מצנפת שקופה

%d7%a9%d7%a7%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9f

בפעם השנייה שהגעתי לרבנות כדי להופיע בפני הרבנים שהיו צפויים לנסות לשכנע אותי להישאר נשואה, הייתי בת חמישים ושלו.

חיכיתי מחוץ לאולם בחברת קומץ נשים שלכולן הייתה, כנראה, אותה מטרה.

כעבור זמן מה הסתננה אל התור שמועה: ההרכב משיב ריקם את פניה של כל אישה שנכנסת אליהם בלי כיסוי ראש.

"אם את רוצה שיתחילו בכלל לדבר אתך, תמצאי לך משהו." רציתי. מאוד. התחיל חיפוש קדחתני, שהסתכם בלא כלום. לא כובע, לא מטפחת, אפילו לא ממחטה. ואז, אחרי פשפוש ממושך בתיק, נדלה ממעמקיו שְׁמַרְדַף – שקית פלסטיק מחוררת בשוליה, שנועדה לשמור על דפים המתויקים בקלסר. אחרי ניתוק חלק מהחיבור בין שני חלקיה של השקית נוצרה מעין מצנפת מחודדת, שנתחבה על הראש, וכך נכנסתי ועמדתי בפני שלושה רבנים, בראש לא גלוי, רחמנא ליצלן.

ההליך היה קצר. הם בכלל לא ניסו לשכנע אותי להישאר נשואה. כנראה שמה שנכון לאישה בגיל הפריון שוב אינו תקף למי שכבר לא תוכל לפרות ולרבות ולמלא את הארץ.

או שאולי הייתה זאת המצנפת השקופה, המחוררת בשוליה, שכמוה לא נראתה באותם מחוזות?

 

(יולי 2016)

קוראת, צופה ומספרת

%d בלוגרים אהבו את זה: