פעמיים פוקחת זוּלֵיכָה את עיניה: בתחילתו של הרומן הנושא את שמה, ובערך בסוף השליש השני שלו.

בין שתי הפעמים מתרחשים אירועים שהמוח מתקשה לקלוט. 

העלילה מתרחשת בשנות ה-30, בחלק הטטרי של ברית המועצות. זוליכה היא אישה צעירה, שחמש בנותיה מתו זמן קצר אחרי שילדה אותן. היא חיה עם בעלה ועם אמו, ואת שניהם היא מצווה לשרת, לספוג את ההתאכזרות הבלתי נתפסת שלהם, בתנאי חיים מחרידים: קור בלתי נסבל, סביבת מגורים קשה להדהים ועבודת פרך יומיומית שאת פרטיה האינסופיים מפליאה הסופרת לתאר.  

זוליכה ובעלה נאלצים להתמודד לא רק עם איתני הטבע, אלא גם עם השלטון הסובייטי שחומס מהם את המעט שיש להם, שכן הם נחשבים “קולקים”: האיכרים האמידים והנצלנים לכאורה, שמשטרו של סטלין התנכל להם: לאחר שנשדדו, הוגלו מאות אלפים מהם ממקומות המגורים שלהם וסולקו לאזורים מרוחקים, לרוב – לסיביר.

בחלקו השני של הרומן אנחנו מלווים את מסעם הכפוי של זוליכה ושל איגנטוב, מי שמונה למפקדם של המגורשים, בדרכם ליישוב שיאלצו להקים בסיביר. אין להם מושג לאן הם מיועדים להגיע, ומה צפוי להם שם. 

התלאות שפוקדות אותם בדרך, ואז באי המבודד שאליו נשלחו, המאמצים שלהם לשרוד, התושייה ועבודת הפרך, הסבל הלא יאומן – כל אלה מתוארים בדייקנות שמעוררת את התחושה שהסופרת הייתה ממש שם, ושהיא לוקחת אותנו אתה במסע המפרך והאינסופי כמעט.

עם כל הקושי, יש גם יופי רב בתיאורים, גם כשהם עצובים או מבעיתים. הנה שתי דוגמאות: אחרי טבח של חיות משק שבעלה של זוליכה הורג רק כדי שלא ייפלו לידי השלטונות, “כל השלג בכניסה הוא בצבע תותי יער עסיסיים מעוכים עם סוכר”; כשזוליכה חושבת על התינוקות שלה שמתו היא אומרת לעצמה כי “הרחם שלה היה כלי ללא תחתית, שקיבל כל מה שנפל בחלקו, אבל לא היה מסוגל לתת בחזרה דבר לעולם”.

עד סופו של השליש השני של הספר קראתי אותו מרותקת, אבל בשלב מסוים הוא “איבד גובה”. מוטב היה לטעמי לעצור בשלב מוקדם הרבה יותר, בנקודת מפנה דרמטית מאוד  שמתרחשת במפתיע ובפתאומיות. משם ואילך העניינים נעשים קצת יגעים, ומצאתי את עצמי מתחילה לקרוא “באלכסון”, כלומר ברפרוף זריז, וחבל, כי יש לסופרת יכולת מופלאה לתאר בעוצמה רבה מהלכים, נופים והלכי רוח. אנחנו שם, עם זוליכה, כשהיא נאלצת, בשיא העייפות, לוותר על השינה ולרחוץ את חמותה המתעללת; אנחנו אתה כשבעלה לא מפקיר אותה, לשמחתה, בתוך סופת שלגים “בכל זאת, הוא בן אדם טוב,” היא אומרת לעצמה, “הנה הוא חזר בשבילה. יכול היה גם להשאיר אות במעבה היער. למי אכפת אם היא נשארה בחיים או לא? הוא היה אומר: היא תעתה ביער, לא מצאתי אותה, ויום לאחר מכן איש לא יזכור אותה”. אנחנו אתה בתחושה של רווחה והקלה כשהיא מתחזקת ולומדת להעריך את עצמה ואת יכולותיה, וגם לפני כן, כשהיא מתלבטת אם לבלוע סוכר מורעל שנמצא ברשותה ולהימלט מהחיים, ובהמשך, כשהיא מוצאת בהם טעם. 

