"החיים יפים", רוברטו בניני. האם אפשר לספר על השואה בהומור? (חלק ראשון)

"זכינו באלף נקודות. איזה צחוק… אנחנו חוזרים הביתה בטנק. ניצחנו!" צוחק בחדווה הילד שזה עתה התייתם, בסצנת הסיום של הסרט "החיים יפים".

לפני שעות אחדות נורה אביו כשניסה להציל את אשתו, אמו של הילד. זמן קצר לפני כן עוד הספיק האב להחביא את בנו ובכך להציל אותו, אבל לילד אין מושג מה בעצם קרה. הוא לא יודע שהיה במחנה השמדה. שחייו היו בסכנה. גם לא שהתחוללה מלחמה אמיתית, שהסתיימה.

הטנק המשחרר נכנס למחנה וחיילים אמריקנים מעלים עליו את הילד המאושר, העליז. עד הרגע האחרון הצליח אביו "לעבוד" עליו, לשכנע אותו שהחיים יפים, להגן עליו מפני המציאות. האב שיחק אתו משחק שנועד להסתיר מפני הילד את המשמעות האמיתית, האכזרית, של מה שקורה סביבו.  לשם כך הוא ייפה אותה בלי הרף, שינה את פרטיה, תיאר הכול כשעשוע. הנה למשל אחד הקטעים המרכזיים בסרט: אל צריף העצורים במחנה הריכוז נכנס חייל אס-אס שמבקש מתורגמן מגרמנית לאיטלקית, כדי להסביר את חוקי המקום לאסירים שזה עתה הגיעו.

האב, גווידו, מתנדב מיד, אף על פי שאינו יודע מילה בגרמנית. יש לו מטרה: הוא רוצה שדבריו של הגרמני לא יפחידו את הילד ולכן "מתרגם" אותם ובעצם בודה משחק:

"המשחק מתחיל עכשיו. הראשון שיזכה באלף נקודות ינצח. איזה מזל יש לו…"

הילד מחייך בשמחה.

הגרמני נובח משהו בגרמנית ומצביע על עורפו.

"כל יום נודע ברמקול מי מוביל במשחק. מי שיהיה במקום האחרון יצטרך עם השלט 'חמור' על גבו".

הילד מתרגש.

"אנחנו משחקים את תפקיד הרעים שצועקים כל הזמן," מדבר גווידו בשמו של הגרמני. "כל מי שחושש להפסיד נקודות…"

הגרמני צווח משהו בגרמנית ומונה באצבעותיו.

גווידו ממשיך: "נקודות אפשר לאבד בגלל שלושה דברים… אחד: אם בוכים. שניים: אם רוצים לראות את אימא."

הגרמני מסתובב ונועץ בגווידו מבט ספק תמהּ ספק חשדני.

גווידו נואם במרץ, מחקה את נימת הדיבור הנמרצת של הגרמני, עומד צמוד אליו ומחזיר לו מבט ישיר.

"שלוש: מי שרעב ורוצה לאכול משהו, שישכח מזה!"

שוב, מבט ישיר בין גווידו לגרמני.

וכך זה נמשך: "אסור לאכול הרבה סוכריות… הוא מודה בכך שהפסיד אתמול ארבעים נקודות כי התעקש לאכול כריך עם ריבה. ריבת משמש. הוא רוצה תותים…"

המצלמה מתקרבת אל הילד שפניו מביעות השתאות, התלהבות, איזו הרפתקה! איזה בילוי!

הסרט "החיים יפים" הוא לטעמי שקר אחד ארוך ומתמשך, וגם אם זכה להצלחה רבתי, (שלושה פרסי אוסקר ומועמדות לעוד ארבעה), אני עומדת על דעתי: זאת רמאות.

התיזה הבסיסית ברורה למדי: אב המגן על בנו מפני הזוועות, מסתיר מהילד את האמת, מספר אותה אחרת, מסיט לו את המבט כך שיראה הרפתקאות במקום שבו אינן, משתדל שהילד לא יפחד ולא יאמין למתרחש, כי הכול רק משחק שצוברים בו נקודות. לכאורה יפה ומרגש.

אבל: האם זאת אמורה להיות פנטזיה שהכללים בה שונים מאשר אלה של המציאות הריאלית? יש לכך רמזים. גווידו מכנה את אשתו "נסיכה". בסצנה שמתרחשת לפני המלחמה, לפני שהם מתחתנים, הוא משחק תפקיד של אביר שדוהר על סוס ירוק ומושיע אותה. אבל הסוס אמיתי. הוא באמת חוטף אותה. ולמעשה הסצנה לגמרי ריאליסטית. אם כך – לא פנטזיה, אלא העמדת פנים. ניחא.

