סטיבן גרינבלט, "להיות או לא להיות שייקספיר": איך השפיעו חייו על כתיבתו?

לקראת סופו של הספר המרתק הזה, כותב מחברו, סטיבן גרינבלט, שאין בעצם צורך להיות בקיא בקורות חייו של ויליאם שייקספיר כדי ליהנות מיצירותיו. עם זאת, אין בכך כדי לומר ששייקספיר לא נכח בכל אחת מהן. 

האבחנה מעניינת במיוחד לנוכח הנחת היסוד שעליה גרינבלט מבסס את ספרו, ולפיה אפשר לעקוב אחרי חייו של ויליאם שייקספיר ולראות כיצד השפיעו על כתיבתו, בראש ובראשונה – במחזותיו, אבל גם בסונטות המופלאות שכתב, וכי אפשר בהחלט לגלות הדים מתוך העניינים שהעסיקו אותו כאדם, עניינים שהשתקפו ביצירתו כמחזאי ומשורר. 

גרינבלט  מוצא משמעות אפילו בעובדה שרב הנסתר על הגלוי בחייו של שייקספיר, שלא הותיר אחריו שפע של עדויות וראיות כתובות (כמו אחרים בני דורו, למשל – בן ג'ונסון). לא נשארו מכתבים ששייקספיר כתב, (אבל נותרה הצוואה שהכתיב לעורך הדין שלו כחודש לפני מותו, ושאפשר להסיק ממנה רבות על קשרי המשפחה שלו, ועל היחס שלו לאשתו, לשתי בנותיו ולחתניו: לה הוריש רק מיטה, ולא את הטובה, לבתו הצעירה הוריש רכוש, אבל הדיר ממנו את חתנו, ואילו את מירב הרכוש הרב שצבר הוריש לבתו הבכורה ולבעלה).

גרינבלט סבור ששייקספיר השתדל מאוד לשמור על פרטיות הגובלת באנונימיות, חרף עיסוקו הפומבי, וזאת בשל הנסיבות ההיסטוריות שבהן גדל. כזכור, הנרי השמיני, אביה של אליזבת, שהייתה המלכה לאורך רוב שנות חייו המקצועיים של שייקספיר, התנתק מהכנסייה הקתולית, ולא רק משום שביקש להתגרש ולשאת לאישה את אן בולין, אלא גם כי חמד את רכושם של המנזרים. בחרותו של שייקספיר עברה עליו בימים של טלטלות מסוכנות: המלכה מרי, בתו הבכורה של הנרי שירשה את כס המלכות אחרי שאחיה אדוארד מת, החזירה לאנגליה את הקתוליות, אבל כשמתה, אליזבת, המלכה החדשה, החזירה את הכנסייה הפרוטסטנטית. האפיפיור הכריז כי אליזבת כופרת, וקרא להתנקש בחייה. בתוך שפע התככים והמזימות של אותם ימים, שגרינלבט מתאר בפירוט מרתק, עונו רבים ואיבדו את ראשם, שמא ינסו לפגוע במלכה. שייקספיר הבין, כך סבור גרינבלט, אחרי שהגיע ללונדון וראה את הראשים המשופדים על החומה, שמוטב לו להיזהר, לא להתבלט, ולא להסתכן, במיוחד אחרי שקרובי משפחה שלו הואשמו והוצאו להורג. אמו של ויליאם הייתה כנראה קתולית, ומן הסתם גם אביו. 

האם ייתכן שהמחזה "המלט", שנכתב בעקבות מות המנט (Hamnet), בנו של ויליאם שייקספיר, קיבל את השראתו מהקונפליקט הדתי ששרר באותם ימים באנגליה? האם הוריו של שייקספיר, הסבא והסבתא של המנט, שבעצם היו אלה שגידלו את הנער, (שייקספיר הרי עזב את סטרטפורד וחי רוב הזמן בלונדון), ביקשו מהאב השכול ללוות את הנכד בטקס הקתולי האסור, זאת כדי שנפשו לא תיאלץ להתענות בפּוּרְגָטוֹרְיוּם? 

גרינבלט מראה כי פרשנות כזאת מאירה צדדים לא מפוענחים במחזה. מדוע, למשל, מעמיד המלט פנים שדעתו נטרפה? מה בעצם רודף אותו? בסיפור המעשה המקורי, שממנו נטל שייקספיר את העלילה הבסיסית, הייתה הצדקה מבנית לטירופו של הגיבור. לא כן ב"בהמלט" שכתב שייקספיר, אלא אם אכן הוטרד מכך שאין די בטקס הפרוטסטנטי שבו ליוו את בנו. ייתכן שלא העז להיעתר לתחנוני אביו? ואולי דווקא נעתר להם, ופחד שמא יתגלה?

"מה עוד בטקס?" אומר לָאֶרְטֶס פעמיים (בתרגומו של דורי פרנס), ורומז אולי לקונפליקט הפנימי שהביע שייקספיר באמצעות המחזה. גם הדחף ההתאבדותי שלו, אותו "להיות או לא להיות" הנודע כל כך, המצוי בלבו של המחזה, הוא אולי חלק מהקונפליקט הפנימי שחש המחזאי. אחד ההבדלים המהותיים בין הטקס הקתולי לטקס הפרוטסטנטי היה בכך שבאחרון לא פנו עוד ישירות אל המת. כותב גרינבלט: "האם כששייקספיר עמד בבית העלמין הצמוד לכנסייה והתבונן בעפר הנשפך על גופת בנו, הוא חשב על כך שהקשר שלו עם המנט נמוג ולא הותיר אחריו מאומה? אולי. אבל ייתכן גם שיש משהו מצמצם, מקטין ומכאיב בטקס, שכלל סירוב מכוון לפנות אל הילד המת במילה 'אתה' והכחיש כל אפשרות לתקשר אתו: תחושה שאין בו די, בטקס כזה." 

