מֵעִילַי בָּלוּי קָרוּעַ,
בְּלוֹרִיתִי בַּלֵּיל תָּנוּעַ,
לְבָבִי עַד דַּם פָּצוּעַ –
הֵי חַבִּיבִּי הַתָּגִיד לִי,
לָמָּה כָּל זֶה וּמַדּוּעַ? 

כִּי רוּחִי כַּיָּם נִרְגֶּשֶׁת,
גֻּלְגָּלְתִּי כַּדּוּר נְחֹשֶׁת,
אֵין דִּירָה וְאֵין תִּלְבֹּשֶׁת
הֵי חַבִּיבִּי, הַתָּגִיד לִי,
אֵי הָאֵל וְאֵי הַקּוֹשֵׁט?

 יֵשׁ תִּקְוָה – וְהִיא אוֹבֶדֶת,
יֵשׁ שִׁירָה – וְהִיא צוֹרֶדֶת,
וְהַנְּשָׁמָה מִקֹּר רוֹעֶדֶת,
הֵי חַבִּיבִּי, הַתָּגִיד  לִי,
מָה פֵּרוּשׁ הַשֵּׁם: מוֹלֶדֶת? 

אביגדור המאירי

הָבוּ לְבֵנִים,
אֵין פְּנַאי לַעֲמֹד
אַף רֶגַע
בְּנוּ הַבַּנָּאִים,
אַל פַּחַד וְאַל יֶגַע
קִיר אֶל קִיר נָרִים,
מֵעַל מִכְשׁוֹל וָפֶגַע
כֻּלָּנוּ נָשִׁיר,
הִמְנוֹן בִּנְיַן אַרְצֵנוּ
בִּמְקוֹם אֶתְמוֹל
יֵשׁ לָנוּ מָחָר.
[…]
הָבוּ, הָבוּ לְבֵנִים
כְּפָר, מוֹשָׁב וָקֶרֶת
שִׁירוּ זֶמֶר הַבּוֹנִים
שִׁיר בִּנְיָן וָמֶרֶץ.

אלכסנדר פן

 

קְרוּעִים אָנוּ, בְּלוּיִים אָנוּ,
לִכְבוֹד יוֹם טוֹב
נִלְבָּשׁ טְלַאי עַל גַּבֵּי טְלַאי,
הַלְלוּיָהּ, הַלְלוּיָהּ,
הַלְלוּיָהּ עַד בְּלִי דַּי.
[…]
לַחְמִי הוּא לֶחֶם עֹנִי,
הָאֹהֶל הוּא מֵעֹנִי,
מִי מְאֻשָּׁר כָּמוֹנִי,
כָּמוֹנִי הַפּוֹעֵל.

אברהם שלונסקי

 

כמה תשוקה, חלוציות וראשוניות, ואילו עוצמות דרמטיות מציג גיליונו החדש של כתב העת במה, שמוקדש הפעם לימיו הראשונים של התיאטרון הארץ ישראלי, ובמוקדו – תיאטרון האֹהל, שהוגדר – "תיאטרון פרולטרי", או "תיאטרון פועלי ארץ ישראל". 

מדובר בכרך שמכיל שפע של מידע ענייני ורגשי על תולדות אותו התיאטרון: סיפורים ואנקדוטות, ולצידן הרבה מאוד מידע ענייני, למשל – רשימה מסודרת וממצה של כל ההפקות שהציג התיאטרון. הספר יכול בלי ספק לשמש היטב חוקרים של תולדות התיאטרון בישראל, ובד בבד לספק את סקרנותו של הציבור הרחב ואת הצורך האנושי והטבעי ללכת רכיל. הנה כמה דוגמאות לכך:

מדוע הגיעה חנה רובינא לישראל וביקרה את בעלה־בנפרד, משה הלוי, מייסדו של תיאטרון "אהל"? (תשובה: היא הרתה לגבר אחר, ורצתה לבקש מהלוי שיכיר בעובר שברחמה. הלוי זעם, ורובינא נאלצה למצוא רופא שיעזור לה להיפטר מהצרה…).

