דליה כהן-קנוהל, "מעבר מנדלבאום": סוד הקסם המסוכן

מה מסתתר בנבכי נפשה של "פאם פטאל"? מה הופך אישה למעין מטה הארי, יפהפייה מסתורית ושוברת לבבות שמטריפה את דעתם של גברים, מעוררת תשוקה לכבוש אותה ולפענח את סודותיה?

זאת אחת השאלות שעליהן עונה הספר מעבר מנדלבאום. הרומן נפתח בינואר 1963, לא הרחק מהמעבר שהעניק לו את שמו, "אותו שער בעיר החצויה שחיבר בין מזרח למערב, שאיחד והפריד בין משפחות, שהוליך צליינים מהכינרת לעיר העתיקה ולהפך".

הקורא הרי יודע שבעוד ארבע שנים הכול ישתנה: ירושלים כולה תעבור לריבונות ישראלית ואזרחי ישראל יוכלו להגיע אל העיר העתיקה, אבל במציאות של הרומן, שעלילתו מתחילה ומסתיימת כמה שנים לפני מלחמת ששת הימים, מה שמתקיים מעבר לגבול אסור, מסוכן ומסתורי. בדיוק כמו ז'קלין, גיבורת הסיפור, אישה רבת פָּנִים ועוצמה, שמסוגלת למשל לנהל הרפתקת אהבים עם שני אחים, ומודה בפני עצמה שיש בה "משהו שמשתוקק להרוס הכול, במיוחד את השלווה האידילית של המשפחה 'המתוקנת' […]  להביא להם קצת מטעם החיים שהיא מכירה".

אחד הסודות של ז'קלין נחשף עד מהרה: מסתבר שהעמידה פנים כאילו נולדה בפריז, לא בקהיר, ופעלה בימי מלחמת העולם השנייה כלוחמת נועזת במחתרת הצרפתית. את הסיפור לקחה לעצמה מקורות חייה של ידידה שהכירה אחרי המלחמה, כשעזבה את בית הוריה בקהיר ונסעה ללמוד בצרפת, לפני שהגיעה לישראל.

אבל הסוד הזה – שגילויו משבש את חייה ומסיט אותם לכיוונים מפתיעים מאוד, עד לסופו המדהים של הרומן – איננו העיקר. גם אחרי שהכול כבר ידוע, גם אחרי שאנו הקוראים מתוודעים אל נבכי נפשה של ז'קלין, אל מה שמניע אותה, אל הפער שבין תדמיתה האלגנטית והמלוטשת לחייה האמיתיים –  היא נאלצת לעבוד כמנקה, לצד עבודתה כמרצה באוניברסיטה –  הסוד נשאר, שריר וקיים. וזוהי השאלה האמיתית: מניין האישה הזאת שואבת את עוצמתה. איך גם לנוכח כל המפלות שהיא סופגת, היא ממשיכה לשמור על אצילות, כמעט על הדרת מלכות.

אישיותה של ז'קלין מרתקת, בחריצות ובתושייה שלה. בסקרנותה. במסירותה. באמונתה הלא מעורערת בכוחה. ביכולתה להאהיב את עצמה על הסובבים אותה. רק הקורא מתוודע לפגיעותה, וידידיה אינם יכולים להעלות אותה בדעתם. כמה נערצת וחזקה היא  נראית תמיד!

עיקרו של הרומן בדמותה של האישה המרהיבה הזאת, ובד בבד הוא מספר גם על ההשפעה שמשפיעות עליה הערים שבהן היא מתגוררת. גם בעבודת דוקטורט שהיא שוקדת עליה היא חוקרת את פריז של בלזק וקהיר של מחפוז.

הרומן כתוב בתחכום ספרותי. חלקו מוגש בגוף שלישי וחלקו בגוף ראשון. בפרקים מסוימים המעברים בין הגופים מתרחשים בין פסקאות רצופות, וכך נודעים לנו פרטים מנקודת המבט הסובייקטיבית והמצומצמת של אחת הדמויות, גליה, עיתונאית שחשפה את ז'קלין לציבור כשסיפרה את סיפורה של הלוחמת הנועזת, לכאורה, ואז חוזרים אל הקול הכול־יודע שיכול לספר לנו מבחוץ ומבפנים על כל אחת מהדמויות הללו, כולל על זאת של גליה עצמה.

