"Emotions recollected in tranquility" – זהו סופה של ההגדרה של ויליאם וורדסוורת', המשורר האנגלי הנודע, שהסביר מהי בעיניו שירה: שטף ספונטני של רגשות עוצמתיים, שעולים בתודעה מתוך רוגע ושלווה. 

מאז ומתמיד הסכמתי עם וורדסוורת', שהגדיר אמנם באופן ספציפי את אמנות השירה, אבל סברתי שאפשר להחיל את ראייתו גם על פרוזה, שהרי השירה אמורה לשרות מעל הפרוזה ואף להשתלב בה, גם אם שתי אלה אינן שותפות במדויק לכל הסממנים המתקיימים בהן והמאפיינים אותן.

והנה הגיע אלי ספר הביכורים של רם גלבוע: פרוזה שנכתבה לאחרונה, והוא מגיב בה ישירות אל מה שהתחיל בשבעה באוקטובר 2023 (ונמשך עד כה, שום דבר לא הסתיים כל עוד 59 חטופים לא הוחזרו מעזה!)

(להלן רשימת החטופים נכון ליום שבו אני כותבת את הדברים הללו, 29 במרס 2025, והם עדיין מוחזקים בעזה. נראה שעשרים וארבעה מהם עדיין בחיים, ועוברים עינויים שהדעת אינה סובלת)

אני נושמת עמוק, וחוזרת אל הספר.

הוא יפה להלל, חזק, ומשמעותי, ומסתבר שגלבוע לא נזקק לפרספקטיבה של זמן ארוך, שנים, כדי לעבד את מה שעברנו ואנחנו ממשיכים לעבור, כאן בישראל, בשנה וחצי האחרונות. די היה במרחק של חודשים, אולי שנה, כדי שהכותב המוכשר יצליח ליצור יצירת אמנות, כזאת שנובעת מתוך שטף הרגשות הספונטניים והעוצמתיים שהוא חש (כפי שוורדסתוורת' מגדיר, כאמור, שירה), ושכותב כזה מסוגל למצוא בנפשו את המקום החיוני של רוגע ושלווה – או לפחות סוג של שקט פנימי שרק אתו מתאפשר הארגון הנדרש כדי לכתוב יצירת אמנות ראויה לשמה, להסדיר את הרגשות ולבטא אותם מתוך שליטה.

כן, הרומן הרצברג הוא בהחלט יצירה כזאת. 

יש בספר מעלות רבות. הראשונה והפשוטה ביותר לכאורה, או לפחות הכי בסיסית, היא, שהסיפור פשוט מרתק: קשה להפסיק לקרוא אותו, מתקיים בו מתח עלילתי שהולך וגובר עד לשיא שהיה עלול להיות מעושה, אבל מצליח לא ליפול לתוך המלכודת של קלישאות צפויות, מפתות ומסוכנות לכל כותב… 

הסיבה השנייה: כי הוא מדויק, ואמיתי – בעיקר בעיצוב הדמות הראשית, גבר ישראלי צעיר ודי אבוד, יוני הרצברג. יוני הוא לא גבר ישראלי ממוצע, קשה יום, שנאלץ לרדוף אחרי הפרנסה. כמעט באורח נס הצליח "להסתדר" בחיים, יש לו כסף, את הדירה שבה הוא גר בגבעתיים ירש מסביו, והוא חי בקשר זוגי אוהב, עם נויה.

אבל, כאמור, יוני מרגיש אבוד, ועוד יותר – מהרגע שבו ההווה של הרומן מתחיל להיפרס לעינינו, בשעה הארורה שבה פרצה מלחמת שמחת תורה, באותה שבת, בשש עשרים ותשע, עם האזעקה הראשונה.

הספר מתחיל במשפט "יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה". (מי מאתנו היה "ערוך" לה?)

אבל הוא לא – במיוחד. לאט לאט ובהדרגה נודע לנו מניין נובעת פגיעותו הקיצונית, שיכולה (ואמורה, לפחות בהתחלה!) להתפרש כאנוכיות נוראית, מלווה בחוסר רגישות מזעזע כלפי זולתו. (כי כן, יש להפריד בין "פגיעות" – שבגללה בן אדם מרוכז בעצמו – לבין "רגישות", שבה הוא קשוב לכאבי זולתו, ומתייסר עם האחר). טראומה קשה שיבשה את חייו וערערה את בריאותו הנפשית. כשפרטי הסיפור מתבררים, אי אפשר שלא לחוש כלפיו אמפתיה וחמלה. אבל אלה אינן מובנות מאליהן, כי הסופר מפליא לייצר סתירות בדמותו של יוני, ואז… לסתור אותן…!

