מדהים להיווכח עד כמה יכול להיות מבעית ספר שמכניס אותנו ללב ליבו של הכאב הישראלי, לקונפליקט האיום שהורים חווים כאן כיום יותר מאי פעם. הקריאה בו היא התמודדות ישירה, מפלחת לב, עם החרדה, ויחד עם זאת היא יכולה להיות גם מעין מפלט ממנה. אולי כשהנגיעה ישירה אך בה בעת גם סובלימטיבית, כי היא עוברת בתוך הפריזמה של יצירת אמנות, היא מעניקה לקורא את היכולת להתמודד עם הבלתי אפשרי.
כי כאן לב הקונפליקט: "זה או שאת מניקה את התינוק שלך בהשתמטות ואחרי שמונה עשרה שנים הוא פולט על הקב"ן כמה הוא לא מסתדר עם מסגרת, או שאת מניקה את התינוק שלך בכחול לבן וכשמגיע הצו הראשון עוברים לך בראש סרטי אימה," אומרת גיבורת הסיפור לרונה חברתה, זמן קצר לפני שהבנים של שתיהן מתגייסים. וזה העניין: איך לגדל פה בנים? ללמד אותם ציונות? ערכים? מוסר? ואז לראות אותם מתגייסים ומסכנים את חייהם?
במיוחד בימים אלה. במיוחד כשצעיר כמו גור קהתי נהרג לשווא, כפי שאומר בגלוי סבו, תא"ל אסף אגמון?
דניאלה דקל לונדון בדף השבועי שלה במוסף שבעה ימים של ידיעות אחרונות העלתה ב־22 בנובמבר טור שלם שבו היא הראתה בדרכה את הקונפליקט. הנה שניים מהאיורים:
האם מי שבנה מתגייס לקרבי יכולה להרגיש רק גאווה? או רק חרדה? תחושת ניצחון או כישלון? מה?
את המושג "רווח של חמש" טובעת הדוברת, שמפיה נמסר הסיפור כולו כמונולוג מתמשך. היא פונה בו אל בנה ומתארת באוזניו את מה שעבר עליה בשנים המעטות שבין היותו תלמיד בבית ספר תיכון להפיכתו לחייל בצבא ההגנה לישראל.
ואת המחשבות המטורפות שלה, כשהיא מנסה למצוא דרך להגן עליו.
"הרווח של חמש" הוא לדבריה ההפוגה שמתקיימת תמיד בישראל בין מלחמה למלחמה. אז מה לעשות כדי שהמלחמה הבאה לא תפרוץ בדיוק בזמן שבנה יהיה חייל בשירות פעיל? אחרי הטירונות והקורסים?
היא מתכננת תוכנית מטורפת שנובעת מתוך ייאוש ומצוקה תהומיים. הדרמה הולכת ומואצת, הולכת וצוברת מתח, כי אנחנו לא יודעים אם באמת תממש את תוכניתה, ומה יקרה בעקבות זאת. מדוע היא מדברת אל בנה? מה שלומו? קרה לו משהו?
אנחנו מודאגים וחרדים, כי טלי כהן צדק מיטיבה להכניס אותנו לתוך הדאגה והחרדה של האם, לשתף אותנו בהן, עד שהן שייכות גם לנו.
אנחנו מלווים את הבן של הדוברת ומתאהבים בו, באהבה אימהית, ככל שהיא מתארת את תכונותיו המופלאות, את גבריותו המתפתחת, את האנושיות שלו, החום החברי, הרעות, את שמחת החיים, האיפוק, הנדיבות, את הנכונות שלו להתאמץ ולהקריב, את הצורך לתת מעצמו ואת הצטיינותו בכל מה שהוא עושה – כל התכונות שבזכותן אנחנו מוגנים כאן, כי הצעירים הללו מוכנים לעשות הכול כדי להיות שם כשזקוקים להם.
אבל מה אמורה ויכולה אימא אחת להרגיש? איך היא יכולה להתמודד עם הפחד, עם הדאגה האישית, המסוימת לבן החד פעמי שלה? האם תהיה מוכנה לפגוע באחרים כדי להגן עליו? איפה מתחיל ואיפה נגמר הגבול בין דאגה הורית לגיטימית לאנוכיות שגובלת כמעט ברצחנות?
הספר נטוע עמוק בתוך המציאות הישראלית העכשווית. בבחירות החוזרות ונשנות שליוו את חיינו בין אפריל 2019 לנובמבר 2022, חמישה סבבים מתישים, מייאשים, שבסופם, ובלי ספק – גם בעטיים, הגיע מה שקרה בנגב המערבי בשבעה באוקטובר 2023. הטבח. ההפקרה המתמשכת, שטרם הסתיימה.
כהן צדק מתארת את ימי האשליות של "החמאס מורתע"; את ה"הכלה" של בלוני התבערה בישובי הדרום; את מנגנוני הרמייה העצמית, וההתפכחות המייסרת, הבלתי נמנעת. זה היה בסך הכול לפני פחות משנתיים, ונדמה כיום שכל המציאות ההיא שייכת לעולם אחר ולא מובן. איך יכולנו? איך האמנו? איך לא הבנו?
ואם דווקא כן הבנו – מה כבר יכולנו לעשות?
רווח של חמש מיטיב לתאר את מצוקת חוסר האונים. של אז ובעצם גם של עכשיו, כשמאה ואחד חטופים מופקרים בעזה.
קראתי אותו בנשימה עצורה.
הוצאת שתיים, 2024
222 עמ'