מה הייתה ההשפעה של תיאטרון "הבימה" בהגיעו ארצה, על התיאטרון שכבר התקיים כאן? (תשובה: שחקני "הבימה" למדו ישירות אצל סטניסלבסקי. שחקני ה"אהל", לעומתם, היו תלמידיו של תלמידו, מייסד התיאטרון. "אהל" התחיל כתיאטרון חובבים, ששחקניו עובדי כפיים, פועלים. אחרי ש"הבימה" הגיעה לישראל, החליטה הסתדרות הפועלים להכיר ב"אהל" שזכה כך לגב כלכלי. אבל נותרה השאלה: האם תיאטרון פרולטרי אמור להתמקד אך ורק בהצגה של בעיות חברתיות?) 

איך ומניין הגיעו שניים מכוכבי ה"אהל", מאיר מרגלית ואברהם חלפי, לתיאטרון? (הם היו חלוצים, סוללי כבישים ופועלי בניין, שנענו לקריאה לבוא ולהיבחן, וכך נהפכו לשחקנים…).

מי היו פועלי הבמה? (תשובה" השחקנים, שרק שליש מהם הציגו. השאר החליפו את התפאורות, טיפלו בתאורה, בסדרנות, "אפילו התגייסו לשמור על השקט בחצר ובמבוא האחורי של הגימנסיה [ששם קיבלו אולם להציג בו])."

מה היה תפקידו של ה"תיאטרון התנכ"י"? (תשובה: למי שעסקו ב"חידוש התרבות היהודית בארץ" היו שני מקורות חומריים: אלה הקשורים בארץ, ואלה שמקורם בתנ"ך. לפיכך, ההצגה השלישית בתיאטרון "אהל", שהועלתה ב־1928, נקראה "יעקב ורחל", ועסקה בסיפור המקראי. הלוי, מייסד התיאטרון, סבר כי הוא "חייב להיות יהודי". אכן, "הטקסט הדרמטי" של ההצגה, כפי שהוא מצוטט במאמר שכתב פרופ' חיים שוהם, "חוזר במדויק על הטקסט המקראי ומוסיף עליו רק הערות במה. אין בו הנמקות חדשות לפעולות המתרחשות ולמשמעותן."

איך התייחסו מייסדי התיאטרון לשפה העברית? (תשובה: הם רצו שבאמצעות ההגייה מזרחית, האותיות גרוניות, והמבטא כמו זה של "בני עדות המזרח", ליצור אפקט מקומי עתיק יומין. [גם אם מבטאם של מרבית השחקנים היה של ילידי רוסיה…])

למשל – כיצד נבחר השם "אהל"? (תשובה: רצו ב"להקת תיאטרון נודד", ש"עבודתו האמנותית [תהיה] בבחינת פולחן". בערב ההשקה המרתק שנערך לכבוד הוצאת הספר הסביר עוד מוטי סנדק כי המילה "אוהל" נראתה למקימי התיאטרון ייחודית ושונה. "הבימה" או "הקאמרי" אפשר למצוא גם בארצות אחרות. אבל "אוהל" מזכיר לא רק את אוהל המועד, או את אוהלי הבדואים, אלא גם מעורר תחושה ארעית וקלות תנועה). 

כיאה לספר העוסק באמנות הבמה, השתתף בהשקה שחקן שגילם את דמותו של משה הלוי, וסיפר – בגוף ראשון – על חוויותיו והתנסויותיו כאיש תיאטרון, ואף הפליא לבצע בשירה כמה מהפזמונים של אותם ימים.

יש בספר שלושה חלקים. השער הראשון נקרא "פועלים היינו וגם משחקים", והוא מכיל עשרה מאמרים, השני נקרא "המרחב התרבותי", והוא מכיל שישה מאמרים, ובשלישי, "אפילוג", יש שבעה מאמרים. 

טובי הכותבים משתתפים בו: ביניהם הפרופסורים חיים שוהם, דן לאור, גד קינר (קיסינגר), בן עמי פיינגולד, הדוקטורים דורית ירושלמי, בוריס ינטין, דורית ירושלמי, מרדכי נאור, שלי זר־ציון, היוצרים יעקב אורלנד, יעל דינר, עדנה שבתאי, יהושע סובול, והעורך עצמו, מוטי סנדק, שתרם כמה מאמרים מאירי עיניים.

את אחד הפרקים המרתקים כתב פרופ' דן לאור, והוא: "לידת המחזמר המצליח בכל הזמנים על במת התיאטרון הישראלי: 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר". במאמר מספר לנו לאור איך נולד המחזה, ממה קיבל השראה, ואיך נראתה הצלחתו שנמשכת, למעשה, מאז ועד עתה.

