"החיים יפים", רוברטו בניני. האם אפשר לספר על השואה בהומור? (חלק ראשון)

"זכינו באלף נקודות. איזה צחוק… אנחנו חוזרים הביתה בטנק. ניצחנו!" צוחק בחדווה הילד שזה עתה התייתם, בסצנת הסיום של הסרט "החיים יפים".

לפני שעות אחדות נורה אביו כשניסה להציל את אשתו, אמו של הילד. זמן קצר לפני כן עוד הספיק האב להחביא את בנו ובכך להציל אותו, אבל לילד אין מושג מה בעצם קרה. הוא לא יודע שהיה במחנה השמדה. שחייו היו בסכנה. גם לא שהתחוללה מלחמה אמיתית, שהסתיימה.

הטנק המשחרר נכנס למחנה וחיילים אמריקנים מעלים עליו את הילד המאושר, העליז. עד הרגע האחרון הצליח אביו "לעבוד" עליו, לשכנע אותו שהחיים יפים, להגן עליו מפני המציאות. האב שיחק אתו משחק שנועד להסתיר מפני הילד את המשמעות האמיתית, האכזרית, של מה שקורה סביבו.  לשם כך הוא ייפה אותה בלי הרף, שינה את פרטיה, תיאר הכול כשעשוע. הנה למשל אחד הקטעים המרכזיים בסרט: אל צריף העצורים במחנה הריכוז נכנס חייל אס-אס שמבקש מתורגמן מגרמנית לאיטלקית, כדי להסביר את חוקי המקום לאסירים שזה עתה הגיעו.

האב, גווידו, מתנדב מיד, אף על פי שאינו יודע מילה בגרמנית. יש לו מטרה: הוא רוצה שדבריו של הגרמני לא יפחידו את הילד ולכן "מתרגם" אותם ובעצם בודה משחק:

"המשחק מתחיל עכשיו. הראשון שיזכה באלף נקודות ינצח. איזה מזל יש לו…"

הילד מחייך בשמחה.

הגרמני נובח משהו בגרמנית ומצביע על עורפו.

"כל יום נודע ברמקול מי מוביל במשחק. מי שיהיה במקום האחרון יצטרך עם השלט 'חמור' על גבו".

הילד מתרגש.

"אנחנו משחקים את תפקיד הרעים שצועקים כל הזמן," מדבר גווידו בשמו של הגרמני. "כל מי שחושש להפסיד נקודות…"

הגרמני צווח משהו בגרמנית ומונה באצבעותיו.

גווידו ממשיך: "נקודות אפשר לאבד בגלל שלושה דברים… אחד: אם בוכים. שניים: אם רוצים לראות את אימא."

הגרמני מסתובב ונועץ בגווידו מבט ספק תמהּ ספק חשדני.

גווידו נואם במרץ, מחקה את נימת הדיבור הנמרצת של הגרמני, עומד צמוד אליו ומחזיר לו מבט ישיר.

"שלוש: מי שרעב ורוצה לאכול משהו, שישכח מזה!"

שוב, מבט ישיר בין גווידו לגרמני.

וכך זה נמשך: "אסור לאכול הרבה סוכריות… הוא מודה בכך שהפסיד אתמול ארבעים נקודות כי התעקש לאכול כריך עם ריבה. ריבת משמש. הוא רוצה תותים…"

המצלמה מתקרבת אל הילד שפניו מביעות השתאות, התלהבות, איזו הרפתקה! איזה בילוי!

הסרט "החיים יפים" הוא לטעמי שקר אחד ארוך ומתמשך, וגם אם זכה להצלחה רבתי, (שלושה פרסי אוסקר ומועמדות לעוד ארבעה), אני עומדת על דעתי: זאת רמאות.

התיזה הבסיסית ברורה למדי: אב המגן על בנו מפני הזוועות, מסתיר מהילד את האמת, מספר אותה אחרת, מסיט לו את המבט כך שיראה הרפתקאות במקום שבו אינן, משתדל שהילד לא יפחד ולא יאמין למתרחש, כי הכול רק משחק שצוברים בו נקודות. לכאורה יפה ומרגש.

