לואיזה מיי אלקוט, "נשים קטנות: מה עלה בגורלה של הנערה שהחליטה להיות עשירה ומאושרת

"אני עוד אעשה משהו. לא אכפת לי מה. אלמד, אתפור, אשחק, אכתוב –  כל דבר שיוכל לעזור למשפחה. ולפני שאמות, אתעשר ואהיה מפורסמת ומאושרת, אתם עוד תראו!" היא הכריזה בזעם ובהתלהבות כשהייתה בת חמש עשרה, והוסיפה ואמרה, "עם המוח שלי אני אנגח את דרכי בעולם הקשה והמסובך הזה."

באותם ימים, אמצע המאה התשע-עשרה בארצות הברית, לא שפעו סיכוייה של אישה צעירה להצליח. מי שנולדה כמו לואיזה מיי אלקוט למשפחה ענייה ששקעה בחובות –  אביה ניהל בית ספר שכשל –  יכלה רק לחלום על חיים של עושר ופרסום, אך לא לקוות להם. אבל לואיז הייתה נחושה בהחלטתה לנצח את המציאות.

החינוך שזכתה לו בילדותה עזר לה אולי להאמין בעצמה. אמן של לואיזה ושלוש אחיותיה,  נצר למשפחה אמידה שניתקה עמה קשר בעקבות נישואיה, הייתה פעילה למען זכויות שוות לנשים וביטול העבדות, ואביהן היה פילוסוף ומחנך שדגל במתן עצמאות לתלמידיו. את בנותיו לימד בעצמו, והן נחשפו גם לשיחות מעשירות עם ידידיו של האב, ביניהם שלושה מהוגי הדעות הנחשבים באותם ימים – ראלף וולדו אמרסון, שבספרייתו הרבתה לבקר, הנרי דייוויד תורו שאתו נהגה לטייל ולשוחח, והסופר נתניאל הות'ורן. כל השלושה ובני משפחותיהם היו בני בית במשפחת אלקוט, בבית גדול ומוקף דונמים רבים של עצי תפוחים, ששימש אותה לימים כדגם לבית המשפחה בספרה הנודע ביותר נשים קטנות.

הוצאת ידיעות ספרים. לעברית: שרון פרמינגר

 

לואיזה ואחיותיה הורשו לבחור מה ברצונן ללמוד – היא עצמה העדיפה ספרות, גיאוגרפיה והיסטוריה –  ונהגו להעלות הצגות באסם המשפחתי. את הסיפורים כתבה והמחיזה לואיזה, שניחנה בדמיון עשיר. לעצמה בחרה את התפקידים הקשים: את רוחות הרפאים והשודדים ואת המלכות הבזויות.

לואיזה הייתה טום-בוי. "אף אחד לא יכול היה להיות חבר שלי לפני שניצחתי אותו בריצה," סיפרה, "ואף אחת לא יכלה להיות חברה שלי אם סירבה לטפס על עצים או לדלג מעל גדרות." היו אלה, כך העידה, הימים המאושרים ביותר בחייה.

הבית שבו גרה לואיזה מיי אלקוט ועליו ביססה את בית משפחת מארץ

 

אבל בגיל חמש עשרה נאלצה להירתם לפרנסת המשפחה. היא עבדה כמורה, אומנת, תופרת, משרתת – במשך שנים לא בחלה בשום עבודה שהצליחה למצוא, ובה בעת החלה לכתוב. ספרה הראשון ראה אור כשהייתה בת עשרים ושתיים, ותשע שנים אחרי כן כתבה את ספרה המצליח תמונות מבית החולים, שהתבסס על התנסויותיה במהלך מלחמת האזרחים. כמו אמה הייתה לואיזה מעורבת במאבק למען זכויות נשים וביטול העבדות. במלחמה עבדה כאחות וככתבת לעיתון. כשחלתה בטיפוס, אושפזה וטופלה בכספית. עקב הטיפול הלקוי נפגעה בריאותה לצמיתות.

