הסדרה הקוריאנית "את וכל השאר" פורשת לאורך חמישה עשר פרקים קשר בין שתי נשים שהתחיל כשהיו בכיתה ד', ונמשך לאורך שנים.

הסדרה מלווה אותן עד תחילת שנות הארבעים לחייהן, אנחנו רואים אותן גדלות זו לצד זו, נפרדות, נקלעות לפגישה מחודשת באוניברסיטה כששתיהן הולכות ללמוד צילום, ושוב, אחרי קפיצה בזמן – כשהן מפתחות קריירה בעולם הקולנוע כמפיקות סרטים.

שתיהן, ריו יון־ג'נג וצ'און סאן־יאון, מאוהבות בשלב מסוים בגבר שמעדיף את אחת מהן, את ריו יון־ג'נג. וזה לא המקור היחיד לקנאה המאכלת את נפשה של האחרת.

הסדרה מתחילה דווקא בקנאה הפוכה, זאת של ריו יון–ג'נג בתלמידה החדשה שמצטרפת לכיתתה. ריו יון־ג'נג מגלה שהילדה החדשה לא רק מבריקה ומוכשרת להדהים, היא גם מסוגלת להיות אכזרית מאוד: לאחר שבוחרים בה ברוב קולות מוחלט לתפקיד "נשיאת הכיתה", היא לא מהססת לחבוט בריו יון־ג'נג, על לא עוול בכפה, רק בזכות הכוח שהעניק לה המורה: הוא הפקיד אותה על שמירת השקט בכיתה, ונתן לה את המקל שאתו מורים מכים על כפות ידיהם השלוחות של ילדים סוררים. וחוץ מזה, צ'און סאן־יאון באה ממשפחה "טובה" ועשירה. יש לה שני הורים ואח. ריו יון־ג'נג לעומתה יתומה מאביה, ואמה עובדת כמנקה של בתים. כך נקלעת ריו יון־ג'נג לביתה של התלמידה החדשה ונדהמת לגלות שיש בו שני חדרי אמבטיה! היא ואמה חיות לעומת זאת ב"חצי מרתף", בעוני מחפיר. המציאות האישית של שתיהן עוד תעבור יותר ממהפך אחד.

במרוצת הזמן הילדות מתיידדות, והקשר ביניהן יודע הרבה מאוד עליות ומורדות – בעיקר מורדות. כי מצד אחד הן מעריצות זו את זו, ומצד שני הן מלאות בטינה עמוקה, שבכל פרק בחייהן נובעת לכאורה ממקור אחר.

הסדרה הזכירה לי מאוד את "הרביעייה הנפוליטנית" של אלנה פרנטה, את הקשר המשמעותי, החשוב, המהותי לחייהן של שתי החברות, ואף פעם לא ברור מי משתיהן, אלנה ("לנו") גרקו, או רפאלה ("לילה") צ'רולו היא "החברה הגאונה" של האחרת – לֶנוּ שמצליחה מאוד כסופרת, או לילה, שמלווה אותה כל חייה, ושתיהן יודעות שהיא מוכשרת לא פחות, אם כי חייה מתנהלים בפראות ובסערות גדולות. (גם הן, כמובן, מאוהבות באותו גבר, כמו ריו יון־ג'נג וצ'און סאן־יאון).

בשלבים שבו הקשר עם הגבר נראה כמו עיקר חייהן אנחנו מצפים לראות איך יימשכו חייה של זאת שהוא מעוניין בה, האם מכאן ואילך יחיו בני הזוג באושר "עד עצם היום הזה"?

לא, לא. הסדרה שלפנינו היא לא סיפור אגדה רומנטית. עניינה האמיתי שונה לגמרי, והוא, מסתבר ממש בסוף, היכולת להתחרט, לבקש סליחה, ו – לסלוח!

גם על פגיעות לגמרי בלתי נסבלות.

איך היו מתנהלים חייה של הנפגעת אילו דבקה בכעס (המוצדק לגמרי!) שהיא חשה, אלמלא הצליחה האחרת להתחרט באמת, לאפשר לנפגעת להבין מה הניע אותה – לא רגשות שקל להודות בהם! –ולבקש את סליחתה, לאחר שהבהירה לנפגעת שהיא יודעת, מבינה, מתחרטת?

הפוגעת מראה לנפגעת בברור רב שהיא רואה אותה.

