שיעורים בכימיה, ספר הביכורים המצליח מאוד של בוני גרמוס (בין היתר – נבחר כספר השנה ב־2022 של ברנס אנד נובל), הוא רומן שמקדם אג'נדה, ועושה זאת במפורש ובגלוי. את מה שגרמוס רוצה לומר לנו היא עושה רוב הזמן פשוט בצורה ישירה: "אני חושבת שאם גבר היה חי יום אחד כאישה באמריקה, הוא היה מחזיק מעמד רק עד הצהריים", אומרת למשל אחת הדמויות לחברתה.

כבר בשורות הפתיחה של הספר המסר ברור: "ב-1961, כשנשים לבשו שמלות כפתורים, היו חברות במועדוני גננוּת והסיעו לגיונות של ילדים במכוניות חסרות חגורות בטיחות בלי לחשוב פעמיים; אז, לפני שמישהו ידע שתהיה תנועה של שנות השישים, ועל אחת כמה וכמה שהחברות בתנועה יקדישו את שישים השנים הבאות לתיעודה – " וכן הלאה – הקדמה שמספרת לנו על החיים שקדמו לפעילות שמכונה "התנועה לשחרור האישה". גרמוס מציגה בפנינו את הרקע החברתי שבתוכו תתחולל העלילה: הימים שבהם נשים נדרשו עדיין להינשא ולהתמסר לתפקידן כעקרות בית, לגדל את הילדים ולוותר על קריירה מקצועית, גם אם היו מוכשרות במיוחד בתחום כלשהו. גם אם חלמו להיות חוקרות, רופאות, מדעניות, או להתפתח בכל תחום שאינו קשור אך ורק לבית ולמשפחה.

אלה היו ימים שבהם גינו אישה שהרתה מחוץ לנישואין, בזו לה ופיטרו אותה ממשרה של סייעת ותומכת בעבודתם החשובה והמשמעותית של גברים, מזכירה, למשל, משרה שאותה "מותר" היה לה לבצע, רק עד שתינשא. אותה פיטרו, אבל כמובן שלא את הגבר שהרתה לו; ימים שבהם אישה לא ציפתה לקבל שכר שווה לזה של גבר כלשהו, שבהם הטרדה מינית במקומות העבודה התקבלה כמובנת מאליה, רע שיש להשלים אתו, כי זאת דרכו של עולם; שגידלו בהם ילדים לתפקידים המסורתיים, נשים – למטבח, גברים – להתפתחות מקצועית, ו"ידעו" שאין מה לעשות, צריך להשלים עם זה שגברים הם "כאלה": היצרים שלהם שולטים בהם, ונשים צריכות לפתות אותם, להתלבש בבגדים חושפניים, להיות מתוקות וקוקטיות, ואז להיאנס ולשתוק.

גיבורת ספרנו, אליזבת זוט, היא אישה פורצת דרך. היא כימאית במקצועה, ויש לה שאיפות מרחיקות לכת. אבל המציאות מגבילה את צעדיה ומתנכלת להם. האם תצליח, בעוצמת אישיותה יוצאת הדופן לגבור על כל הקשיים הללו, לפרוץ דרך לא רק לעצמה, אלא גם לנשים אחרות?

גרמוס רוצה לספר לנו שאין דבר העומד בפני הרצון. שאם אישה נחושה ומתמידה, היא תוכל, אחרי מאמצים רבים, לנצח: "תאתגרו את עצמכן, גבירותי. תשתמשו בחוקי הכימיה ותשנו את הסטטוס קוו", אומרת אליזבת.

יש בכך כמובן משהו מנחם מאוד, אבל, למרבה הצער, גם קצת מזויף ושקרי. האם כל אישה יכולה תמיד לשנות את מציאות חייה? ברומן מופיעה למשל דמות של אישה שחלמה להיות רופאה, אבל ויתרה על החלום, ובעידודה של אליזבת התחילה בכל זאת ללמוד. והרי, אם נודה על האמת, לא תמיד זה מתאפשר במציאות. לא בשלבים מתקדמים בחיים. כי יש בחירות שקשה, אם לא בלתי אפשרי, לחזור מהן אל הצומת שבו התקבלו. "one road leads to another"' כתב רוברט פרוסט בשירו המפורסם The Road not Taken.