יוני הרצברג של תחילת הרומן מעורר אנטגוניזם. הוא מצטייר כנרקיסיסט ואגואיסט ברמות בלתי נסבלות. מרוכז רק בצרכיו, מרחם על עצמו, שקוע בעיקר בליקוט תגובות ברשתות החברתיות, לא רואה את הזולת ולא מתענין בו, מפונק, ובמילה אחת – אנתיפת! המיזנטרופיות שלו מתבטאת בדברים קטנים. למשל, כשפונה אליו נער שכן ומבקש ממנו משהו, לא איזו בקשה מופרזת, הוא מגיב בתדהמה של ממש. מה פתאום שיטרח ויעזור למישהו? הוא לא הכתובת!

בה בעת, כשהוא רואה מהגר עבודה, אנחנו מגלים שיש בו גם אהדה וחמלה. הוא חושב על האיש ועל חבריו ש"מגיעים לפה מאלוהים יודע איפה, גרים שש נפשות בשני חדרים באזור הכי מוגדישו בתל אביב. ועכשיו גם יש לבחור הזה כאן מלחמה וטילים וזאב ליבוביץ' [שכן טרחן שיוני מתעב] – מעצמו סיבה שיכולה לגרום לאדם לעזוב – והם עדיין מעדיפים את זה כאן על פני לחזור. כמה נורא ודאי שם". אם כן: לא כזה אנתיפת… לא לגמרי שונא אדם… כן מסוגל להזדהות עם מצוקה. אבל אז שוב מהפך: מתברר ש"מהגר העבודה" הוא בכלל ישראלי ממוצא אתיופי, ויוני מבין שיש לו דיעות קדומות עם נופך מסוים של גזענות. לפחות הוא נבוך…

אנחנו הולכים ומכירים אותו יותר ויותר; עומדים על טיבו. מסתבר לאט לאט שהוא לא באמת כזה אדם נורא. נגלה בו עוד ועוד רבדים, ונלך אתו, בנשימה עצורה, לאורך כל הדרך, בתקווה עצומה שיהיה בסדר! שבאמת יהיה בסדר! כי נעשה אכפת לנו ממנו מאוד!

זאת, בין היתר, אבל לא רק, כי הוא מצחיק מאוד מאוד. הספר גדוש בשנינויות, ולא היה כמעט דף שלא סימנתי לעצמי משהו משעשע, איזו הערת אגב מבדחת, כזאת שנובעת מתוך המצבים עצמם, לא בדיחה שזוכרים בעל פה ומספרים, אלא הלצות שהדמויות שולפות בטבעיות, בתגובה למצבים שאליהם הן נקלעות. חלקן נובעות מביקורת עצמית נוקבת של יוני, למשל, כשהוא קורא על "בן אדם, חייל, בעזה, שבהפוגות בין המשימות והירי לומד למבחן באוניברסיטה בפיזיקה", הוא אומר לעצמו ש"חוץ מאשר להיות בן אדם הוא לא היה מצליח באף אחד מהדברים האלה"… או כשהוא מחליט לעשות מעשה ובכל זאת להציע עזרה, כדי לא להיות אדם כל כך שלילי, והצעתו נדחית, הוא אומר לעצמו (כמובן: בביקורת עצמית סמויה אך עזה) "הציע לעזור, אמרו לו לא, אין הצלחה גדולה מזו"…

לא רק יוני משעשע. גם דמויות אחרות שהוא פוגש בדרכו. למשל – אחד, אורי, מילואימניק שרואה את מכונית הגרוטאה שיוני נוהג בה, מכנה אותה "מכונית של הפלינטסטונים" ותוהה: "איך זה עובד, הוא נוהג, אתה דוחף דרך הרצפה עם הרגליים?" וכשאורי שומע שהמכונית היא מודל "שמונים ושבע" הוא תוהה: "לספירה, כן?"… וזה נמשך: "יש קוד לאוטו?" – "כן, האניגמה, שמעת עליו? כי זה אוטו גרמני"…

יש שנינויות ישירות של הסופר (שמדי פעם פונה אלינו, הקוראים, בהערות אגב ואפילו בשאלות רטוריות־כמובן): "אחד הדברים שעלולים לקרות אם יוצאים מהבית, שפוגשים אנשים שאתה מכיר"; אחרות עולות מהערות אגב של דמויות, למשל, כשיוני מדבר עם אורי המילואימניק על מערבונים אמריקניים ועל משחקי מחשב שבהם האינדיאנים, שהיו לכל הדיעות הקורבנות, עדיין נחשבים "הרעים", אורי אומר שיש מזה מסקנה אחת ברורה: "אל תפסידו במלחמה לאומה דקה לפני שהיא מקימה את תעשיית הקולנוע הראשונה בעולם"… שנינויות אחרות עולות מחילופי דברים של יוני עם דמויות שונות. למשל, כשהוא פוגש את אבירם שהוא לא רק דתי אלא הוא גם "החבר הכי טוב של אלוהים", וזה מסביר לו בהתלהבות אקסטטית ש"כל המלחמות שלנו היו במועדי ישראל הקדושים, […] חומת מגן אחרי ליל הסדר, מלחמת יום הכיפורים, האינתיפאדה השנייה אני לא יודע אם אתה זוכר כי אתה נראה לי צעיר, פרצה בראש השנה […] ועכשיו שמחת תורה". בתגובה, יוני משיב לו: "ומלחמת יום העצמאות […] ביום העצמאות"…