יש בספר קטעי הגות יפים להפליא, דווקא משום שהם מגיעים מהתודעה של זוליכה, אישה פשוטה מאוד, שאינה יודעת קרוא וכתוב – לטעמי לאורך כל הספר הפרקים המוקדשים לה הם היפים ביותר – זוליכה  עם כל פשטותה ניחנה בחוכמת חיים וביכולת להגות: 

“גם גורלם של ילדיה נתן לכך אישור חתום. ארבעה תינוקות שנולדו רק כדי למות. אחרי כל לידה, כאשר קירבה זוליכה את שפתיה לנשיקה אל הפנים הזעירות המקומטות של בתה, היא הסתכלה בתקווה בעיניים העצומות למחצה ובעפעפיים התפוחים, בחורי הנחיריים, בניצן המקופל של שפתי הבובה, בנקבוביות שכמעט לא ניתן היה לראותן על העור הרך־אדמדם, במוך הדליל על הראש. נדמה היה לה שהיא רואה חיים. אחר כך התברר שהיא ראתה מוות. 

היא התרגלה למחשבה הזאת, כמו שהשור מתרגל לרתמה, והסוס לקול אדונו. יש מי שנגזר לו רק קורטוב חיים, כמו לבָּנות שלה. למישהו אחר נגזר חופן מלא, ולשלישי ניתנו החיים בנדיבות, שקים ומחסנים שלמים, כמו לחמותה, אבל המוות חיכה לכולם, נחבא בתוך עצמם, או הולך לצדם, מתחכך ברגליהם כחתול, רובץ על שמיכתם כאבק, חודר לאוויר שנכנס לריאותיהם. המוות נוכח בכול – ערמומי, חכם, וכול יכול יותר מהחיים הטיפשיים, שתמיד הפסידו בתגרה”. 

עניינו של הספר אינו רק בתיאור אורחות החיים של הדמויות, אלא גם – בזוועות שזימן להן בשנות ה-30 המשטר הסובייטי: הגחמנות שבה גם הנאמנים ביותר למשטר נחשבו פתאום בוגדים, הענישה הקיצונית והברוטלית: “על אי התייצבות במקום יכולים גם לשפוט אותך כעריק. וזו הוצאה להורג על המקום”, הזלזול בחיי אדם ושטיפת המוח האידיאולוגית הריקה מתוכן. 

למדתי ממנו לא מעט על הטטרים. הסופרת גוזל יכינה עצמה טטרית, והספר מתבסס במידה רבה על קורות החיים של סבתה. עניין אותי למשל ללמוד על קו דמיון בין השפה הטטרית לעברית: “במשך כל חייה זוליכה לא הוציאה מפיה את המילה ‘אני’ פעמים כה רבות כמו בחודש המאסר. הצניעות היא כל כבודה של אישה, ולכן לא יאה לאישה הגונה לומר ‘אני’ ללא סיבה. הלשון הטטרית אפילו בנויה כך, שאפשר לחיות כל החיים בלי לומר אף פעם אחת ‘אני’. אם תדבר על עצמך בכל זמן שהוא, הפועל יישאר בצורתו, רק יחליף את הסיומת, ללא שימוש מיותר במילה הקטנה והריקנית הזאת. ברוסית זה לא כך, שם כל אחד משתדל לומר ‘אני’ ו’לי’ ו’אותי'”, והרי גם בעברית הפועל, במיוחד בצורת עבר, מכיל את המילה “אני” ואפשר להימנע ממנה. 

את הרומן זוליכה פוקחת עיניים עיבדו בברית המועצות בשנה שעברה, 2020, כמיני-סדרה טלוויזיונית המונה שמונה פרקים. למעשה, כך סיפרה הסופרת, כתיבתו של הרומן החלה בכלל כתרגיל בקורס לתסריטאות שבו השתתפה. 

הנה שלושה תצלומים מתוך הסדרה:

מאחר שהספר הצליח מאוד בעולם, הוא תורגם ל-21 שפות וזכה בפרסים רבים, יש לקוות שהעיבוד הטלוויזיוני יגיע גם אלינו. יהיה מסקרן מאוד לצפות בו.   

Зулейха́ открыва́ет глаза́, Zuleihka otkrivaet glaza

תרגמה מרוסית: חמוטל בר-יוסף