שייקספיר, כך מראה גרינבלט, "הפך את כל מה שהחיים זימנו בפניו – משברים חברתיים מכאיבים, מיניות ודת – לחומרי גלם של אמנותו, ומצא תועלת באמנות." כך למשל הצליח, כאמור, "להפוך אפילו את היגון ותהפוכות הנפש שחש כשבנו מת כמקור ליצירה."

המחקר שגרינבלט עושה מקיף ומרתק. הוא נשען על כל חלקיק מידע שמצא, וכמובן על מסקנות שהסיק, כדי להראות את הקשר בין חייו של שייקספיר לכתיבתו. את דמותו של פלסטף הסובא והזולל, ובכלל את סצנות ההוללות במסבאות, ביסס שייקספיר, להערכתו של גרינבלט, על זאת של אחד מעמיתיו, מחזאי פוחז בשם גרין. גרינבלט סבור כי שייקספיר שאב את תיאור התמונות במסבאה מחיי הבוהמה העליזים של המחזאים הנחשבים באותה תקופה. שייקספיר לעומתם חי חיים סולידיים, חיי עמל, חריצות וחסכנות. את זאת אפשר ללמוד מהכמות המופלאה של המחזות והשירים שכתב, כמו גם מהיותו המנהל האמנותי של התיאטרון, מכך ששימש אחד השחקנים, וגם מהרכוש הרב שצבר בעמל רב ובעבודה קשה. 

רוצים לדעת למי בעצם כתב את הסונטות, ומדוע כתב אותן? (בסיסו של הטיעון המעניין, המלווה בראיות משכנעות, הוא ששייקספיר בעצם התבקש, למעשה נשכר, לכתוב לפחות את חלקן, את אלה המכונות "סונטות ההולדה", שבהן הוא משכנע גבר צעיר ויפה לשאת אישה ולהוליד ילדים).

מבקשים להבין מה עמד מאחורי הכתיבה של "מקבת"? (ספוילר: המחזה נכתב כנראה כדי להחניף למלך חובב עינויים ומכשפות).

סקרנים לדעת מה אפשר ללמוד על שייקספיר מדמותו של פרוספרו במחזה "הסופה"? ומזאת של המלך ליר?

על כל השאלות הללו, ועל רבות אחרות, משיב גרינבלט בספרו המאלף.

אחת ממסקנותיו המשמחות היא כי "שייקספיר הבין מה המשמעות של 'להיות שייקספיר'". אכן, בשעתו לא הכה מותו גלים. דווקא מותו של שחקן חשוב ונודע באותם ימים, ריצ'רד ברבג' (Burbage), עורר סערה ציבורית של כאב. נו טוב, מעיר גרינבלט, הרי גם בימינו כך נהוג: התסריטאים וכותבי התמלילים אינם זוכים לכבוד ולהערצה של כוכבי קולנוע או של זמרים נחשבים… אבל כולנו יודעים כי בטווח הארוך גאונותו של שייקספיר היא זאת שנותרה, גם מאות שנים אחרי שמת.

גרינבלט חותם את ספרו בסיפור שממחיש את נצחיותו של שייקספיר ואת כתיבתו האנושית, שלא בחלה בקריצה היתולית, בתיאורים של דמויות בשר ודם, שממשיכות לחיות עד עצם היום הזה: משורר אפגני החליט לפני שנים אחדות להפיק מחזה של שייקספיר, כדי להוכיח שקיים קשר תרבותי בין עמים, קשר שגבולות מדיניים אינם יכולים למחות. שקיימת רשת על-זמנית שגוברת על המקום והזמן. שכולנו "חלק מהאנושות". הוא בחר במחזה של שייקספיר, המגלם את ההישג היצירתי הכלל עולמי, שאינו יודע גבולות, ומכיוון ששייקספיר הוא "האנטיתזה לפרובינציאליות ולפנטיות." הוא בחר בקומדיה "עמל אהבה לשווא" ("Love's Labour's Lost") ובהפקה פעל כנגד העריצות ההרסנית של הטליבן, המבקש להשמיד ולכלות את תרבות המערב.

הוא כינה זאת "סיפור אמיתי של תקווה, חוסן ועמידות, באפגניסטן".

הספר להיות או לא להיות שייקספיר נחתם בשורות מתוך המחזה "הלילה השנים עשר":

 

 

 

וממשיך:

“And we’ll strive to please you every day”

ובתרגומו של דורי פרנס:

לפני המון זמן העולם הזה נִבְרָא,
עם הֵיי-הוֹ, ורוח משתולל,
 טוב, לא נורא, ההצגה כבר נגמרה,
והלוואי נביא בידור כל יום ולֵיל. 

 חותם גרינבלט את ספרו: "The enemies of pleasure beware" : "אויבי ההנאה, הישמרו!" 

כך יאה וכך נאה. 

 

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים מתוכו, אבל הספר קיים גם בעברית, בתרגומה של מיכל קירזנר-אפלבוים.  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s