כשהייתה לואיזה מיי אלקוט בת שלושים ושבע, נענתה להזמנת המוציא לאור, שביקש ממנה "לכתוב ספר לבנות". נשים קטנות נחל הצלחה מיידית ועצומה. הוא תורגם לעשרות שפות, עובד לסרט קולנוע, והוא ממשיך להימכר ברחבי העולם. הספר מתאר את מאבקן של נערות לצמוח ולהיעשות נשים צעירות, את אהבותיהן הראשונות ואת קשרי החברות שלהן בינן לבין עצמן ועם אנשים אחרים. הוא נכתב במשך שלושה חודשים בלבד והתבסס על חייה של הסופרת. ג'ו מארץ', בת דמותה, הייתה נערה ספרותית יוצאת דופן. היא פעלה מתוך רצון עצמי ויוזמה, ובכך הייתה שונה מדמויות הנשים הכנועות שהיו עד אז שגורות בספרי ילדים ונוער.

מתוך הסרט "נשים קטנות"

פתיחתו של הספר נהפכה לקלאסיקה של ספרות בנות:

"חג המולד לא יהיה חג אמיתי אם לא נקבל שום מתנות", רטנה ג'ו, ששכבה על השטיח.

"כמה נורא להיות עניים!" נאנחה מג והשפילה את מבטה אל השמלה הישנה שלה.

"לדעתי זה לא הוגן שחלק מהילדות נהנות מהמון דברים יפים כשלילדות אחרות אין כלום," הוסיפה איימי הקטנה במשיכת אף נעלבת.

"אבל לנו יש אבא ואמא כאלה, ואנחנו אחיות כל כך טובות," אמרה בת' בשביעות רצון מהפינה שלה.

כך מתוודעות קוראות צעירות, שעד היום קוראות את הספר בשקיקה, לארבע הנשים הקטנות –  ג'ו, נערה עזת האופי והעיקשת, שגם היא נהפכת לסופרת, מג, הבכורה האחראית והיפה, אמי הצעירה, האמנותית והמפונקת, בת' טובת הלב והעדינה, שמתה בגיל 16, ממש כמו אחת מאחיותיה של הסופרת, שגם היא מתה בצעירותה.

לא קשה לגלות קווי דמיון רבים נוספים בין האחיות הספרותיות לבית מארץ' לבין מציאות החיים של הסופרת, אבל יש גם לא מעט הבדלים: בספר אבי המשפחה משתתף במלחמה, ובמציאות הייתה זאת הסופרת עצמה. בספר בני משפחת מארץ' עניים אמנם, אבל יש להם משרתת. לא כך היה במציאות. בספר חיה המשפחה בבית אחד. במציאות נאלצה משפחת אלקוט לעבור דירה עשרות פעמים.

נראה כי את ההבדלים המהותיים ביותר אפשר למצוא בין ג'ו לסופרת שבראה את דמותה. הדמות הבדויה נישאת ויולדת שני בנים. הסופרת נשארה רווקה ולא הייתה לאם, אבל גידלה את אחייניתה היתומה מאם. ג'ו נותרה בעונייה ואילו הסופרת הצליחה התעשרה מכתיבתה, ממש כפי שהבטיחה בילדותה. אין לדעת אם הייתה גם מאושרת, כפי שהחליטה בגיל חמש עשרה.

טור על סופרות באקס נט

4 תגובות על ״לואיזה מיי אלקוט, "נשים קטנות: מה עלה בגורלה של הנערה שהחליטה להיות עשירה ומאושרת״

  1. חן חן, עופרה. נגעת הפעם באחד הספרים האהובים עלי ביותר.
    קטעים שלמים ממנו אני, (כמו אחיותי), יודעת בעל פה. עד היום אני תוהה מה הם לימונינים כבושים. ובכל פעם שאני משתמשת במייבש שיער אני מקווה שלא אמצא קבוצות שיער מפוזרות…ואפשר להמשיך עוד ועוד.
    אני שומרת קרוב אלי את העותק המהוה בתרגום שלמה ערב עם הציורים שריגשו אותי של אלברט דה מי ז'וסא,
    תודה

    אהבתי

    1. תודה, הדס. כמוך גם אני. לכן התרגשתי כשג'יין ובסטר כתבה ב"אבא ארך רגליים" על אותם לימונינים כבושים שהיא לא ידעה מה פשרם…

      כמה התעצבתי שלורי לא נשא את ג'ו לאישה (אבל למדתי לחבב את פרופסור בר). וכמה תהיתי מה פשר "גם כי אלך בגיא צלמוות"… (זוכרת?).

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s