פניך, ראש שבט שלי, הם סֵפר
בו יכולים כולם לקרוא דברים
זרים ומוזרים; כדי להשלות
את בני הַדּוֹר, לְבש את פני הדור:
תקרין רק חביבוּת חמה בָּעַין,
בַּיד וּבַלשון שלך; תִדְמה
לַפֶּרח התמים, אבל תהיה
הצֶפע מתחתיו.
ליידי מקבת', מקבת
(מערכה I תמונה 5)
אין לי דורבן לדקור את הצלעות
של כוונת לבי, רק שאפתנוּת
שמזנקת לָאוּכּף מעל עצמה,
לגוֹבה, ונופלת שם
מקבת, מקבת
(מערכה I תמונה 7)
אני הגיתי איך אשווה את בית
הכלא שאני חי בו לָעולם.
והיות שהעולם רב אוכלוסין
ופה אין אף יצור לבד ממני,
איני יכול. ובכל זאת אֲפַצֵח.
מוחי יהיה הנקבה לַנפש,
נפשי האבא, ושניהם יולידו
דור מחשבות שיתרבו בלי גבול.
ומחשבות כאלה יְיַשְבו
את העולם-בִּזְעֵיר-אנפּין הזה,
מגוּוָנות כמו אנשי העולם
הזה, כל מחשבה והיפוכה.
הסוג הנעלה, מחשבות קודש,
מהול בלבטים, מציב מלה
קדושה אל מול אחרת, למשל:
"הניחו לַילדים לבוא אלי"
ולעומת זאת
"קל לגמל לחצות גם קוף של מחט
מאשר לבוא אלי." ומחשבות
שאפתנוּת רוקמות פלאים בלתי
סבירים – איך ציפורניים חלושות
כמו אלה יחצבו שביל בְּצַלעות
האבן של עולם קשה, עולם
קירות הכלא המחוספס, אבל
הן לא יוכלו, ובגאוותן
ימותו. מחשבות שמחות יותר
מתנחמות שהן לא ראשונות
להיות העבדים של המזל,
וגם לא אחרונות, כמו קבצנים
מטופשים שביושבם בסד
מוצאים מפלט מן החרפה בכך
שכבר רבים ישבו שם, ובזה
יש להם איזו רווחה, שהם
נושאים את אסונם על גב אותם
אלה שכבר סבלו זאת לפניהם.
כך אני משחק באיש יחיד
אישים רבים, ואף אחד אינו
שמח. פעם אני מלך; אז
בגידות גורמות לי שארצה להיות
קבצן, ואני כזה. אז מצוקה
לוחצת משכנעת שהיה
לי טוב יותר כמלך, ואני
מומלך שוב, ובבת אחת רואה
אותי מודח על ידי בולינגברוק,
וכבר אני לא כלום. אבל אהיה
מה שאהיה, אני או כל אדם
שהוא – מכלום לא יהיה מרוצה לפני
שיתרצה להיות לא כלום.
ריצרד, ריצ'רד II
(מערכה V תמונה 5)
נדמה לי שקוהלת כיוון בדיוק: פרק א' "(ד) דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת׃ (ה) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל־מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם׃ "
מעולה. תודה!