שנת שירות הוא רומן שכולו תום ועדינות. קצת מפתיע אולי לקבוע שהוא כזה, שהרי ה"נושאים" שבהם הוא עוסק הם לפעמים קשים מנשוא ("נושאים" במירכאות, כי לפי השקפתי אף יצירה ספרותית לא יכולה להיות "על" משהו, אם היא מורכבת, רבת רבדים, יוצרת מציאות שעומדת בפני עצמה, ומביעה רק את מה שהיא, בדיוק כפי שהיא, יכולה להביע!).

ובכל זאת, אף על פי ששנת שירות מתאים לכל הקריטריונים שציינתי, אתאר בכמה מילים את הרקע שבו הרומן מתרחש: אנחנו מלווים את הדמויות לאורך חודשי השנה העברית, מאלול עד אלול הבא. אחת מהן היא שירת ים בת העשרים, צעירה דתייה שהגיעה לאילונים, מוסד שמתחזה לבית ספר. מוחזקים בו "ילדים" (מנטלית, לא על פי גילם, כולם עם עיכוב התפתחותי ניכר), למעשה – כדי לשמור עליהם לאורך היום, לכאורה – כדי לקדם אותם ולהכין אותם לקראת חיים בוגרים: מנסים למשל ללמד אותם למתוח סדין על מיטה או לצחצח שיניים. התהליך – לפתוח את שפופרת המשחה, ללחוץ עליה ולשים על מברשת, מורכב ומסובך, למעשה – בלתי אפשרי מבחינתם. 

דמויות נוספות הן – אפרת, המורה של אחת הכיתות באילונים, ושוש, הסייעת שלה. אנחנו מכירים גם את בני משפחתה של אפרת, את בעלה מתן, ואת שלושת הילדים שלהם, וגם את שני ילדיה של שוש. 

זאת המסגרת הכללית.

ובתוכה מתרחש עולם ומלואו.

כל כך הרבה תהפוכות, סערות נפש, הפתעות, וכולן – בתוך המסגרת הקאמרית, המצומצמת כביכול, של יישוב בשם ציונה, שבו אפרת ובני משפחתה גרים, כיתת הלימוד באילונים, ודירת השותפות שבה שירת ים גרה ביחד עם בנות שירות אחרות.

הספר ריגש אותי ברגעים מסוימים עד דמעות, כי יש בו מאבק איתנים סמוי בין טוב לרע. בני אדם עושים בו טעויות, אבל על הכול שורה בכל זאת רוח של נחמה, שאיכשהו ברור לנו, גם ברגעים הכי קשים, שתגיע, שתתרחש, שתתקיים.

שתי דמויות ברומן הן אלה שמביאות את השינוי המפליא לטובה, שכל הדמויות יעברו. אחת מהדמויות המכוננות הללו היא שירת ים. באילונים החליטו לקצר את שמה ל"ים", בלבד. והיא אכן מזכירה קצת את הים: לפעמים סוערת, תמיד עמוקה, והרבה פעמים מפתיעה מאוד.

ים מביאה אתה לבית הספר את התום שציינתי. היא מסרבת לוותר על ה"ילדים" שאליהם נשלחה, ומנסה בכל דרך לרכך את הטיפול בהם, להוסיף להם, בפשטות, שמחת חיים! 

לאורך השנה, בכל אחד מהחגים, היא מנסה לחגוג אתם. לא רק לאמן אותם במטלות המשמימות של מיון ברגים או הטלת מטבעות לתוך פתחים בקופסה – שזה מה שהם עושים כל יום, כל הימים.

בחנוכה היא מדביקה על החלונות ציורים של חנוכיות וסביבונים. בט"ו בשבט היא מביאה שתילים ורוצה לקחת את הילדים החוצה, לשתול אתם (לא מרשים לה!). בפורים היא מביאה צבעי איפור. (שוב – אוסרים עליה לנהוג בילדים כמו בגן רגיל, לא מאפשרים להם להרגיש משהו מאווירת החג).

אבל היא לא מוותרת! היא מצחיקה את הילדים. שרה להם, רוקדת אתם. היא מבקשת צילומים משפחתיים מהבית ומשמחת אותם, להפתעת אנשי הצוות האחרים.

היא נקשרת אליהם מאוד.

אבל היא לא דמות מתקתקה, סכרינית. היא גם "יודעת" להתנהג לפעמים בצורה שראויה לכל גנאי (ואכן – כועסים עליה, ובצדק), אבל בדיעבד מתברר שאפילו המעשה הנלוז שלה מביא לפריצת דרך רגשית. אפילו בכך הייתה לה השפעה מבורכת! 

במהלך הספר אנחנו מתוודעים אל מה שמכונה "נוער הגבעות": אחד הילדים בסיפור, רק בן ארבע עשרה, נגרר לשם, עוזב את הבית, נהפך לפורע חוק. גם על חייו תשפיע שירת ים, גם אותו היא תשנה!

וגם את עצמה!

היא לומדת משהו חשוב מאוד על הבחירות והצרכים שלה, על משמעויותיהם העמוקות. מדוע בעצם היא דתייה כמו אביה, בניגוד לאמה החילונית (הוריה התגרשו מזמן)?

לאט לאט היא מבינה שהדת מציבה אותה, כבת, במקום נחות: לימדו אותה בנעוריה שאסור לה "לפתות" את בני המין השני – בעצם קיומה! היא זאת שעלולה לגרום ליצר שלהם לנהל אותם. ומה אתה? לה אין יצרים? היא רק "המין השני", כהגדרתה של סימון דה בובואר, היא רק אובייקט? 

לא ולא. שירת ים (ואתה גם אנחנו!) מגלה שהיא בפירוש סובייקט, עם מחשבות דעות, רצונות וצרכים, שהיא יודעת היטב להביע אותם, במילים, ולפעמים גם באקטינג אאוט, וכאמור – לא רק לומדת, אלא גם מלמדת את הסובבים אותה לקחים חשובים מאוד.

אני מבקשת  להודות – שוב! זאת לא ההמלצה הראשונה שלה! – לענת גביש, שהפנתה אותי אל הספר הזה. לכאורה, אני לא מכירה באמת את ענת. "רואה" אותה ומשוחחת אתה רק בעולם הווירטואלי. מעולם לא החלפנו מילה בדיבור. אבל אני מרגישה שאני דווקא כן מכירה אותה, והיטב, קודם כול מספרה המופלא תספרי על אנחנו שבו היא מתארת את חוויותיה כגננת, וגם מפוסטים שלה בפייסבוק.

אני ממליצה מאוד לכל מי שיש לו שם חשבון לעקוב אחריה. מה שהיא כותבת בפייסבוק על התלבטויותיה כגננת, על איך שהיא רואה את הילדים, על האהבה, הקשב, תשומת הלב שהיא מעניקה להם, לא יסולא בפז.

לא פלא שענת גביש אהבה את הספר של בתשבע קודיש!

הנה, למשל, בחרתי לגמרי באקראי, מה שענת כתבה ב־1 בדצמבר השנה. פוסט לכבוד חג החנוכה:

נו, תגידו לי, מה עושים עם כל היופי הענוג הזה? עם הקסם?

עם עובד, 2025
עורכת: דבורה נגבי
326 עמ'