לא לעיתים מזומנות קורה שאני קוראת ספר ופשוט מתגלגלת מצחוק. וקוראת שוב ושוב את אותם קטעים, וממשיכה לצחוק, כי השנינות רבה!

מדובר בקובץ מכתמים מתורגמים שכתב בלטינית מרקוס טלריוס מרטיאליס בעיר אוגוסטה בילביליס, במאה הראשונה לספירה. 

בהקדמה לספר מספר רונן סוניס כי תוכניתו המקורית הייתה לתרגם את המכתמים הללו ביחד עם עמינדב דיקמן (שעל ספר המסות שכתב, שורות אחרונות – מחקרים, מסות, רשימות, ושיצא לאור לאחר מותו, כתבתי כאן). למרבה הצער, דיקמן הלך לעולמו לפני שהפרויקט הושלם, וסוניס נאלץ לתרגם הכול בכוחות עצמו.

דיקמן, שהיה מומחה לשירה קלאסית, היה אמור לתרגם את המכתמים עם המשקל המיוחד שבו נכתבו "עד כמה שהדבר ניתן בעברית", מציין סוניס בהקדמה, שכן מדובר במשקל יוצא דופן וזר מאוד לעברית, כפי שאפשר להיווכח מתרגומיו שמופיעים בסוף הספר. כמו כן מוגשים גם תרגומים חלופיים של רונן סוניס, בתחתית העמוד.

למען האמת, אני שמחה מאוד  שסוניס תרגם את המכתמים בגרסה מודרנית, "על פי רוב בתוספת חרוזים שאין להם זכר במקור", כפי שהוא מציין.

זאת בעיני לא פשרה, אלא תיווך ראוי, שכן מה שנראה משעשע לקוראיו של מרטיאליס, שהיו רגילים למשקלים ה"קלאסיים", נראה כיום סתם מוזר, ודווקא המשקלים המוכרים, וכמובן – החריזה, שסוניס שולט בה במיוחד – מעניקה למכתמים את הנופך המושחז והמצחיק, שהיה הולך לאיבוד, אלמלא תורגמו כך.

והם כאמור מצחיקים להפליא. 

מרטיאליס אינו מהסס לתקוף בהם את כולם: החל בקיסר, וכלה באחרון האומללים בני עירו. 

למשל:

(כפי שאפשר לראות כאן, סוניס הוסיף הערות חשובות שמאירות את הטקסט ועוזרות לנו להבין את ההקשרים והמשמעויות).

למכתם הזה הוסיף מרטיאליס את "תשובתו של הקיסר": 

מחילופי הדברים הללו אפשר כמובן לראות שגם אם מדובר בספר בן כמעט אלפיים שנה, הוא יכול בהחלט לשקף הלכי רוח עכשוויים, והוא לגמרי רלוונטי בעקיצותיו ובהומור שבו.

למשל – אחד המצחיקים – "מה שווה יותר?":

לא יכולתי שלא לחשוב על דונלד טראמפ הידוע באהבתו המופלגת לזהב, בחדרים המוזהבים שבבתיו, וכנראה, כמו במכתם, גם באסלות הזהב שהתקין… 

לא מעט מהמכתמים היו נחשבים כיום (אני בטוחה שגם אז!) שירי זימה מאוד בוטים, עם רמיזות למעשים מיניים מפורשים. לא אביא לכאן דוגמאות להם דווקא, אבל כן אצטט שניים מהמכתמים העוסקים בעולמו השירי ובכתיבה שלו. למשל:

(כפי שאפשר לראות בתחתית הדף של שני המכתמים הללו מופיעה גם הגרסה המתורגמת על פי המשקל המקורי. אין ספק שהתרגום של סוניס, עם החריזה והמשקל, מצלצל טוב הרבה יותר לאוזניים עכשוויות, ולפיכך גם מיטיב יותר לבטא את כוונתו המקורית של הכותב). 

אציין גם את המכתמים שבהם המשורר בא בטענות אל מארחיו שהתקמצנו והגישו לו כיבוד לא ראוי: "לֹא תַּפּוּחַ דִּבְשִׁי מִתִּפְאֶרֶת הַפְּרִי, / לֹא גְּבִינוֹת מֻבְחָרוֹת מִן הַסַּל הַכַּפְרִי", לא ענבים, לא זיתים ולא רימונים, ואפילו אותו "חֲזִיר זָעִיר" שכן הוגש הוא "גַּלְמוּד וְכָחוּשׁ"… המשורר נוזף במנקינוס: "לָזֶה לֹא קוֹרְאִים אֲרוּחָה!" ומאחל לו "שֶׁיַּגִּישׁוּ אוֹתְךָ לַחֲזִיר בַּזִּירָה"… מה אומר ומה אדבר – אני יכולה בהחלט לשמוע באוזני רוחי את המוזמנים לנשף כיום, במקומותינו, שמתלוננים על דלות האוכל, באופן די דומה. 

מכתמים אחרים עוסקים בתופעות לגמרי מוכרות (למשל תוספות השיער של אישה אחת, שמזכירה לי אישה אחרת, בת ימינו, מישהי שתחביבה הוא לפרסם ברבים צילומים של עצמה שעברו עיבוד פוטושופ מסיבי, כך שהיא נראית בהם צעירה בשלושים שנה):

 או כאלה שעוסקים בבעלי חוב:  

כולם כל כך עכשוויים, כל כך רלוונטיים.

מסתבר שלא רק נפש האדם, אלא גם מגעיו החברתיים, לא עברו שינוי מהותי, ומה שהיה נוקב ומצחיק אז ממשיך להיות כזה גם כיום, אם הוא זוכה לעבור תחת ידיו של מתרגם מוכשר כמו רונן סוניס.

הספר מבטיח (ומקיים!) הנאה צרופה.

הוצאת דחק, 2022
126 עמ'