אבל: האם זאת אמורה להיות פנטזיה שהכללים בה שונים מאשר אלה של המציאות הריאלית? יש לכך רמזים. גווידו מכנה את אשתו "נסיכה". בסצנה שמתרחשת לפני המלחמה, לפני שהם מתחתנים, הוא משחק תפקיד של אביר שדוהר על סוס ירוק ומושיע אותה. אבל הסוס אמיתי. הוא באמת חוטף אותה. ולמעשה הסצנה לגמרי ריאליסטית. אם כך – לא פנטזיה, אלא העמדת פנים. ניחא.

השקר הבוטה באמת, זה שאינו בדיה אמנותית, מתרחש בסרט מהרגע שהמלחמה פורצת, כשההתרחשויות מחקות כביכול את המציאות, ובעצם מיפייפות אותה. נשוב אל הסצנה המתוארת לעיל. גווידו ובנו נמצאים כביכול בתוך צריף במחנה הריכוז. ואיזה צריף חביב! יש בו שולחן פינתי בכניסה, יש חלון דקורטיבי שכל הזגוגיות בו מצוחצחות היטב. ודייריו של הצריף? הם אמנם לבושים במדי אסיר, אבל שיערם הנאה והארוך מטופח, גם הוותיקים לא נראים מורעבים במיוחד, ואיש האס-אס צועק אמנם, אבל בסך הכול נראה די חביב, כמעט כמו דובי עגלגל וחביק, איש תמים ועגול לחיים שמרשה ליהודי לחקות אותו, לצעוק כמוהו, לנעוץ בו מבטים, "לעבוד" עליו ולעשות ממנו צחוק. אם זאת אמורה להיות פנטזיה, היא דומה מדי למציאות. ואם זאת מציאות, היא מעוותת ורמאית.

החיים יפים

הנה עוד סצנה מחפירה ברמאות הסנטימנטלית שלה: גווידו פוסע בין אסירים נוספים (שוב, ראשו של איש מהם אינו מגולח!), הוא חומק מתוך הקבוצה, וראה זה פלא, וכמה מוצלח, ממש ברגע שהוא חולף על פני משרד של איש אס-אס, זה יוצא ומפנה את המשרד. ואז מסתבר, למרבה השמחה, שבתוך המריצה מתחבא בנו הקטן של גווידו, מוסווה מתחת לשק. שאר האסירים ממשיכים לצעוד, מתקדמים ונעלמים. למרבה הנוחות איש האס-אס המלווה אותם אינו מבחין בכך שגווידו נעצר ונפרד מהקבוצה. הכול כל כך פשוט וקל לביצוע, ההווי המקומי כל כך נוח ומסביר פנים!

החיים יפים

גווידו ובנו מתגנבים אל המשרד, מוצאים שם רמקול מוכן לפעולה, ומתחילים לשדר דברים המיועדים לאשתו של גווידו, לאמו של הילד. הקול נישא ברחבי המחנה. והאישה ששומעת את הקול של בעלה ושל בנה, קמה, נרגשת, פניה נשואות אל על, כדי להקשיב להם. ומה הם מספרים לה כך, ברמקול שמשדר לכל מחנה ההשמדה? "אנחנו מובילים במשחק, תברחי! הרעים מאחורינו!" והיא עומדת שם,  חברותיה לצדה, מאופרת היטב, מפלבלת בעיניים, מביטה לכל עבר, נוהרת משמחה ומהתרגשות –

החיים יפים

והצופים "קונים" את זה! הנה למשל, נכתב כאן על הסרט שהוא "מביע את מציאות החיים של אותה תקופה, במיוחד את החיים של בני משפחה אחת במחנה [ריכוז], ובה בעת מחדיר הסרט רוח חדשה לסיפור שסופר כבר רבות. הסיפור על זוועות השואה מכיל בתוכו מרכיב ייחודי, כמעט קליל, משהו שהוא מעבר למציאות החומרית האיומה כל כך."

כלומר, יש צופים רבים שעלולים להאמין – שמאמינים! – שכך נראתה השואה: לא הכי נעימה, אבל גם לא כל כך גרועה. ילדים מסתובבים שם עם אבא שלהם, שלא מפסיק להצחיק אותם. ומשדרים לאימא ברמקול, מספרים לה על הרפתקאותיהם!

