יש דברים – האם המילה סיפורים מתאימה להם? – שקשה מדי כנראה, אולי כמעט בלתי אפשרי, לספר אותם במילים בלבד. הם מפחידים מדי. קשה מדי להתמודד אתם, ומוטב, ואולי גם בלתי אפשרי, לא לספר אותם בתצלומים בלבד, כי אלה עלולים להיות חד ממדיים מדי, מצומצמים לאותו חלק מהמציאות שתועד, אותו הרף עין אחד שהוקפא בזמן, אותו מקום שאם אינו מלווה בפרשנות, הוא עלול ללקות בחסר.

בספר היום שבו הכול השתנה, עשרה סיפורים משבעה באוקטובר בחרו עשרה מאיירים שונים לספר את אחד האירועים מאותו יום, וללוות את המילים באיוריהם.

העירוב הזה בין גרפיקה למלל מניב בדרך כלל עזות הבעה מיוחדת, שכן האיורים מאפשרים להוסיף תכנים ויזואליים־פרשניים, לתעד מילים שנאמרו, או מחשבות שחלפו בתודעתן של הדמויות, ולהוסיף צלילים שרק המדיום הזה מאפשר. הרי בסיפור קונוונציונלי אף אחד לא יכתוב שוב ושוב "בָּאם בָּאם בּאם", או "בּוּם", או "בלאאםם" כדי ש"נשמע" באוזני (או בעיניי?) רוחנו את קולות הירי שליוו את ההתרחשויות; לא יכתבו "אללה וואכבר" כמו שהוא מופיע כאן, בפונט גדול ושחור, פונט שנראה זולג, ו"משמיע" את קולם של המחבלים הצועקים אותו. בסיפור רגיל לא נקבל דימוי ויזואלי עז הבעה, כמו למשל – איור של גבר שידיו ורגליו מסתיימות בשורשים שנטועים באדמה סביבו, כפי שנמצא בסיפורו של סליאמן שליבי, שאותה יצרה אלינה גורבן, כדי שנבין חווייתית עד כמה הוא חש שייך לכאן, לאדמה (וכמה האפליה נגד מי שסיכן את חייו בשבעה באוקטובר כדי להציל אחרים מקוממת).

רוב הסיפורים מוכרים היטב לכל ישראלי, מאז אותו יום. למשל – זה של מיכאל ועמליה עידן, שאביאל בסיל מתאר בספר. מדובר בשני הילדים שהוריהם נרצחו לנגד עיניהם בביתם בכפר עזה, ואחותם הקטנה אביגיל בת הארבע נחטפה מבית שכניהם והוחזרה כעבור 51 יום, ביחד עם הגר ברודץ' ושלושת ילדיה, שאתם הייתה בשבי. מיכאל בן התשע ועמליה בת השש טלפנו למשטרה. המוקדנית ביקשה מהם להסתתר. וזה מה שהם עשו. במשך שעות ארוכות. על הקו נשארה אתם כל העת ד"ר תמר שלזינגר, ממרכז חוסן, שהבטיחה להם כל הזמן שהם לא לבד. אביאל בסיל בחר לתאר אותם כמי שהולכים ושוקעים במשך שעות המחבוא שלהם בארון בתוך מים גואים שמציפים את סביבתם ומאיימים להטביע אותם. איך אפשר להתחיל לדמיין את מה שעבר על שני הילדים הקטנים הללו? אי אפשר. התמודדות אפשרית אחת היא כנראה באמצעות האיורים הללו, שבהם הילדים נראים כמעט סכמטיים, לא דמויות מובהקות עם תווי פנים מדויקים וייחודיים. האחים הקטנים מוצאים את עצמם משייטים בארון על הגלים הכבדים, הגואים, ורק קולה של תמר שחוזרת ומבטיחה להם "אתם לא לבד" יכולים לשמש להם כעין אופק, יבשה שיגיעו אליה ויינצלו. הם ניצלו.

בסופו של כל "סיפור" מופיעים הפרטים היבשים, סיכום של מה שקרה לדמויות, איפה הייתה "תחילת היום" ואיפה היה סופו. לצד המידע מופיעה מפה קטנה, שבה מובלטים המקומות המוזכרים.

סיפור אחר שמאויר בספר הוא זה של נעם וגלי תיבון: איך נזעקו לנסוע מביתם בתל אביב לנחל עוז, אל בנם אמיר, אשתו וילדיו, כדי להציל אותם. פניו של נעם תיבון מוכרות מאז היטב לכל מי שצופה בטלוויזיה, הוא מופיע בפאנלים השונים, ולא מהסס להביע את עמדותיו הברורות מאוד – נגד ממשלת הזדון הכושלת, שלמרבה התדהמה והאימה ממשיכה עדיין לכהן, על אף אחריותה למה שקרה בשבעה באוקטובר. באיורים אפשר לזהות אותו. הם מתארים את מעשי הגבורה והקולגיאליות שלו ושל לוחמים אחרים, כאלה שהוא ואשתו הצילו בדרך, וכאלה שהצטרפו אליו במסעו להציל לא רק את בני משפחתו אלא גם את כל מי שעוד היה אפשר להציל בנחל עוז. הסיפור, האיורים המתארים אותו, מופלא ומעורר השתאות. (המשפט "סבא בא" שאמרה נכדתו הקטנה של תיבון כששמעה סוף סוף את קולו נחקק בתודעה לעד).

כל הסיפורים בספר ראויים לתשומת לב, להסתכלות מקרוב, למחשבה ובעצם – לאבל עמוק על מה שקרה, על מה שלא נמנע, על כל ההרג והזוועה והיגון ששורר כאן מאז, במיוחד מכיוון ש־101 חטופים נמצאים עדיין שם, בעזה, ולא נראה שלחברי הממשלה הזאת אכפת מהם בכלל.

הספר הוא סוג של יד־זיכרון, הוא חשוב, עצוב, וראוי.