעת ללב.

אחוזת בית, 2025
עורכת: שירה חדד
245 עמ'