חרף מעלותיו, הספר אינו חף מחולשות. אין ספק שעריכה מעמיקה יותר הייתה יכולה לשפר אותו. יש בו לפעמים דידקטיות וביאור יתר, כאילו לא סומכים על הקורא שיבין בעצמו. למשל, ויולט, אמה של ז'קלין, אומרת לגיסתה, "אל תספרי לי סיפורים על אצולה כי אני יודעת מאיפה באתם. את יודעת מאיזו משפחה אני באתי, כולנו שמרנו את מפתחות הבית  מטולדו בספרד" וכדי לוודא שהקוראים אִתה, היא מוסיפה, "הבית שננטש בזמן הגירוש". הסבר מיותר, גם מבחינת הדיאלוג, כי גיסתה של ויולט ודאי אינה זקוקה להבהרה, וגם מבחינת הקורא, שמבין את ההקשר, גם בלי שיסבירו לו. או במקום אחר, "דוד היה אחיה הצעיר של אמן, ואהוב על הבנות". את היותו "אהוב על הבנות" אפשר לראות בהמשך הסיפור, ואין שום צורך להכריז על כך מלכתחילה, כמעין הצהרת כוונות. המספרת מיטיבה לצייר את הדמויות ולאפשר לנו להבין מה הן חשות באמצעות מעשיהן והשיחות שהן מנהלות.

את ההנהרות המיותרות אפשר לראות גם בעודף של הערות השוליים, שמסבירות מושגים ומונחים, כמעט כאילו מדובר לא ברומן אלא בעבודת מחקר אקדמית. כך למשל מוצגים בהערות השוליים שמות של מקומות בתעתיקם המקורי, כאילו אין די בניקוד של השם; ציטוטי שירים (והם רבים ויפים מאוד) מקבלים הערות שוליים עם שם המחבר ולפעמים גם שם היצירה שמהם נלקחו; ויש גם הסברים כמו על המושג הג'הליה שקיבל הערת שוליים – "התקופה הקדם אסלאמית", איגרות אל-עאמרנה זוכות להסבר מלומד שאורכו שלוש שורות וחצי: " איגרות אל-עאמרנה נשלחו באמצע המאה הארבע-עשרה לפנה"ס על ידי שליטים שונים…" וכו'. כל אחת מהערות השוליים הללו מסיטה את תשומת הלב ופוקעת את האשליה האמנותית הנוצרת במרחב שבין הכתוב לקורא. בבת אחת אנחנו נזרקים מהמציאות התוך-סיפורית אל המציאות ההיסטורית, העובדתית, ומשהו בתהליך הקריאה נפגם.

עריכה ראויה הייתה מן הסתם נוגעת בניסוחים כמו "סוודר שחור מעוטר בכדוריות צמר בלות כיסה חזה גדול ונפול" ובהמשך אותה פסקה, "נעצה את עיניה הכחולות הבורקות". הנה שימוש עודף בשמות תואר נדושים ובקלישאות שאפשר היה לנפות (שלא לציין כמה שגיאות ממש, שחמקו מעיני העושים במלאכה. למשל יש שמלה "בצבא" אפרסק, ומישהו "מסית קבוצת שיער" במקום, כמובן, מסיט קווצת שיער!)

חרף הפגמים הקלים הללו, הספר שובה את הלב. כפי שאפשר להבין משמו, הוא מתאר את הכיסופים אל היכולת לעבור בין מזרח למערב, ולשלב ביניהם. כך למשל כשז'קלין נקלעת לעיר מונפלייה בדרום צרפת היא חשה שיש בה "קצת מפריז" והיא  מזכירה גם את אלכסנדריה, העיר האהובה על אביה. כשגליה מבקרת אצל נדיה, אישה שמנסה לאתר קרובי משפחה שגרו עד מלחמת העצמאות בחלקה המזרחי של ירושלים, ואז נעלמו, מזמינים אותה לאכול פול מבושל בכמון, "'את רואה?'" אומרת לה נדיה, "'כמה שנים בקהיר השכיחו מלב אמי את האוכל המתוק של אירופה'".

דליה כהן-קנוהל מצליחה לתאר את הקסם המזרחי של קהיר, ושל ירושלים שמעבר לגבול, וכשהיא מספרת על המציאות הישראלית של שנות השישים היא מעלה באוב דמויות אמיתיות – למשל את אלה של רטוש, אלתרמן, צילה בינדר, שהעניקו בלי ספק השראה לאלה הבדויות שהכותבת מתארת.

אבל מעל לכול זוהר לאורך הרומן יופייה המרתק, עתיר התעלומות, של ז'קלין. בדמיוני ראיתי את השחקנית המנוחה, האהובה כל כך, רונית אלקבץ, מגלמת בסרט קולנוע המעובד על פי הספר את דמותה של ז'קלין, ומביאה אליה את סוד קסמה האפל. כמה עצוב שאי אפשר עוד אפילו לחלום על אפשרות כזאת.

 

3 מחשבות על “דליה כהן-קנוהל, "מעבר מנדלבאום": סוד הקסם המסוכן”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s