נדמה לי שהספר אני מניר עוז מתאים מאוד לשמש כחומר גלם למה שמכונה "מחקר איכותני". ככל הידוע לי, יש גם מי שערכו מחקר כזה כשאוכלוסיית הנבדקים שלהם מנתה רק תשעה מרואיינים. נראה לי ששלושים ושניים המונולוגים שכתבו אנשי ניר עוז, כאלה שחברים בקיבוץ וכאלה שעזבו אותו מזמן, ממש קוראים לבחון אותם בכלים מחקריים (אם כי במחקר איכותני נדרשת, ככל הידוע לי, הכוונה בצורת שאלות שהמראיין שואל את המתראיינים).

גם אם לא יחקרו את הספר המרתק הזה בכלים כאלה, מי שקורא אותו אינו יכול שלא לשים לב למכנים המשותפים הרבים שמופיעים במונולוגים שכתבו אנשי הקיבוץ בעקבות אירועי השבעה באוקטובר 2023. יש בכולם אפילו התבטאויות חוזרות, מדויקות מילה במילה, ואפשר מן הסתם להפיק מהם מסקנות כלליות על בני ניר עוז, על מה שמאפיין אותם, על השקפת עולמם ועל האופן שבו הם רואים את המציאות.

יש אפילו שמות שחוזרים כמעט אצל כל הכותבים. למשל – עדינה משה, כיום בת 75, ששימשה כמטפלת של ילדים רבים בקיבוץ. כזכור, בשבעה באוקטובר 2023 נחטפה עדינה משה לעזה. אחרי ששבה משם והתראיינה בטלוויזיה זכינו כולנו להכיר, ולו במעט, את האישה המופלאה הזאת, החכמה כל כך, החזקה, ההומנית, אדם מרשים במיוחד. היא בלטה לטובה אפילו בין הנחטפים המבוגרים האחרים שסיפרו את סיפוריהם לציבור אחרי ששבו מהשבי, וכולם הצטיירו כאנשים יוצאי דופן בגדולתם.

כל אחד מה"ילדים" שהזכיר את עדינה לא שכח לספר איך כשטיפלה בהם הקנתה להם הרגלים מסודרים ועד כמה הייתה משמעותית בחייהם.

מה שחוזר ומודגש בסיפורים השונים זאת התחושה שניר עוז הוא בית. ממש במילים האלה הם שבים ואומרים: אלה שנולדו בניר עוז, ואלה שהגיעו אליה בילדותם, או אפילו בנעוריהם, כמו אולה מצגר למשל. אלה שעזבו את המשק, ואלה שהמשיכו לגור שם כל חייהם – כולם מספרים על תחושת הקשר שלהם לקיבוץ, על  הוודאות שהם שייכים למקום, לאנשים שגרים בו, לנופים שבהם הוא שוכן.

ועוד חוזר בין האנשים התיאור של חיי החופש שזכו להם בילדותם. רוב הכותבים עוד היו בילדותם בלינה המשותפת ורובם (בניגוד למה שעולה מספרים אחרים, למשל – מזה של יעל נאמן, היה לך טוב או היה לך רע ) טוענים שחדרי הילדים, הלילות בלי מבוגרים צמודים שמשגיחים עליהם, אינם זכורים להם כטראומטיים. להפך. הם זוכרים את הכול בחיוך ובחיבה: את ההשתוללויות, מעשי הקונדס, ותחושת החרות המוחלטת שחוו  בילדותם. הם יכלו לשוטט במשך שעות, נהגו לברוח מבית הילדים, לטפס, "לסחוב" (אבטיחים לא קונים! כותב אחד מהם, רק לוקחים בגניבה מהמקשה הסמוכה…).

עניין נוסף שחוזר על עצמו הוא התחושה שהקיבוץ שלהם בעצם כיוון אותם לבינוניות. רבים מהם מספרים שלא דירבנו אותם להצטיין. רון בהט מגדיר זאת כך: "בניר עוז מי שלא ידע בגיל שלוש לשרוך שרוכים, שלחו אותו לטיפול, אבל מי שידע לשרוך שרוכים בגיל שנה, לא עזרו לו לפרוח. הנציחו את הבינוניות". רבים מהכותבים מרגישים שההכוונה הזאת לבינוניות השפיעה על חייהם לאורך זמן רב. "שנים התחושה שלי הייתה שצריך לקצץ את הכנפיים בשביל לא לבלוט", כותבת סיון קלינגבייל, וארנון רגב כותב: "בלימודים היה רף מאוד נמוך, זה לא השפיע בקיבוץ על איך שנתפסת". "הביצועים בבית הספר לא עניינו אף אחד". "לא חיפשו מצוינות" כותב אילן להב, וסיון להבי לוקחת את זה למקום כללי יותר: הקיבוץ "מחזק את החזקים ומחליש את החלשים". היו מי שהעמדה הקיבוצית הזאת השפיעה על מהלך חייהם: ענבל כהן־זיידברג חלמה ללמוד רפואה, ואפילו התקבלה ללימודים, אבל מכיוון שריפו את ידיה בקיבוץ, ויתרה. בדיעבד היא סבורה שאילו רק עודדו אותה להצטיין, אילו רק האמינה יותר בעצמה, הייתה מגשימה את החלום.

