משמעות המושג "עורך צללים", המופיע בכותרת הספר שלפנינו, סתומה קמעא. (זאת בניגוד למושג "סופר צללים". שם אכן מדובר במי שנשאר לא נודע, אלמוני, "בצל", שכן הוא כותב בשמו של אדם אחר, והיצירה מיוחסת בסופו של דבר לאותו אדם אחר). "עורך צללים" הוא ביטוי סתום, כי הרי מעשיו של העורך נותרים תמיד חסויים, כלומר – בַּצֵּל. זאת מהות תפקידו: להציע תיקונים – לשוניים, או מהותיים – ואיש מלבדו ומלבד הכותב שאתו עבד אינו יודע מה הייתה תרומתו לטקסט.

בכותרת ספרו של אריאל הורוביץ אפשר למצוא משמעות אחרת, נוספת: עורך הצללים שאותו נפגוש כאן מטפל בעצם לא בטקסט שעליו מדובר, אלא בצללים האפלים שממלאים את חייו של גיבור הסיפור, חוקר יהדות יליד ארצות הברית בשם חגי נאור, שהשתלב בישראל בתחום המחקר שלו, אחרי שעלה לכאן בצעירותו.

חגי הוא אדם רב קסם, שרבים הולכים שבי אחרי הכריזמה שלו. לאט לאט נפרשות לפנינו שיטות הפעולה שלו: הוא שובה את לבם של בני אדם, לומד פרטים רבי ערך על חייהם, חולשותיהם וסודותיהם, ואז משתמש בכל אלה לתועלתו האישית.

הספר מחולק לשלושה חלקים שבכל אחד מהם פורסת דמות שונה את סיפור היכרותה עם חגי, ואת ההשפעה שהייתה לו על חייה של אותה דמות.

בחלק הראשון הדוברת היא גליה, שהייתה בעבר הרחוק עורכת תוכניות בטלוויזיה הלימודית. בחלק השני זהו מרדכי יבין־יסלזון, חוקר שהקים בירושלים מכון ליהדות ישראלית. בחלק השלישי מתגלה לנו עם מי בעצם שוחחו השניים הראשונים בפרקים הקודמים: זהו חנן, והוא עובד כעורך לשוני. חנן איש צעיר שמעריץ את חגי במשך שנים רבות, ודרכיהם מצטלבות לאורכן שוב ושוב.

ראשית דבר, אומר לשבחו של הרומן שהוא לכד את מלוא תשומת ליבי, ושקראתי אותו בסקרנות הולכת וגוברת. לא העליתי בדעתי שעולם האקדמיה בכלל, וחקר היהדות בפרט, יכול להיות עתיר יצרים עזים כל כך; שהחוקרים שמסתובבים בו יכולים להיות פוליטיקאים חסרי גבולות שמתמרנים זה את זה, בעיקר כדי להגיע להישגים חומריים, אבל גם, ובעצם – לא פחות – כדי לזכות ביוקרה ובכבוד, לא פעם בדרכים נלוזות ודוחות. אין להסיק מכך כמובן שמדובר בעדות של ממש על העולם האמיתי, שהרי מדובר ברומן, פיקשן, לא בהכרח תיעוד של המציאות. האם התבסס הסופר על קנוניות שהתרחשו באמת? על דמויות שהכיר? אין לדעת, וזה גם לא חשוב.

מה שחשוב זה להבין שהמצבים שהוא מתאר אפשריים, ואולי באמת משקפים את המציאות.

כמה מזעזע לחשוב על האפשרות שיושב ראש ועדה של פרס יוקרתי אינו קורא את הספרים המוגשים לוועדה שאותה הוא מוביל, אלא מעביר אותם ל"מיקור חוץ", לידידים ומכרים, כדי שיחוו את דעתם וימליצו על המועמד ה"ראוי" לזכות…

כמה מחריד לחשוב שאת ההמלצה על פרס ישראל מעניקים אולי משיקולים זרים, כתוצאה מתככים, הבטחות, יד רוחצת יד, נפוטיזם ובמילה אחת – שחיתות.

כמה גרוטסקי, כמעט עד כדי מבדח, לקרוא על השקרנות והזחיחות, על מחקרים מזויפים, שנראים להדיוטות מעמיקים ומרשימים ובעצם הם שרבוטים מטופשים ואוסף של פלגיאטים (ועוד ממקורות עלובים)?

האם כל אלה דמיונות שווא, או אולי הם בכל זאת מבוססים, לפחות פה ושם, על המציאות?

אריאל הורוביץ מיטיב לתאר את כל זה. הפערים שהוא מצייר בין מה שנראה לכאורה חכם ומשכיל אך למעשה הוא ילדותי וחסר טעם, מזעזעים. או אולי, בעצם, מגוחכים. ומגוחכת במיוחד הצביעות שאנחנו עומדים על טיבה בלי שהמילה תיאמר אפילו פעם אחת. אין צורך. הדיבור החלקלק, הזך, שמעומת עם כל מה שידוע לנו על האמת, על כמה שהיא שונה מכל מה שנראה לעין, כבר עושה את העבודה.

ועם זאת התעוררה בליבי תהייה. אין ספק שהורוביץ בקיא בתחום של חקר היהדות, אבל הדמויות שברא מסתמנות כשטחיות מאוד, דווקא בתחום עיסוקן או עניינן המרכזי.

האם השטחיות הזאת מכוונת, ולפיכך היא משמשת תכסיס ספרותי מתוחכם, או  שהיא מעידה על רישול מסוים בכתיבה של הסופר עצמו?