יש בספר גם שפע של תיעוד גרפי. אחד התצלומים הנוגעים במיוחד ללב הוא זה של השלט הכתוב בכתב יד ובו הזמינו את הציבור לבוא ולהיבחן לתיאטרון החדש שהיה בשלבי הקמה:  

התצלומים הרבים המפוזרים לאורך הספר, אלה שמתעדים את הדמויות, תמונות של שחקנים ותפאורות מתוך הפקות, פוסטרים של הצגות, צילומי מבנים הקשורים בתיאטרון בשלבים שונים של קיומו, מעניקים שפע של תוכן ועניין.

הספר מרתק!

הכותרת "חיים או תיאטרון" עוררת את תשומת לבי, בהיותה מוכרת ומרגשת כל כך. ואז, כשראיתי את הכריכה האחורית של "במה",  גיליון 286, שנת 2020, נוכחתי שהקשר לא מקרי: רואים שם קטע מציור של שרלוטה סלומון, ששמו של כתב העת נושא את שם יצירתה המופלאה.  

"במה" הוא כתב עת שרואה אור אחת לשנה, בשיתוף עם התיאטרון הלאומי הבימה. הוא ספר עב כרס, מעוצב להפליא, אסתטי מאוד, והתכנים הכלולים בו מרתקים. 

הגיליון של השנה שעברה הוקדש, כפי שאפשר להבין מהכותרת, לנשים שיצרו תיאטרון בשואה, או אחריה, או לנשים שחייהן העניקו השראה ליצירה כזאת. 

שרלוטה סלומון היא רק אחת מהן, ולצידה שמות מוכרים מאוד: אדית שטיין, האישה האחרונה שהכנסייה הקתולית החילה עליה את התואר "קדושה" אחרי שנספתה באושוויץ כיהודייה, אף על פי שהתנצרה והייתה נזירה; המשוררות אלזה לסקר שילר ולאה גולדברג; אלמה רוזה, שניצחה על תזמורת הנגנות היהודייות באושוויץ; אנה פרנק ואתי הילסום שנודעו בשל היומנים שכתבו במהלך מלחמת העולם השנייה, שתיהן, כידוע, נתפשו ונרצחו;  חנה סנש, הצנחנית שנשלחה להונגריה, נלכדה, עמדה בעינויים קשים והוצאה להורג, בלי שחשפה סודות שגילוים היה מסכן את חיי חבריה; סטפה וילצ'ינסקה, שפעלה לצידו של יאנוש קורצ'ק בבית היתומים בוורשה, ונרצחה יחד אתו ועם היתומים שטיפלו בהם, ועוד נשים שחייהן ופועלן קשורים בשואה.

המאמרים בחוברת שלפנינו, המכילה יותר מ-400 עמודים, מרתקים, גם כשהם עוסקים בנשים או באירועים שכולנו, כך נדמה לנו, כבר מכירים היטב.

כך למשל הפרק שיוחד לאנה פרנק מתאר את התהליך שבו נהפך היומן שלה "לנכס עולמי", בד בבד עם עיבודו לסרט קולנוע ולהצגה. דינה פורת, שכתבה את המאמר, טוענת כי "מאחר שהיומן מסתיים עם גילוי המחבוא ושילוחם לווסטרברוק (ומשם והלאה לאושוויץ ולברגן בלזן), אין בו תיאורים קשים כפי שיש ביומניהם של נערים ונערות יהודים, בעיקר אלה שנכתבו במזרח אירופה," ולכן "הקורא אינו נדרש להתמודד עם הזוועה עצמה והקריאה נוחה לו יותר. הוא קורא על השואה וגם אינו קורא עליה בעת ובעונה אחת". 

פורת מראה כיצד היומן עבר "אמריקניזציה", והחל לשקף לא את הנערה היהודייה הנרדפת, אלא "נערה אוניברסלית". כך למשל תיארה אותה אלינור רוזוולט, שכתבה ליומן הקדמה במהדורה שראתה אור בארצות הברית, ולא הזכירה בו במילה את יהדותה של אנה ולא "את האופן שבו הסתיימו חייה הקצרים". 