השקר הבוטה באמת, זה שאינו בדיה אמנותית, מתרחש בסרט מהרגע שהמלחמה פורצת, כשההתרחשויות מחקות כביכול את המציאות, ובעצם מיפייפות אותה. נשוב אל הסצנה המתוארת לעיל. גווידו ובנו נמצאים כביכול בתוך צריף במחנה הריכוז. ואיזה צריף חביב! יש בו שולחן פינתי בכניסה, יש חלון דקורטיבי שכל הזגוגיות בו מצוחצחות היטב. ודייריו של הצריף? הם אמנם לבושים במדי אסיר, אבל שיערם הנאה והארוך מטופח, גם הוותיקים לא נראים מורעבים במיוחד, ואיש האס-אס צועק אמנם, אבל בסך הכול נראה די חביב, כמעט כמו דובי עגלגל וחביק, איש תמים ועגול לחיים שמרשה ליהודי לחקות אותו, לצעוק כמוהו, לנעוץ בו מבטים, "לעבוד" עליו ולעשות ממנו צחוק. אם זאת אמורה להיות פנטזיה, היא דומה מדי למציאות. ואם זאת מציאות, היא מעוותת ורמאית.

החיים יפים

הנה עוד סצנה מחפירה ברמאות הסנטימנטלית שלה: גווידו פוסע בין אסירים נוספים (שוב, ראשו של איש מהם אינו מגולח!), הוא חומק מתוך הקבוצה, וראה זה פלא, וכמה מוצלח, ממש ברגע שהוא חולף על פני משרד של איש אס-אס, זה יוצא ומפנה את המשרד. ואז מסתבר, למרבה השמחה, שבתוך המריצה מתחבא בנו הקטן של גווידו, מוסווה מתחת לשק. שאר האסירים ממשיכים לצעוד, מתקדמים ונעלמים. למרבה הנוחות איש האס-אס המלווה אותם אינו מבחין בכך שגווידו נעצר ונפרד מהקבוצה. הכול כל כך פשוט וקל לביצוע, ההווי המקומי כל כך נוח ומסביר פנים!

החיים יפים

גווידו ובנו מתגנבים אל המשרד, מוצאים שם רמקול מוכן לפעולה, ומתחילים לשדר דברים המיועדים לאשתו של גווידו, לאמו של הילד. הקול נישא ברחבי המחנה. והאישה ששומעת את הקול של בעלה ושל בנה, קמה, נרגשת, פניה נשואות אל על, כדי להקשיב להם. ומה הם מספרים לה כך, ברמקול שמשדר לכל מחנה ההשמדה? "אנחנו מובילים במשחק, תברחי! הרעים מאחורינו!" והיא עומדת שם,  חברותיה לצדה, מאופרת היטב, מפלבלת בעיניים, מביטה לכל עבר, נוהרת משמחה ומהתרגשות –

החיים יפים

והצופים "קונים" את זה! הנה למשל, נכתב כאן על הסרט שהוא "מביע את מציאות החיים של אותה תקופה, במיוחד את החיים של בני משפחה אחת במחנה [ריכוז], ובה בעת מחדיר הסרט רוח חדשה לסיפור שסופר כבר רבות. הסיפור על זוועות השואה מכיל בתוכו מרכיב ייחודי, כמעט קליל, משהו שהוא מעבר למציאות החומרית האיומה כל כך."

כלומר, יש צופים רבים שעלולים להאמין – שמאמינים! – שכך נראתה השואה: לא הכי נעימה, אבל גם לא כל כך גרועה. ילדים מסתובבים שם עם אבא שלהם, שלא מפסיק להצחיק אותם. ומשדרים לאימא ברמקול, מספרים לה על הרפתקאותיהם!

אחת המטרות העיקריות של הסרט "החיים יפים" הוא, לטעמי, להצחיק. לכל אורכו רוברטו בניני, שהוא גם הבמאי וגם מגלם את גווידו, משתדל מאוד שזה יקרה: לא רק שהילד יצחק, אלא גם אנחנו, הצופים. הוא מעווה את פניו בפרצופים מגוחכים. מגלגל את העיניים, מרבה בתנועות ידיים מוגזמות.

היכולת הזאת "לצחוק" מהשואה, לנהוג בה בהומור, הייתה אחת הסיבות לשבחים המופלגים שהסרט זכה להם, אבל גם לביקורת שנמתחה עליו. הנה למשל באתר מגפון נכתב: שבניני "עשה את מה שנדמה כלא יאומן: קומדיה על השואה, שמצד אחד מצחיקה ומבדרת ומצד שני מתארת בצורה ישירה, פחות או יותר, את הטרגדיה של שואת יהודי אירופה." (האומנם?) ולעומת זאת מאיר שניצר כינה את הסרט תועבה   וקובי ניב כתב עליו ספר: החיים יפים, אבל לא ליהודים.

בניני הסביר בראיון: "רציתי לשים את עצמי, את הפרסונה הקומית שלי, במצב קיצוני […] והמצב הקיצוני האולטימטיבי הוא מחנה ההשמדה, כמעט הסמל השלילי של המאה שלנו לדבר השלילי ביותר שניתן להעלות על הדעת."

האם צחוק הקשור בשואה הוא לטעמי עניין לא לגיטימי במהותו? לאו דווקא.

אבל בסרט "החיים יפים" הוא פסול. ולא רק משום שהוא מתאמץ מדי להצחיק, אלא גם משום שהצחוק שהוא משתדל כל כך להפיק הוא חיצוני, כולו הומור של תעלולים, פרצופים ומצבים מגוחכים. אין בו מורכבות. אין בו שנינות. אין בו כאב סמוי. אין בו אמירה אמיתית.

בפשטות –  אין בו כנות.

האב מרמה את הילד. הסרט – את הצופה.