אחת הסוגיות כבדות המשקל שיוני הרצברג מתחבט בהן היא – עד כמה אדם סביר אמור וצריך לתת לעצמו להישאב לתוך כאב העדויות של מה שקרה בשבעה באוקטובר. נויה אהובתו הולכת ושוקעת בתוך הסיפורים. יוני חושב שההתמסרות שלה אינה תורמת לנפגעים, ומוטב שתשמור על נפשה, כי אם דברים מסוימים חודרים לתודעה כבר אי אפשר למחוק אותם, ומוטב לא להיחשף להם מלכתחילה.

אני חושבת שאין אף אדם שחי כאן במדינה ולא שאל את עצמו את אותה שאלה: לדעת עוד ועוד? איפה לעצור? כן או לא לצפות ב"סרטון הזוועות"? כן או לא לקרוא את התחקיר של הניו יורק טיימס?

יוני חושש לקרוס. בדעתו עולות שורות משירו של ויליאם באטלר ייטס "ההתגלות השנייה", "Things fall apart; the centre cannot hold": "המרכז לא יכול להחזיק"; הוא חושש שנויה "תעמיס על עצמה יותר מדי מהשחור", והוא יודע כמה זה מסוכן, שהרי יש לו ניסיון קודם של התמודדות עם טראומה.

אחד הפרקים בספר, "תיאוריית שני הגורמים של הרצברג", לוקח אותנו אל המקום והזמן שממנו נובע שמו של הרומן שלפנינו. לא סתם הוא נקרא "הרצברג", שכן זה היה שמו של פסיכולוג יהודי שרם גלבוע מפגיש אותו בספר עם, לא פחות ולא יותר, ויקטור פראנקל. הפגישה מתרחשת במחנה הריכוז. פראנקל מסביר להרצברג (ולנו…) את עיקרי תורת הלוגותרפיה שפיתח: איך שורדים בתנאים בלתי אפשריים (כמו במקום שאליו נקלעו)? "אי אפשר לשרוד במקום כזה, אבל הדבר האחרון שנותר לאדם הוא להחליט מה דעתו על דברים", וקיימת גם "היכולת לבחור את עמדתך הסופית והאיתנה בחירויות": לדמיין את אהובי נפשך ולשוחח אתם בדמיון. פראנקל מסביר ש"תגובה לא נורמלית למצב לא נורמלי זאת התנהגות נורמלית", וגם – שפרויד טעה, כי מה שמנחה בני אדם אינו החיפוש אחרי העונג, אלא החיפוש אחרי משמעות. והוא מוסיף ומסביר את דבריו של ניטשה, לפיהם "אם יש לאדם למה, יוכל לשאת כל איך. עם משמעות אפשר להתמודד בכל מאבק, עם כל סבל", כי "במלחמה הדבר היחיד שמפחית את הסבל הוא למצוא לו משמעות".

אי אפשר שלא להיזכר בדברים שסיפר אלי שרעבי המופלא, אחרי ששב מהתופת בעזה: לפני שנרצח, בזמן שהיו ביחד שם, במנהרה, הספיק הרש פולין גולדברג להעביר אל שרעבי את התובנה הוויקטור פראנקלית: "כשיש 'למה', תמיד מוצאים את ה'איך'".

ממשלת ישראל לא החזירה את הרש, והוא נרצח בשבי. אלי שרעבי חזר מְזֵה רָעָב, כמעט שקוף, וגילה עם שובו שאשתו ובנותיו נרצחו, אבל נראה שהוא מוצא פשר במאבק למען החטופים שעדיין שם.

יוני הרצברג מוצא בספר את המשמעות של חייו. יש להניח שרם גלבוע כתב את דמותו לפני שובו של אלי שרעבי, ומן הסתם לא הספיק לשמוע את הדברים הללו שאמר, אבל הכיר אותם היטב.

אלי שרעבי ציטט את הרש פולין גולדברג, שציטט את ויקטור פראנקל, שציטט את ניטשה. הד לדברים מצטלצל ברומן ומעניק גם לנו את הצורך וההזדמנות לחשוב עליהם, לזכור אותם ואולי להיאחז בהם, כך או אחרת.

הוצאת שתיים, 2025
294 עמ'
עורכת: רותם בירון