בלא מעט חלקים ברומן מסופר "על" ולא "את". הדוגמאות רבות. למשל, כשגליה מתארת שיחה טלוויזיונית בין שני חוקרי יהדות, חגי נאור וגדעון אביזוהר, היא מספרת לנו ש"חגי אמר משהו", ו"אביזוהר תרם איזה קצה מחשבה" וכן הלאה. אבל מה? מה הם אמרו? מה הייתה המחשבה? בהמשך מסופר שחגי "הציג תיאוריה כלשהי על האגדה התלמודית הזו", וחגי "לא סתר את הפרשנות של אביזוהר", אבל מה הייתה התיאוריה? מה הייתה הסוגיה?

דוגמה נוספת: גליה מדברת על הנכד שלה, שהוא "פיקח ונבון באופן נדיר לגילו", ולפעמים היא "נזכרת במשהו שנאמר בתוכנית, רעיון יפה או כל פירוש מעניין של אחד האורחים, ושוזרת אותו בלימוד שלנו". לדוגמה? האם אנחנו אמורים להסתפק במילה "משהו", ולא לקבל הצצה אמיתית אל התוכן שגליה נזכרת בו ומתפעלת ממנו?

האם החסר הזה מכוון, ומיועד לשרטט קו בדמותה של גליה, כלומר – מעיד עליה שהיא שטחית? אם כן, איך זה מסתדר עם הלהיטות המופלגת שלה דווקא לתחום שבו בעצם אין לה מושג? האם ייתכן שהיא עד כדי כך לא יודעת, לא זוכרת, לא מתמצאת? אחרי שהשתתפה בכל כך הרבה הרצאות ושיחות ומפגשים?

ואיך ייתכן שאמירות חיצוניות ולא מפורטות דומות מופיעות גם בהמשך? האם אין זאת בעצם התחמקות של הסופר מעיסוק מעמיק בסוגיות שאת קיומן הוא מציין אגב אורחא?

שהרי גם מרדכי יבין־יסלזון המלומד מספר לבן שיחו הבקיא מאוד בתחום שעליו שניהם משוחחים על "משהו שכתבתי בפרק השני" של ספרו ומוסיף שזאת הייתה "למעשה הטענה המרכזית של הספר – ", אבל "לא אוכל לשחזר אותה, בכל זאת חלפו ארבעים שנה מאז שיצא". שוב לא היה לי ברור אם הורוביץ הסופר מנסה להוכיח לנו כאן את שטחיותו של החוקר, או שזאת התחמקות שלו עצמו ממתן דוגמה מפורטת יותר. כך גם כשהוא מספר שחגי  "שאל שאלות נבונות". יופי. אבל מה הוא שאל? אני, הקוראת, רוצה דוגמה קונקרטית, כדי שאאמין למרדכי יבין־יסלזון  (ובעצם – לאריאל הורוביץ…).

או שהעניין הוא להראות לנו עד כמה כולם כלים ריקים מכל תוכן ממשי, כולם לא יודעים מאומה על העניין שבו הם עוסקים כל חייהם? עד כדי כך? אם החסר מכוון, הוא מוגזם, לעניות דעתי.

לצד הספקות שחשתי, עלי להזכיר שהורוביץ מיטיב לאפיין את הדמויות באמצעות שפת הדיבור שלהן. אפשר בהחלט לשמוע אדם כמו יבין־יסלזון שמספר על מישהו ש"נאלץ ללקט כמה לירות מן הגורן ומן היקב", או אומר ש"יהודי צריך להתפרנס בארץ ישראל", או שכשהחליטו להעלים פרשה של הטרדה מינית – "שילמנו למתלוננות, סילקנו אותו וקברנו את הסיפור קבורת חמור". הוא מיטיב לצייר את יהירותו המתנשאת של יבין־יסלזון, שרואה בעצמו כמובן קורבן, אבל בה בעת, בשעה שהוא מספר על העוול שעוללו לו, בעצם מפליל גם את עצמו בעינינו, כשהוא מעיד למשל על קוצר רוחו בהתנהלותו עם הזולת, על תפישתו העצמית הגרנדיונזית, ועל מעשיו המושחתים. הפער בין ההאדרה העצמית למציאות הנלוזה שהוא חושף בלי דעת עשוי היטב.

נהניתי במיוחד מהחלק השלישי, חלקו של חנן, העורך הלשוני, שמספר על הזוועות הניסוחיות שהוא מנכש מתוך טקסטים שהוא מקבל. כמעט פרצתי בצחוק כשתיאר את תחושת ההתנשאות שמתעוררת בו כשהוא נוכח בקוצר ידם של הכותבים להתנסח בבהירות  ובדייקנות, ואת החלחלה העולה בו כשהוא נתקל בטעויות (שמעוררות פלצות! לא צחוק!) כמו למשל  – היעדרה של שי"ן הזיקה… ידיד טוב מכנה אותנו, חבורת עורכי הלשון לא־כמקצוע־אלא־ככורח־בלתי־נמנע שמפעיל אותנו תמיד, לנוכח כל טקסט כתוב, "פסיקופתים". אין לי ספק שהורוביץ, לא רק הדמות שברא, נמנה עם שורותינו. כי מה יכול להחריד יותר מרווח מיותר בין סוף מילה לסימן קריאה?

אני מקווה שלא חטאתי כאן בטקסט בשום צרימה לשונית שאריאל הורוביץ יחוש בעתה בגינה… בין היתר, אבל לא רק, כי בסיכומו של דבר נהניתי בהחלט מקריאת ספרו.

כתר, 2024
255 עמ'