רם לוי, "המתים של יפו": חוק או מוסר?

מה צריך לקבוע, החוק או המוסר?

זאת השאלה הבסיסית והמהותית, ששואל סרטו החדש של הבמאי רם לוי. הסרט מבוסס על סיפור של גלעד עברון, שהלך לעולמו ולא זכה לראות את יצירתו מעובדת לסרט קולנוע.

הסיפור פשוט לכאורה: שלושה ילדים פלסטינים מוברחים אל ביתם של ריטה וג'ורג', שגרים ביפו. הילדים הובאו מביתם בכפר נידח בגדה המערבית לאחר שאימם מתה ועל אביהם נגזר מאסר עולם. אין מי שידאג להם ויציל אותם. מבחינתה של ריטה, שאל ביתה מגיעים שלושת הילדים בהפתעה, מדובר בגאולה: אין לה ילדים משלה, והיא בשלה ומוכנה לקבל אותם ולטפל בהם בשמחה ובמסירות. ג'ורג' מתנגד ברגע הראשון: הוא מבוהל וחושש שאם יסתיר שוהים בלתי חוקיים, יאונה רע לו ולאשתו.

בד בבד מתנהלת עלילה נוספת: ג'רי, במאי קולנוע אנגלי, הגיע ליפו כדי לצלם סרט שמתרחש במקום בתקופת המנדט הבריטי בפלשתינה, ומספר למעשה על הוריו ששירתו בארץ ישראל באותם ימים.

מה יקרה כשהמציאות ה"עכשווית", המתוארת בסרט "המתים של יפו", תתערבב במציאות של פעם, המשוחזרת בסרטו של הבמאי האנגלי?

הנגיעות הארס פואטיות שובות את הלב: רם לוי מראה לנו את הפער בין היוצר לבין המציאות שאותה הוא מנסה לרקום ביצירתו, ואת ההתנגשות הבלתי נמנעת שמתרחשת כשנוגעים בחומרים נפיצים שאינם שייכים רק לעבר רחוק שהיה ונגמר רק לכאורה.

בתו של הבמאי, שמגלמת בסרט שלו את דמותה של אמו, מנסה לפקוח את עיניו, להביא אותו לכך שיכיר בזיוף שהוא מציג בסרטו. הוא, מטעמיו האישיים, מנסה ליפות את העבר, כמעט אפשר לומר – לתקן אותו בדיעבד, חרף הזוועה שהתגלמה בו. הוא, היוצר, הקובע, מסרב לראות את האמת. מסרב להכיר בה.

היא תפרוץ אל חייו בכאן ובעכשיו, ולכאורה תמוטט את רוחו, אבל לא באמת. לא ממש. כי הוא הרי אמן, לא פוליטיקאי, וברגע שיסתבר לו שנכונה לו הצלחה אמנותית מסעירה, הוא ידע איך להתאושש מהמכה שבעצם לא הוא זה שספג, אלא אדם אחר, שבחייו התערב יותר מכפי שהעלה בדעתו.

האם רם לוי מספר לנו כאן גם על עצמו? על הפער שיש בין הכוונות הנאצלות לתוצאה המתפשרת? והרי עצם העיסוק בשאלה מרומם את היצירה!

ובסופו של דבר נשארת ומהדהדת בחוזקה השאלה הבסיסית, שבסרט מגיעה באופן גלוי ומפורש בסופו, אבל היא מתקיימת למעשה לכל אורכו: מה אמור לקבוע, החוק או המוסר והצדק?

כולנו הרי יודעים שאין ביניהם חפיפה ושאדרבא, לפעמים החוק נוגד את המוסר, ודווקא משום כך עלינו לדחות אותו ולסרב לו.

מחוץ לסרט עולה שוב ושוב השאלה האם נכון, ראוי, מותר, מתקבל על הדעת, לגרש מישראל ילדים שהגיעו אליה לא משום שהם עצמם החליטו על כך, ואף על פי שהתערו בה ומצאו בה מקלט, רק מכיוון שהחוק קובע שאין להם זכות לחיות כאן. המצדדים בשלטון החוק נחרצים בדעתם, יש לגרש. אבל מי שנוטים לצד המוסר והצדק נוהגים להזכיר לנו כי כבר ידענו בהיסטוריה חוקים מחרידים ומקוממים ש"דגל שחור התנוסס מעליהם ככתובת אזהרה האומרת: אסור!'" – ציטוט מפסיקתו של השופט בנימין הלוי, בפסק הדין שנתן בשנת 1957 במשפטם של מבצעי טבח כפר קאסם.

כמובן שהשאלה הבלתי נמנעת היא  – מתי מדובר בדגל שחור, מתי חוק או פקודה הם לא חוקיים בעליל ולכן יש לסרב להם.

"המתים של יפו" מציג בפנינו עוול בלתי נסבל שקשה להשלים ולהסכים אתו, וחשוב מאוד לדון בו.

הסרט מרתק. יש לשבח את המשחק של יוסף אבו ורדה, רובא בלאל עספור, סלים דאו, ובמיוחד את זה של הילדים. בהקרנת הבכורה שנערכה כמתבקש ביפו, הם הוזמנו אל הבמה, לצד רם לוי שסיפר על עבודתו עם גלעד עברון, שהשתתף גם בכתיבת התסריט.

"אולי עיקר הסרט הוא חיפוש אחר שרידי אנושיות, בג'ונגל הפראי וחסר הרחמים,
של המקום שבו אנחנו חיים", אמר רם לוי.

עם הדהודם של הדברים הללו, לכו לצפות בסרט.