ומאותו הרגע, כשמצוקתה מדוברת, כשהחרטה שלה אמיתית, כנה ועמוקה, אנחנו, שצופים בסדרה, ששנאנו אותה עד כה (ובצדק!) וגם, כמובן, הנפגעת, כבר לא יכולים שלא לחוס ולחמול עליה, ולאפשר לה להיפרד מהעולם בתחושה של פיוס אמיתי.

הפוגעת העניקה בכך מתנה רבת משמעות לא רק לעצמה, אלא גם לנפגעת.

לא יכולתי שלא לקחת את הדברים האלה אל חיי האישיים.

לתהות איך הייתי חשה אילו מי שפגעה בי, ואז התכחשה אלי, הייתה מראה לי, ולו לרגע אחד, שהיא מבינה. שהיא רואה. שהיא מרגישה. אילו חשתי שיש בה חרטה – לא רק על הפגיעה בילדות. הפגיעה הנוספת, שהתרחשה כשהייתי כבת חמישים, הכאיבה לא פחות מאשר הבגידה האולטימטיבית שחשתי בילדות כשמי שהיו אמורים להיות המגינים העיקריים שלי, ההורים, היו אלה שהכאיבו, פלשו, נהגו באלימות מילולית ופיזית, ועשו בי מעשים פליליים, אבל המשיכו להעמיד פנים שהם הורים אמיתיים, שאנחנו משפחה אמיתית.

הפגיעה בגיל חמישים הייתה – ההכחשה. הציפייה שאסלח על מה שלא היו מוכנים להודות שקרה בכלל. התביעה שאשכח את מה שקרה, או, אם אי אפשר – שאעמיד פנים ששכחתי. ההצעה הייתה שכולנו נתעלם כל הזמן מהאמת הלא נעימה, ונמשיך לשקר ביחד.

 ואם לא?

אהה. אם לא, הייתה רק תשובה נחרצת אחת: לא יהיו לך הורים, אח, אחות, אחיינים.

ואכן – אין.

הנה מה שכתבה לי, בין היתר, אימא שלי, ארבע שנים אחרי שראיתי אותה בפעם האחרונה, תשע שנים לפני שמתה: "ברכה" ליום הולדתי ה־65 (העתקתי את הדברים בדיוק כמו שנכתבו, כולל טעויות ההקלדה):

"אני לא מפסיקה לספוג עלבונות וכאבי לב .לא בר מצוה לא חתונה ובכלל לא מפגש משפחתי שלם כל זה בשביל איזה מטרה ?אם רצית לפגוע בי אני יכולה להגיד לך שהצלחת מעל ומעבר .

עופרה  את כבר גדולה סבתא ל 5 נכדים הגיע הזמן שתעשי חשבון נפש  ביום הולדתך הנוכחי  שיהיה לך  גודל הרוח  ותתקשרי  וביחוד מה שלא עשיתי טוב או רע לסלוח  ולתת לי ללכת לעולם הבא בנפש רגועה ולא מיוסרת .לא העליתי על דעתי שזקנתי תהיה עוד יותר קשה מנשואי  מביחנה ריגשית. אני סולחת לכל אדם שפגע בי וביחוד לילדים שלי .נשארתי יחידה  ממשפחתי .מה שנשאר לי זה הילדים שלי .תחשבי קצת עלי הייתי בגילה של הנכדה שלך שהתחתנתי הרבה ניסון לא היה לי . היום הרעיון מזעזע אותי .זו לא התנצלות זה קביעת עובדות ,יש כאן מקום  לסלוח ולהבין ביחוד שזה לא מועיל לאף אחד" .

זאת הייתה גרסתה לבקשת סליחה ממני: לתבוע ממני שארחם עליה. שאטלפן אליה. שאסתפק ב"זו לא התנצלות" אלא – "קביעת עובדה". שאני אבקש את הסליחה שלה! 

לשאלה הרטורית איך הייתה מרגישה הנפגעת בסדרה אלמלא זכתה לשמוע בקשת סליחה אמיתית אני חושבת שאין צורך להשיב.

הסדרה היא יצירת אמנות במלוא מובן המילה. הקצב האיטי שבה היא מתנהלת ומתפתחת, המקום שהיא נותנת לרגשות, להבנות, לקשרים האנושיים רבי המשמעות שנרקמים בה, מרגש ממש. אפשר כל הזמן לחוש שדברים לא מתרחשים באקראי. שיש להם סדר ומשמעות, שיש בחירה של כל פרט, ושהושקעה בה מחשבה יצירתית רבה.