המצב הפסיכולוגי של האנושיות [האנושות] בימינו מזכיר לעתים אותו אדם שנתעורר לפתע בלילה בתוך מיטתו ושכח לאן מופנים פניו, האם אל הכותל הסמוך למיטה או אל חללו הריק של החדר. שוכב האדם ומתאמץ לזכור מה לפניו ומה מאחוריו, אך החושך בלבל את כל מושגי הימין והשמאל. הפנים והאחור והכול נראה כטעות גדולה. לכאורה, פשוט מאוד: כדאי רק להושיט את היד ולמשש והכול יתברר, אך המחשבה הלילית שונה ממחשבת היום והחפצים הפשוטים מבהילים: מבהיל הכותל האטום, מבהיל החלל. הריק של החדר, שמא ראוי יותר להתעלם מן האמת האובייקטיבית ולהירדם בטרם הוכר המצב? ורבים עושים כך.
אגב, אין לי ביטחון כי מצב זה אופייני לתקופתנו דווקא. בוודאי היו תקופות חושך רבות בתולדות האדם, ושמא כל ההיסטוריה שלנו – לילה ארוך ופחד בפני הכתלים האטומים ובפני החלל הריק? ו[אולי] חלק גדול של האנושיות בוחר להירדם ולא לדעת? אך כל תקופה נוהגת לראות עצמה כבת יחידה בין שאר הדורות ומצב המחשבה האנושית בימינו ובהלתה בפני הכרת המציאות מזעזעים אותנו, החיים עכשיו, משום שמצבנו שלנו נוגע באותו חלל הזמן בו קשורים חיינו ואנו, אנשי ההווה, רואים עצמנו כבאי כוח עתידה של האנושיות יותר מאשר הדורות שקדמו לנו.
החושך הלילי שעטף את המחשבה האירופית בשנים האחרונות מבקש לו מוצא בכל מיני דרכים, ואורות שונים נדלקים לפתע בחלונות שונים וקשה לקבוע עדיין מאין ייצא האור הגדול. אך שאיפת אנשים בודדים להכיר את המצב כפשוטו ולמצוא מוצא ממנו מעוררת בנו רגשות הכרה לעתים, גם בלי שקבענו עמדה מוחלטת אליו, גם בלי
שהחלטנו אם צדק האיש או נכנע שנית לאחת השגיאות הגדולות של האדם. עצם האפשרות של אמונה גדולה מזעזעת אותנו כעת.
דבר, י"ז באדר א תרצ"ח, 18.2.1938