כאמור, "בקיבוץ אסור להתבלט", כותבת עדנה גרף אתרוג, והיא לא היחידה שמנסחת כך את הדברים.

מה שהיה חשוב בעיקר, או רק, היה – חריצות ומסירות בעבודה. בעז זלמנוביץ כותב למשל: "אחת מהתכונות שמאפיינות אותי היא התמדה שנובעת מהחינוך בניר עוז. אתה מקבל אחריות בעבודה ובמוסד, ואתה חייב להוכיח את עצמך". אותו מוטיב חוזר אצל כולם.

לצד הביקורת, אצל כולם חוזרת התחושה שהקיבוץ אינו רק בית, אלא גם "משפחה מורחבת", כפי שכותבת חמוטל גומא־דויטשמן. כך רואים זאת גם אלה שעזבו בכעס, כי לא אישרו להם לימודים, או כי התקטננו אתם על דמי נסיעות. "יש כפר שלם שמגדל את הילדים", מסבירה ענבר שגב את קסמה של הקהילה המשפחתית כל כך, וזאת לצד ההבנה שבקיבוץ "הקרבת התא המשפחתי" גרמה לכך שילדים לא זכו כמעט להשתקפות של "ההורים שאוהבים אותך תמיד" והיו חשופים בעיקר להשתקפות שלהם בעיני בני גילם.

כולם, ממש כולם, מזדהים עם הקיבוץ. מרגישים חלק ממנו. גם אם עזבו. כולם התגייסו לעזור לניצולים, נסעו לאילת, שם השתכנו אלה ששרדו, מיד אחרי השבעה באוקטובר, ומי שלא שהו בקיבוץ באותו יום נורא עשו כל מה שיכלו כדי לתרום לרווחתם של האחרים. גם מי שעזבו את הקיבוץ מזמן הרגישו מיד שהחברים מקבלים אותם בחום משפחתי, אפילו זמן רב אחרי שהוריהם או סביהם כבר הלכו לעולמם והם נפרדו לכאורה מהקיבוץ מזמן. הוא בכל זאת נשאר בית ומשפחה.

קורעים את הלב תיאורי השבעה באוקטובר. כמובן שאנחנו יכולים לקרוא רק את עדויותיהם של הניצולים. אלה שבאורח נס לא נרצחו. אבל יש גם תיאורים כמו זה של דנה סילברמן־סיטון, אחותה של שירי ביבס. חטופים ששבו מספרים על מה שעבר עליהם בדרך לעזה, ושם, בשבי החמאס. קרן מונדר, למשל, שנחטפה ביחד עם בנה הקטן ואמה, מספרת עד כמה הקפידה להעניק שם תשומת לב לילדים שהיו אתה בשבי בלי הוריהם, עד כמה השתדלה שלא ירגישו שהיא מעניקה יחס מועדף לבנה, ששתי נשים היו אתו: אימא וסבתא. אצילות הנפש שחושפים כל הכותבים, הדאגה המתמדת לזולת, הנכונות לראות את האחר, ולהקדיש לו מכוחותיהם האחרונים כמעט, גם היא כנראה תוצר של החינוך הקיבוצי, שהכותבים מותחים עליו ביקורת רבה, אבל היה בו מן הסתם גם כדי לפתח את המידות התרומיות של מי שגדלו שם.

בשבעה באוקטובר במשך שעות לא הגיעה לקיבוץ שום עזרה. "אחד הדברים ששיגעו אותי זאת התחושה שפספסו את ניר עוז כי לא ידעו איפה זה", כותבת סיון קלינגבייל, וזה מתקשר כמובן לכותרת המשנה של הספר: "זה בסדר, אף אחד לא יודע איפה זה." חברי קיבוץ לשעבר שראו בטלוויזיה את השידורים החיים שהגיעו מהקיבוץ וזיהו את המקום ראו שהכותרות מטעות את הצופים לחשוב שמדובר בבארי, ניר עם וכפר עזה. בשבילם ניר עוז היה מעין של גן עדן של הילדות, אבל כוחות הביטחון פשוט פספסו את הקיבוץ, בדרכם להציל יישובים אחרים. התוצאה הבלתי נתפסת – 63 נרצחים, 76 חטופים, ביניהם 40 נשים וילדים. רבים מהם טרם שבו.

השמות של כולם נודעו מאז ברבים, והלב יוצא אל החטופים שעדיין מוחזקים שם, במנהרות חמאס המחרידות, ואל בני המשפחות שלהם.

הסיפור הזה נמשך עדיין. הוא בעיצומו. השבעה באוקטובר 2023 לא הסתיים.

עם עובד, 2025
231 עמ'
עורך: עומר עינב