אחת המטרות העיקריות של הסרט "החיים יפים" הוא, לטעמי, להצחיק. לכל אורכו רוברטו בניני, שהוא גם הבמאי וגם מגלם את גווידו, משתדל מאוד שזה יקרה: לא רק שהילד יצחק, אלא גם אנחנו, הצופים. הוא מעווה את פניו בפרצופים מגוחכים. מגלגל את העיניים, מרבה בתנועות ידיים מוגזמות.

היכולת הזאת "לצחוק" מהשואה, לנהוג בה בהומור, הייתה אחת הסיבות לשבחים המופלגים שהסרט זכה להם, אבל גם לביקורת שנמתחה עליו. הנה למשל באתר מגפון נכתב: שבניני "עשה את מה שנדמה כלא יאומן: קומדיה על השואה, שמצד אחד מצחיקה ומבדרת ומצד שני מתארת בצורה ישירה, פחות או יותר, את הטרגדיה של שואת יהודי אירופה." (האומנם?) ולעומת זאת מאיר שניצר כינה את הסרט תועבה   וקובי ניב כתב עליו ספר: החיים יפים, אבל לא ליהודים.

בניני הסביר בראיון: "רציתי לשים את עצמי, את הפרסונה הקומית שלי, במצב קיצוני […] והמצב הקיצוני האולטימטיבי הוא מחנה ההשמדה, כמעט הסמל השלילי של המאה שלנו לדבר השלילי ביותר שניתן להעלות על הדעת."

האם צחוק הקשור בשואה הוא לטעמי עניין לא לגיטימי במהותו? לאו דווקא.

אבל בסרט "החיים יפים" הוא פסול. ולא רק משום שהוא מתאמץ מדי להצחיק, אלא גם משום שהצחוק שהוא משתדל כל כך להפיק הוא חיצוני, כולו הומור של תעלולים, פרצופים ומצבים מגוחכים. אין בו מורכבות. אין בו שנינות. אין בו כאב סמוי. אין בו אמירה אמיתית.

בפשטות –  אין בו כנות.

האב מרמה את הילד. הסרט – את הצופה.

12 מחשבות על “"החיים יפים", רוברטו בניני. האם אפשר לספר על השואה בהומור? (חלק ראשון)”

  1. הסרט הוא ממש לא הכחשת שואה
    רוברטו בניני מצחיק זה נכון
    אבל נהפוכו, הכנות של הסרט היא בפשטות שלו
    ראיתי אותו כרגע פעם ראשונה
    ויש בסרט הזה הכל עוצמה של רגשות בחבילה אחת והכל סובב סביב ילד קטן וחמוד
    זו אינה רמאות אלה פשוט צד אחר של המטבע
    ישנם כל כך הרבה סרטים רציניים על השואה
    וסוף.סוף.מישהו לקח את זה גם לכיוון ההומור
    אבל הדמעות הן גם של אושר ולא רק של עצבות
    כי זה מראה שגם לשואה היה סוף ונכון הילד נשאר יתום אבל לפחות אמא שלו שרדה את השואה יחד איתו , במציאות ישנם אנשים שנשארו גם ללא אמא אבל פה זה סרט וזה הציור האישי של בניני

    אהבתי

    1. התגובה שלך מוכיחה שטענתי נכונה: הסרט הוא כולו הכחשת שואה. הוא לא מתאר את מה שקרה באמת, ולא רק דמעות האושר מזויפות, אלא כל התיזה שהסרט מציג. הפרטים כמובן מופרכים, והעמדה כאילו אפשר להסתפק בילד חמוד כדי להסביר שהיה גם משהו נחמד ומשעשע במחנות ההשמדה מחרידה ושקרית

      אהבתי

      1. תראי אני לא יודע איך את מגדירה קולנוע
        בשבילי עולם הקולנוע הוא כמו אמנות עולם הציור . לכל אחד יש ציור שהוא צייר ואתה לא אמור לשפוט אותו לפי מה הוא צייר אלה לתת לעצמך לזרום עם הרגש שהוא גרם לך להרגיש כשחווית את הציור או במקרה הנ"ל את הסרט של בניני . אני טוען שאת צודקת כי מה שמוצג בסרט הוא באמת איננו השואה המציאותית כפי שקרתה אבל כשאתה מתייחס ליצירה של אמן כיצירה
        זה מקבל פאן אחר של חווית צפייה אחרת . אם לא הייתי מזיל דמעות בסרט הזה יש מצב שהייתי אומר לך שבניני הוא חרא של במאי אבל הוא מצא את הנקודות שלנו כבני אדם ואז זה קשה לקחת את הפרטים של הסצינות ולנסות להגיד מה יכול היה לקרות ומה לא… כי הסרט עצמו לא רוצה שהצופה ישלה את עצמו אלה יחווה משהו אחר .