גם בגרסה הגרמנית חלו שינויים, שנבעו כנראה ממעורבתו של אוטו פרנק, אביה של אנה, שגם אחרי מה שקרה למשפחתו המשיך להאמין בגרמניה התרבותית. אנה כתבה ש"אחד מחוקיו של המחבוא לדבר תמיד בשקט, 'בכל שפה תרבותית – וכמובן לא בגרמנית". אבל בגרסה הגרמנית המשפט השתנה: "בכל שפה תרבותית – אך בשקט". דוגמה נוספת: "ההתמודדות עם הגרמנים" נהפך בגרמנית ל"מאבק נגד דיכוי". 

אבל הטענה העיקרית היא נגד העיבוד של היומן לתיאטרון. כתב על כך גם אלווין רוזנפלד בספרו קץ השואה. כמו רוזנפלד, גם דינה פורת, כותבת על הסילוף שמציג המחזה כשהוא נאחז באחד המשפטים האחרונים ביומן ולפיו אנה ממשיכה להאמין בעתיד: "די לי לשאת את עיני לשמים, ומיד אני חוזרת ומאמינה כי הכול יסתיים בטוב". מי שמציג את הדברים הללו כמעין מוטו לדמותה של אנה פרנק מתכחש לסופה של אנה, לכך שהיא כתבה את המשפט האופטימי לפני שנתפסה, לפני שנשלחה לאושוויץ ומשם לברגן בלזן. "האם הייתה משאירה אותו במקומו אילו הייתה נשארת בחיים ושבה משם וקוראת מחדש את יומנה?" שואלת דינה פורת. אכן, שאלה כבדת משקל. היא מצטטת את ברונו בטלהיים, פסיכולוג חברתי והוגה דעות יהודי ששרד את דכאו ובוכנוולד. בטלהיים כתב ש"הצלחתו העולמית של יומנה של אנה פרנק מלמדת עד כמה עדיין קיימת בלבנו נטייה להתכחש למציאות המחנות, וסיפורה שלה מוכיח עד כמה הכחשה יכולה להחיש את אסוננו אנו", שהרי "אנה פרנק מתה משום שהוריה לא יכלו לשכנע את עצמם להאמין באושוויץ. וסיפורה התקבל בהוקרה רבה כל כך משום שהוא מכחיש בעקיפין שאושוויץ הייתה קיימת אי פעם". 

פורת מצטטת גם את דבריה של הסופרת והמסאית האמריקנית סינתיה אוז'יק, שלדבריה "לו היה היומן נשרף, אולי לא היו מתעללים בו כפי שהתעללו". לטעמה של אוז'יק סיפורה של אנה פרנק "דורדר, קוצץ, עובד, פושט, צומצם; הוא נפל קרבן לאינפנטליזציה, אמריקניזציה, הומגניזציה, סנטימנטליזציה: נפל קרבן לקיטש ולסילופים, ולמעשה הוכחש בבוטות ובשחצנות", בעיקר בשל האופן שבו הוצג במחזה ובסרט. 

בשנות ה-50, הועלה המחזה על הבמה גם בישראל, וגם כאן זכה להצלחה. מספרת לנו פורת כי אנה אפילו הוצגה בשלב מסוים בשם "חנה"… השחקנית עדה טל,  שגילמה את דמותה, חשה שהיא מגשימה "שליחות יותר מתפקיד או קריירה". היא שיקפה, לדבריה של כותבת המאמר, "עמדה רווחת בשיח הציבורי שביסודו אישוש צדקתה של הציונות וביטוי לקח השואה הלאומי, שביסודו חוסנה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי". ההצגה, כך חשו יוצריה, לימדו את הקהל הצעיר "מה היה גורלו של העם היהודי כאשר לא הייתה לו מדינה משלו."

היו להצגה מתנגדים מהימין ומהשמאל הקיצוניים. ישראל אלדד הימני טען כי "הוקרתה של אנה פרנק מסכנת את זיכרון השואה בישראל", כי היומן מסיח את הדעת מהעיקר ועוסק בקטנות, ושרה נשמית-שנר, השמאלנית, טענה שיומנה של אנה פרנק לא ראוי לתשומת לב יותר מיומנים של אחרים, ושהנהייה אחריו היא היגררות "אחרי הסנסציה שהיא באופנה". שני המבקרים, כל אחד מנקודת המבט שלו, דחו למשל סצינה שעלתה בהצגה ובה אנה פרנק ובני משפחתה מדליקים נרות חנוכה. "ספק רב אם אנה פרנק", שהייתה יותר הולנדית מיהודייה, "באמת הכירה את השיר 'מעוז צור", כתבה נשמית-שנר, ואלדד הסכים אתה. לדעתו התמונה המדוברת הייתה "זיוף וקיטש". 

