המסעדה הקטנה שכנה בשכונה שחיו בה פעם יהודים, אולי אפילו בביתו-לשעבר של אחד מהם. כדי לציין זאת (או כדי למשוך תיירים ישראלים שפוקדים את העיר בהמוניהם), קושטו קירותיה בפסלונים של כליזמרים ובציורים של גברים מזוקנים ומעוקלי חוטם. היה יום קיץ חם. אפילו חם מדי. ישבנו בחצר פנימית פורחת. המלצרית הייתה חביבה וידידותית. בשולחן הסמוך לנו סעדה משפחה – הורים ושתי בנותיהם. המבטא שלהם הסגיר שהם אנגלים. מזווית העין הבחנתי באחת הילדות, כבת תשע, שבמשך זמן רב, רבע שעה או יותר, ישבה בלי נוע בעיניים פעורות לרווחה ובפה חתום.
היו לנו כרטיסי כניסה מוכנים למוזיאון. תחנת האיסוף הייתה ממש בפתח המסעדה. עוד מעט נצא לדרך.
הילדה המשיכה לשבת קפואה במקומה. הוריה ואחותה פטפטו בעליזות. היא לא אכלה ולא אמרה מילה. רק ישבה בעיניים לטושות קדימה.
בתום הארוחה, בשעה היעודה, התייצבנו, כפי שהנחו אותנו לעשות, ליד התחנה. האוטובוס הגיע בדיוק בזמן. עלינו, אבל לפני שהגשנו את כרטיס הכניסה שאלתי, ליתר ביטחון – “זה האוטובוס לאושוויץ?”
“כן, כן,” חייך הנהג, והחווה בזרועו תנועה מזמינה, “אושוויץ, בהחלט. בואו, עלו בבקשה.”
כמה דקות לפני כן סיימו האנגלים את ארוחתם, והילדה השותקת פתחה סוף סוף את פיה ואמרה – “שתקתי ולא זזתי כי מאוד מאוד מאוד רציתי להיות ילדה טובה!”
הוריה לא הביטו בה ולא השיבו לה. באותו רגע היו עסוקים, חיפשו כרטיס אשראי, בדקו את החשבון, אספו את תיקים. מן הסתם לא שמעו אותה.

(יולי 2016)