        אהבתי

        1. השאלה אם יש ליוצר זכות "להשתמש" בשואה כדי לשעשע, להצחיק, תוך ניתוק מהעובדות של מה שקרה באמת. להציג תמונה חביבה, של אנשים שנשארים מאופרים ולבושים יפה, שיש להם איזושהי שליטה על הגורל שלהם, בתוך מחנה ההשמדה. כל כך רחוק ממה שהיה שם באמת!
          "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", כתב ההוגה היהודי-גרמני תיאודור אדורנו. והוא דיבר על שירה, לא על סרט בידור.
          בעיני הסרט לא מוסרי בעליל. (ואגב, לא קשה לייצר סצנות סנטימנטליות שיגרמו לצופים להזיל דמעה. זאת הפעלה כמעט פורנוגרפית: גירוי שאחריו מגיעה תגובה גופנית. האם זה מוסרי, כשמדובר על סרט "עליז" ברובו, שמתרחש באושוויץ? בעיני לא.)

          אהבתי

    1. קצת מוזר להיכנס לבלוג של "מישהי" מזוהה לחלוטין – אני, עופרה, לצורך העניין – לכנות אותי "מי שכתב פה…" ואז לתקוף אותי אישית, בלי שום טיעון ענייני. אבל כל אחד עם סגנונו. מאחר שהסברתי את דעתי על הסרט, ומאחר שאתה מן הסתם אינך מעוניין בה, לא אשתדל להסביר שוב את דעתי.

      אהבתי

  2. תודה, עופרה. אני, כרוב הציבור, נהניתי מן הסרט, האישיות של בניני כובשת וקל להתפתות וליהנות ממנו ומן הדמות. קיימת גם אשלייה שאולי אפשר להגן על ילדים מפני הזוועה והדרך בה הוא עושה זאת ממיסה את הלב. בהחלט מאמינה לך שמדובר באשלייה שקרית ויחד עם זה היה כל כך נעים להאמין בכך בשעתיים של הסרט. עניין נוסף כובש הוא האהבה הגדולה שהשחקן חש כלפי בנו ואשתו, אהבה מגוננת, שנדמה לי שהרבה אנשים היו רוצים להתמסר לה. אהבה מכמירת לב. תודה על הכתבה המאירה. אירית

    אהבתי

      1. למה את רואה בסרט הכחשת שואה?
        לדעתי אין לראות את הסרט הזה ולהסיק ממנו על כל השואה, הוא בא לאחר שיש לך את הידע המלא (עד כמה שניתן) על השואה.
        אני מאוד אהבתי את הסרט דרך אגב והוא סרט השואה האהוב עלי, הוא מראה זווית נוספת שלא מדברים עליה, היו גם חיים במחנות ההשמדה.

        אהבתי

        1. אני רואה בסרט הכחשת שואה, כי הוא שקרי. אתה טוען שיש לי ידע מלא על השואה ומסייג (בחוכמה), "עד כמה שניתן". אכן, אנחנו, בני הדור השני, יודעים משהו, אם כי כל מה שאנחנו יודעים הוא כמובן כאין וכאפס לעומה מה שבאמת התרחש שם. אבל הדור הראשון ייעלם בעוד זמן מה, וגם אנחנו, בני הדור השני, היחידים שיהיו אלה ששמעו את הדברים ממקור ראשון, לא נחיה לעד. לפיכך כל מה שיישאר לדורות הבאים הן העדויות וגם, כן, לצערי, סרט כמו זה שכתבתי עליו. מצער אותי מאוד לחשוב שמישהו בעתיד יאמין שכך נראו החיים במחנה ריכוז או השמדה. ועל מה בדיוק אני מדברת – כתוב ברשומה על הסרט. בכל מקרה, תודה על תשומת הלב.

          אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s