הסרט "האשמים": רוצו לראות!

בסרטי בלשים, כמו גם בספרי מתח, יש קונוונציה מקובלת: לא פעם מובא בפני הצופים או הקוראים בלש חוקר שנאלץ לפעול במתכונת של "פרש בודד". הממונים עליו מתנכלים לו, אינם מבינים אותו, מצרים את צעדיו, מנסים לבלום אותו ובעצם מפריעים לו לפענח את הפשע ולתקן את המעוות.

הוא אינו מוותר, נאבק בכולם, ובסופו של דבר – כך מקובל! – מצליח: מפענח את הרצח. פותר את התעלומה. לוכד את האשמים. מכונן שוב את הצדק, חרף הקשיים הבלתי אפשריים שעמם נאלץ להתמודד.

עוד פרט בקונוונציה הבלשית: רגע קט לפני הסוף מתחולל מהפך מפתיע ומעורר השתאות. כל מה שחשבנו מתברר כשגוי. זהו אלמנט הכרחי בספר או סרט מתח ראוי לשמו. 

וכל אלה מתקיימים בסרט הדני יוצא הדופן "האשמים": סרט הביכורים המדהים (במובן המקורי של המילה) של הבמאי השוודי גוסטב מולר. 

מפליאה במיוחד בסרט העובדה שהוא אמנם מציית בקפדנות לכל הקונווציות, ועם זאת הוא מקורי, מיוחד, יוצא דופן ושונה מאוד מכל מה שהורגלנו לראות. 

הוא שונה, כי הוא קאמרי: כולו נשען באופן מוחלט על שחקן אחד בלבד, יאקוב סדרגרן, שהבעות פניו אינן מגוונות במיוחד. סדרגרן מגלם את דמותו של אסגר הולם, שוטר במוקד החירום של המשטרה, שאמור, למחרת היום, לתת את הדין על מעשה שעשה, שטיבו מתברר רק בסופו של הסרט, והתהייה לגביו מגבירה את המתח. אז רואים את השוטר, ושומעים את השיחות שהוא מנהל בטלפון בתוך מוקד החירום, עדים לתושייה שהוא מפעיל, לחרדות שהוא חש, למחויבות הטוטלית שלו, לאנושיות שלו, ליכולת האלתור שלו, וגם לטעויות המזוויעות שהוא עושה, חרף כל הרצון הטוב שלו. וכל זה קורה במקום אחד, בלי לזוז ממנו ובלי לראות שום דבר אחר חוץ מאשר את הבעות פניו. והנה, חרף הצמצום לכאורה, חרף האיפוק המוחלט, חרף העובדה שהמצלמה מלווה רק את פניו בשוטים ארוכים מאוד, ולעולם אינה יוצאת מתחום החדר של מוקד החירום, הסרט מותח בעוצמות שקשה לתאר, עד כדי כך שהנשימה נעצרת לרגעים מרוב אימה וחמלה (מרכיביו הידועים של הקתרזיס, על פי אריסטו!). 

מאחר שהסרט יוצא דופן כל כך, קשה גם לסמוך על הידיעה המרגיעה בסרטי בלשים, שבהם החוקר חייב להצליח והסוף המרגיע יגיע. האם זה יקרה גם כאן? התהייה אם פתרון משביע רצון יתאפשר מלווה את הצפייה לכל אורכה, ולפיכך חריגותו של הסרט היא חלק מהמארג המוצלח כל כך שיוצר אותו. "מבחינת הצופים, אני חושב שהדרך הטובה ביותר להגיע לחוויה משמעותית היא לגרום להם לשבת דרוכים בקצה הכיסא," הסביר הבמאי את עמדתו. אין ספק שהצליח במשימה!

אם התעוררו בלבי הסתייגויות באשר לנקודות לא אמינות לכאורה בהתרחשויות, שמחתי לדחות אותן מעלי בבוז. אז מה אם לא ממש סביר שכך יתנהלו העניינים במוקד החירום? אז מה אם אני לא מאמינה ששוטר אחד לבדו ינהל כך את הפרשה המתגלגלת לעינינו לבדו, בלי לשתף אף אחד מעמיתיו? אפשר להשתכנע שהמציאות הנפרשת לפנינו נכונה, ושכך "באמת" התנהלו העניינים. לרוב התהיות יש בסופו של דבר מענה סביר ומשכנע.

וכן, גם המהפך המסמר שיער מתרחש ברגע המתאים, והוא מפעים ומטלטל כדבעי. 

בקיצור – רוצו לראות!