אליזבת העשויה ללא חת נראתה לי, למען האמת, כמי שנמצאת, כפי שנהוג לומר זאת, "על הרצף", כלומר – אוטיסטית, במידה כזאת או אחרת. יש בה משהו לא רק אובססיבי ונוקשה, אלא גם קונקרטי מאוד. נראה כי אינה מבינה בכלל זרמים תת קרקעיים או כוונות מובלעות. כך למשל כשעיתונאי שואל אותה משהו "על העיפרון בשיער" שלה (היא נוהגת להשתמש בו במקום בסיכת ראש), ומתכוון כמובן להבין מה פשר המנהג המוזר, היא משיבה "זה עיפרון מספר שתיים. 'שתיים' מציין את קשיות העופרת, אם כי עפרונות לא באמת מכילים עופרת. הם מכילים גרפיט, שהוא פחמן גבישי". האם היא מיתממת? מעמידה פנים שהיא לא מבינה למה הכתב מתכוון? אני לא בטוחה. כך אליזבת רואה את העולם: מוגדר ומוכתב על פי חוקים כימיקליים ופיזיקליים. זה מה שעוזר לה, למשל, להגיב בצורה שמפתיעה את הגברים הסובבים אותה. כך למשל כשאחד מהם מחמיא לה על בחירת הבגדים ה"לא קונוונציונלית" שלה: היא לובשת מכנסיים, היא מחמיאה לו בחזרה, שהרי גם הוא לובש מכנסיים… (וזה מחזיר אותנו למילות הפתיחה בספר, על הזמנים שבהם נשים לבשו [רק!] שמלות מכופתרות. לנו, בתחילת המילניום השלישי, קשה כמובן לתפוס שפעם אישה שלבשה מכנסיים נחשבה נועזת ומהפכנית…).

אני חייבת לציין שנהניתי מקריאת הספר, למרות התפרים הגסים, כלומר – שלל האמירות המפורשות מדי לטעמי.

הקושי העיקרי היה מבחינתי – ההתמודדות עם התרגום, הרצוף באינספור תקלות. העברית במקרים רבים לוקה בחסר ובעייתית. מי למשל אומר "אנשק את מאד לשלום" (במקום, למשל, אני אתן לה נשיקה, ואלך)?; מה פשר המשפט "הקהל היה מרותק וכך הקל על קטלוג הפנים"?; מי אומר "את קטנה יקרה שלי" (במקום, למשל, משהו כמו "איזו קטנטונת מתוקה שאת…")?; מהי "אזעקת דליקה חמורה"?; "אילו קלווין לא הוסיף את שמה על שטר הקניין" היה צריך להיות "אלמלא הוסיף…"; "כרית קרצוף" היא בעברית מדוברת סתם "סקוץ'"; בעברית עולים במשקל, לא "זוכים בו" (כדי להעביר לעברית את השנינה המופיעה במקור, אפשר היה לכתוב ש"הדבר היחיד שנוסף לה היה משקל"); "אוונס הגדול ידווח לו" צריך להיות "אוונס הגדול יהיה כפוף לו"; "עכשיו כשאני חושבת על זה, באמת יש לי חרטה אחת" היה צריך להיות "כשאני חושבת על זה, אני באמת מצטערת" (ההקשר: מישהי תקפה גבר שניסה לאנוס אותה. היא מצטערת על כך שלא היו ברשותה אמצעים נוספים לתקוף אותו באמצעותם. לא מתחרטת על שום דבר!); המשפט "אמנדה הייתה היחידה בכל בית הספר שלא צחקה על הילדה המוזרה שמדלן כבר ידעה שהיא" הוא "תרגומי" כל כך. (הצעה: "אמנדה הייתה הילדה היחידה בבית הספר שלא צחקה ממדלן. ומדלן כבר ידעה על עצמה שהיא מוזרה." או ניסוח דומה); "הסיפור היה פשוט: ילדה ושמה אמנדה פיין, שאהבה לאכול במידה שיהיו פסיכולוגים שיחשבו שהיא בעלת משמעות". שוב – האנגלית מצטלצלת חזק מדי, מתוך העברית. ניסוח חלופי אפשרי: אמנדה פיין הייתה ילדה שאהבה לאכול יותר מדי. פסיכולוגים מסוימים היו טוענים כנראה שיש לגרגרנות שלה (או סתם: לכך) משמעות"; ויש, ממש בעמודים הראשונים של הספר, טעות מצחיקה בשיקול הדעת של המתרגמת: נכתב שם שהילדה המוכשרת במיוחד, מדלין, למדה לקרוא בגיל הרך. בין המילים הראשונות שלמדה היו, כך כתוב בעברית, "כלב" ו"לך". ברור שבאנגלית המילים הן dog ו go, וזה הגיוני. אלה מילים בנות הברה אחת, שיש בהן כמה אותיות זהות. אבל "כלב" ו"לך" בעברית לא סבירות כמילים ראשונות שילד לומד לקרוא! מוטב היה למצוא מקבילה מתקבלת על הדעת בעברית. אולי למשל "מה" ו"למה"?

בשל כל הבעיות האלה, חווית הקריאה עוררה בי לרגעים תחושה שאפשר, בדימוי, לתאר אותה כלעיסת חצץ…

ובכל זאת, כאמור, קראתי את הספר בעניין רב ובתחושה של סיפוק, בין היתר כנראה בזכות סופו, שהוא אמנם סנטימנטלי, אבל אולי דווקא משום כך – מנחם!