את יומנה של אנה פרנק קראתי לראשונה כשהייתי בת אחת עשרה, כלומר, ב-1962. מאז הוא מרתק אותי, וכל מה שנכתב עליו מושך את תשומת לבי ואת ההתעניינות שלי.

את ציוריה של שרלוט סלומון פגשתי לראשונה לפני יותר מעשרים שנה, ונשביתי בקסמם. שמחתי מאוד לקרוא את מאמרו של גדעון עפרת "החיים כחיזיון תיאטרלי" ובעיקר את המשפט "פעמיים תבעה השואה משרלוטה סלומון את ליטרת הבשר: פעם אחת בעת שטרפה את חייה ב'מקלחות' בירקנאו, בתחילת  אוקטובר 1963; ופעם שנייה, בעת שנעצה מלתעות ביצירתה האמנותית: חרף כל המאמצים להפקיע את המפעל הגאוני של 'חיים? או תיאטרון?' מחסות השואה, ועל אף המאמצים הרבים להעמיד את 1,325 הציורים בהקשר אמנותי מודרני, כראוי להם, שבו נושבות מלתעות היד ושם להינעץ". כל כך נכון! עפרת ממשיך ומתאר ומבאר את גדולת יצירתה של שרלוט סלומון, ודבריו מרתקים ומאלפים. אכן, "ציורי 'חיים? או תיאטרון'" אינם רק "אמנות שואה", ערכם האמנותי רב מאוד. ובכל זאת, כשהגיעו לארץ, הוצגו הציורים ביד ושם, ולא במלואם, ולא במוזיאון, כפי שהיה ראוי שיוצגו.  

מהמאמר על סטפה וילצ'יסקה למדתי על דמותה המופלאה של האישה שנחשבת תמיד עזר כנגד יאנוש קורצ'אק, שדמותו ידועה הרבה יותר מזאת שלה, אם כי מהמאמר נודע לי שהיא הייתה בעצם הדמות הדומיננטית בבית היתומים ששניהם ניהלו ביחד, למעשה היא ניהלה והוא היה ברקע, ושניהם הלכו אל מותם ביחד עם הילדים. הגיעה הזמן שהיא תזכה להכרה שהיא ראויה לה לא פחות מקורצ'אק, אולי הרבה יותר!

בהקדמה לגיליון ציטט העורך, מוטי סנדק, דברים שכתב הרמן קרוק ביומנו בגטו וילנה: "הפשיסטים יכולים להרוג אותנו. זה קל. אבל אנחנו פה בגטו הוכחנו שבדבר העיקרי הם נכשלו: הם לא הצליחו לשלול מאתנו את צלם האדם. את השאיפה לרוחני. לאמת, לטוב וליפה. הם אסרו עלינו להכניס פרחים לגטו, ואנחנו מגישים איש לרעהו עלי שלכת. אולי אלה הפרחים הכי יפים שבני אדם הגישו מימיהם". 

סנדק כותב כי הפסקה הזאת "מופלאה. אחת המרטיטות לטעמי במחזאות השואה" (יהושע סובול ציטט אותה, לדבריו, במחזה "גטו").

אי אפשר שלא להסכים עם סנדק. הגיליון שלפנינו עתיר באותם עלי שלכת מטפוריים. כתבתי כאן רק על כמה מהם, אבל המאמר על "בעלת הארמון" של לאה גולדברג מרתק, כמו גם הפרק שיוחד לכתיבתה של אלזה לסקר שילר, הפרקים על משפט אייכמן, על נלי זק"ש, שזכתה בפרס נובל לספרות בשיתוף עם עגנון, על אירנה סנדלר, אחת מחסידת אומות העולם ורבים אחרים.

לצד המאמרים מובאים גם שירים וקטעי מחזות. הקובץ זיכה אותי בשעות של עניין והתרגשות.

להלן תחילתו של אחד השירים: