תגית: פסטיבל הסרטים בחיפה 2017

השבוע בפסטיבל הסרטים בחיפה, הסרט האיטלקי "אמה"

לפני ההקרנה הוזמן הבמאי האיטלקי, סילביו סולדיני, שגם השתתף בכתיבת התסריט ל"אמה", להציג אותו בפני הקהל. סולדיני סיפר כיצד יצר בעבר סרט תיעודי על עיוורים, אחרי שהכיר כמה כבדי ראייה והתיידד אתם, ואז החליט ליצור פיצ'ר, שיראה לקהל הצופים עד כמה עיוורים מסוגלים לתפקד ולפעול, לחיות חיים מלאים, לא פחות מאנשים רואים.

הבמאי עם המתורגמנית

מבחינתי, ההקדמה הזאת הייתה מיותרת, ופגמה בחוויית הצפייה, שכן לאורכו של הסרט חשתי שלא מדובר בסיפור עם עלילה ודמויות שמתפתחות, שמגיעות לאיזה שיא, תפנית ושינוי, אנשים בדויים שבמעשה האמנותי קורמים עור וגידים ונהפכים לדמויות שאנו נקשרים אליהם, רוצים בטובתם ודואגים להם, אלא במעין הצהרה. התחושה הייתה שלשחקנים יש תפקיד: להראות לי משהו. לשכנע אותי. להעביר את המסר. יש ז'אנר כזה בספרות, בעיקר בזאת הנכתבת לילדים, אבל גם ברומנים "רגילים": הסופר לוקח על עצמו סוגיה שראויה בעיניו ל"טיפול": למשל – מה קורה כשהורים מתגרשים. או כשנולד תינוק חדש במשפחה. או כשנאלצים לעבור דירה. הסיפור "מלמד" את הקורא איך להתמודד, מראה לו שתחושותיו מוכרות וגם מסמן לו מה לעשות עם הקשיים המתוארים. גם סופרת כמו ג'ודי פיקו נוקטת שיטה דומה: היא לוקחת "נושא": השתלות אברים, היחס לפילים, גזענות, יחסים לסביים, וכן הלאה, וסביבו רוקמת את הרומן.

"אמה" הוא לכאורה סרט על אישה עיוורת, אוסתיאופתית במקצועה, שאכן מתפקדת לעילא ולעילא במציאות, בקרב אנשים רואים. הסרט נפתח בשיחה שבה לא רואים את המשתתפים. היא מתנהלת מוזיאון המיועד לאנשים רואים. מכניסים אותם לחדר אפל לגמרי, כדי שיחוו את מה שלא-רואים חשים. אחד הדוברים, בהמשך מסתבר שזהו תיאו, פרסומאי, רואה אותה זמן מה אחרי שהם יוצאים מהמוזיאון, הוא מזהה את קולה, ואז גם מתפעל ממראהָ. היא מושכת ומסקרנת אותו. אכן, אמה יפהפייה ומעוררת הערכה ביכולתה להתנהל בעולם, חרף עיוורונה.

מכאן העלילה די צפויה. מי יופתע אם יגלה שתיאו מתאהב? שבני הזוג עוברים טלטלות ותהפוכות, קרבה, פרידה, אכזבות, הבטחות, עד הסוף הדי-ידוע-מראש?

לאורך הדרך אנחנו אכן לומדים על חייהם של עיוורים. רואים את הקשיים שלהם. מבינים איך הם פותרים אותם. את רובם. לא את כולם. לומדים להעריך את מי שמצליחים אפילו לצחוק ממצבם, ולא להתייאש.

ובכל זאת: על מי הסרט? האם הוא על אמה? לכאורה כן. עליה, על חברתה כבדת הראייה, על תלמידתה בת השמונה עשרה הזועמת על מצבה ומסרבת ללמוד איך להיות עיוורת מתפקדת (דווקא היא זאת שמשתנה לקראת הסוף, לומדת משהו, במהלך העלילה, וכתוצאה ממה שקורה לאמה). אבל במבחן בקדל "אמה" נכשל. מדובר במבחן פמיניסטי שבו בודקים אם יש בסרט סצנות שבהן לפחות שתי נשים ששמן הפרטי ידוע משוחחות ביניהן על נושא שאינו גבר… מלבד סצינה אחת, שבה אמה מנסה להפיח בתלמידתה אמון בעצמה ורצון ללמוד שיש לה סיכוי לחיות חיים מלאים, אם רק תסכים לשתף פעולה, הנשים ב"אמה" עוסקות בעיקר בתיאו. האם יחזור? האם הוא רציני? מה כוונותיו? האם נעלם? האם יש לאהבתה של אמה סיכוי?

אמה בסרט היא אובייקט, אף על פי שמעמדה מסווה היטב, כי היא עיוורת עצמאית, שחיה לבדה, שעורכת קניות, מבשלת, יוצאת לעבודה, מלמדת, מנהלת קליניקה משלה, שם היא בודקת פציינטים ומטפלת בהם. אבל למעשה היא מושא ההתייחסות של תיאו. הוא במוקד. חשוב להבין מה הוא מרגיש. מה הוא רוצה. מה הוא יצליח לעשות כדי להשתנות ולהיות מסוגל לאהוב אישה עיוורת ולחיות אתה.

עם כל זאת,  יש להודות שהסרט הצליח לעשות את מה שהבמאי רצה: להראות שעיוור "אינו חצי בן אדם", כלשון הנכים המפגינים לאחרונה בחוצות ישראל.

הסרט באתר פסטיבל הסרטים בחיפה 2017

 

 

 

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה,הסרט הצ'יליאני "הברית של אדריאנה": מדוע גם אזרחי מדינת ישראל אשמים בעינויים שעברו אזרחי צ'ילה


"פינושה נוכח! גנרל פרנקו נוכח!" ליסט אורוסקו, סטודנטית לקולנוע, מביטה באנשים הסובבים אותה. הם מנופפים בידיהם, צווחים בזעם, בהתלהבות. השנה – 2010. פינושה, הגנרל שעמד בראש החונטה – הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה ששלטה שם עד לפני עשר שנים, כבר מת. גם גנרל פרנקו, הדיקטטור הספרדי איננו זה עשרות שנים. אבל להמון המריעים זה לא משנה. הם מחיים את זכרם של שני העריצים, מתגעגעים אליהם ואל מה שייצגו.

והנה סצנה שונה: עשרות אנשים התקבצו בכיכר העיר. כולם עומדים בדומיה. רובם חבוקים, זוגות זוגות. יש שם גם ילדים שצמודים אל הוריהם, ונשים או גברים שמחזיקים בידיהם תצלומי דיוקנאות בשחור לבן. כולם נראים עצובים מאוד, משפילים את הראש ומאזינים. בכיכר משדרים את הקולות שנשמעו ברדיו לפני עשרות שנים, בספטמבר, 1973: כוחות הצבא השתלטו על ארמון הנשיאות. מטוסים הפציצו אותו. ברדיו דיווחו על היריות, העשן, האש העולה מארמון הנשיאות. המאזינים בכיכר יודעים כי נשיא צ'ילה, סלוודור איינדה, התאבד באותו יום, וזו הייתה תחילת שלטון הגנרלים, שבמהלכה הועלמו רבבות אזרחים צ'יליאנים. השמועות סיפרו על עינויים ורציחות. אימה ובעתה שררו בכל מקום. אנשים נחטפו ולא שבו עוד לעולם.

כשליסט מצלמת את שתי ההתכנסויות – זאת של אוהדי המשטרים האפלים וזאת של אלה שזוכרים בזעזוע את מה שעבר על ארצם, היא כבר יודעת משהו על הסוד המשפחתי האפל הקושר אותה אל ההיסטוריה המרה של ארצה.

ליסט, כך היא מספרת בפתיחתו של הסרט הדוקומנטרי שיצרה, אבל לא מפרטת עוד, באה לעולם במפתיע. אביה היה בן חמש עשרה כשאמה הרתה ללדת, ואז נעלמה מחייה של התינוקת שסבתה, דודותיה וסבתא רבתה שלה שימשה לה אימהות. "אף פעם לא הרגשתי לגמרי שייכת," היא מספרת. "היו לי הרבה אימהות, ואף לא אימא אחת."

אחת הדודות האהובות עליה ביותר, אנדריאה, חיה באוסטרליה. אנדריאה נהגה להגיע לצ'ילה לביקורים, אפופה תמיד בניחוחות קוסמופוליטיים, לבושה היטב, מקושטת בכובעים מרשימים, חייכנית, יפהפייה, עמוסה במתנות לבני המשפחה שהגיעו לאסוף אותה משדה התעופה, נרגשים, אוהבים.

עד שבאחד הביקורים שלה, ב-2006, היא נעצרה בשדה התעופה. אחייניתה הייתה בטוחה שמדובר בטעות. עד מהרה החל להיפרס בפניה הסוד האפל. "ואז," היא אומרת, "הבנתי שאני צריכה לפתוח את המצלמה."

ליסט אורוסקו, ליסי בפי בני משפחתה, החלה לצלם סרט העוקב אחרי החשדות הכבדים המוטחים בדודתה, המואשמת כי הייתה חלק ממנגנון הדיכוי הנורא של פינושה. מתברר לבמאית כי כל בני המשפחה ידעו שאנדריאה עבדה בדינ"ה (ראשי התיבות של  Dirección de Inteligencia Nacional כלומר: רשות הביון הלאומית), המשטרה החשאית שהייתה אחראית למעשי הזוועה המחרידים ביותר שהתרחשו בצ'ילה באותן שנים.

אנדריאה משתפת עם אחייניתה פעולה. היא מקווה ומאמינה שליסט תייצג את עניינה, תפיץ את דבריה, תגן עליה בסרט הדוקומנטרי שהיא יוצרת. אכן, אורוסקו מבקשת לטהר את שמה של הדודה. למצוא הוכחות לחפותה. היא מראיינת לא רק אותה, אלא גם את בני המשפחה האחרים, את סבתה ואת הסבתא רבתה, את הדודות, ואת חברותיה של אנדריאה. היא פונה גם אל אנשים מקצוע, חוקרי התקופה, היסטוריונים, ומראיינת אפילו את העד היחיד לעינויים ולרציחות: שרת שעבד במחנה הריכוז, והחליט לספר על מה שראה. כולם מעידים שאנדריאה לא הייתה מזכירה שעסקה רק בתרגום מסמכים, כפי שהיא מתעקשת לספר. המעשים שהיא מתכחשת להם מעוררי פלצות.

"היא לא יכולה לומר משהו אחר," שבים ומסבירים לה. "היא לא יכולה להודות."

"רק בזכות העבודה בדינ"ה הזדמן לי להשתתף במסיבות ובארוחות מפוארות, בחברת גנרל פינושה, בנוכחות שגרירים מארצות הברית," מסבירה אנדריאה לאחייניתה. "הייתה לי קלאסה."

אבל, היא שבה ואומרת על העינויים, "מעולם לא ראיתי. לא שמעתי. אפילו לא ידעתי."

"כמו שאני מגינה עליה, הייתי מגינה גם עלייך," אומרת אחותה של אנדריאה לליסט. וגם: "בי היא לא פגעה מעולם. ולא באחיות שלי. ולא בילדים שלי."

ועוד: "רק בעינויים היה אפשר לשבור את הקומוניסטים. הם היו חזקים מאוד. הייתה להם הכשרה צבאית."

וגם: "היינו גאים בה, שהיא נכנסת לכוחות הביטחון."

"הברית של אנדריאה" הוא סרט על התפכחות ועל אובדן האשליות של היוצרת. סוף המעשה עדיין לא ברור: אנדריאה זכתה לשחרור בערבות, ונמלטה לאוסטרליה. בצ'ילה דורשים מהשלטונות האוסטרליים להסגיר אותה. במקום מגוריה החדש צרים עליה שכניה, מפגינים נגדה, מבטיחים שלא יוותרו לה על העונש שמגיע לה.

ויש עוד התפכחות שנדרשת מהצופה הישראלי, והיא אינה מופיעה בסרט, אבל היא תובעת מאתנו מבט משלנו: בשנים האחרונות נודע על הקשרים ההדוקים, דיפלומטיים וביטחוניים, שקיימה מדינת ישראל עם משטר האימים של פינושה. הוגשו עתירות של אזרחים ישראלים התובעים לחשוף את המסמכים המעידים על כך. במהלך שלטונה של החונטה נרצחו והועלמו כ-3200 אזרחים ואזרחיות צ'יליאנים  וכ-40,000 בני אדם עברו עינויים . משטרו של  פינושה הביא את העינויים לשיא חדש ויוצא דופן של אכזריות שנועדה, כך מעיד אחד המרואיינים בסרט, להטיל אימה מוחלטת ומשתקת בקרב התושבים.

מדינת ישראל הכירה רשמית בחונטה של פינושה כבר כעשרה ימים לאחר ההפיכה העקובה מדם. שיתוף הפעולה והתמיכה הצבאית והדיפלומטית של ישראל עם אותו משטר היו בין המשמעותיים ביותר לחונטה. מסמכים שנחשפו בארה"ב, בישראל ובצ'ילה מעידים כי מדינת ישראל אימנה את כוחות הביטחון של החונטה והעניקה להם נשק וציוד נגד הפגנות. לצה"ל היה נציג קבוע שישב באותם ימים בסנטיאגו.

גם אם מדינת ישראל לא הייתה מעורבות בהפיכה הרצחנית שהעלתה את פינושה לשלטון שיתוף הפעולה של ישראל חיזק ושימר את כוחה של החונטה במשך שבע עשרה שנה. ארה"ב הזהירה את ישראל שהסיוע הצבאי שנתנה למשטר פינושה עלול לפגוע במעבר לדמוקרטיה שם. לדברי עו"ד איתי מק שהגיש את התביעה "בתחילה משרד הביטחון הודיע לנו כי מצא עשרות אלפי מסמכים מהקשר הביטחוני בין מדינת ישראל לחונטה של פינושה,  אך סירב לבדוק את אפשרות חשיפתם לציבור, בטענה להיעדר כוח אדם וזמן. בעקבות לחץ בית המשפט, משרד הביטחון הסכים לבדוק 600  מסמכים משנות ה-70,  ולאחר בדיקה ממושכת מסר לנו רק מסמכים בודדים על ביקור גומלין של צוות רופאים צבאיים מצ'ילה, לאחר שרופאים צבאיים ישראלים ביקרו בצ'ילה – חשיפת מסמכים העוסקים בשליחת רופאים צבאיים בלבד, הנה עלבון לשכל הישר. לנוכח הראיות החד–משמעיות לסיוע הביטחוני שישראל נתנה למשטר פינושה, הניסיון להציג את טיב היחסים כסיוע הומניטארי הינו פוגעני לא רק כלפי העותרים, אלא כלפי כלל הציבור בישראל ובצ'ילה."

עד כאן דברי העתירה, והמפגש שלהם עם הסרט הדוקומנטרי "הברית של אנדריאה." נראה כי לא רק יוצרת הסרט נדרשת לחקירת האמת המתגלה לה ולחשיפת השקרים המזוויעים שבני משפחתה מנציחים, כדי לא לסבול מנקיפות מצפון ורגשות אשם מוצדקים.

אמש בפסטיל הסרטים בחיפה, הסרט הצרפתי "אנשים ומקומות"

עוד לפני שהסרט עצמו התחיל, בשלב הכותרות המקדימות, כבר היה ברור שתהיה כאן חוויה שונה ויוצאת דופן. שמות האנשים שהשתתפו ביצירתו הוצגו כמו בקומיקס, באותיות ובפעלולי אנימציה, ברעננות שובבה. אכן, מדובר בסרט קסום ויוצא דופן.

אנייס ורדה, בת ה-88, במאית צרפתייה ופרופסור, חברה אל אמן רחוב בן 33 המסתתר מאחורי הכינוי JR ומקפיד להסתיר גם את פניו מאחורי כובע ומשקפיים כהים שאותם אינו מסיר אף פעם. השניים יצרו ביחד את הסרט התיעודי "אנשים ומקומות", (בצרפתית –  "Visages Villages") שזכה, בצדק רב, בפרס "עין הזהב" לסרטים דוקומנטריים בפסטיבל קאן השנה.

השניים הסתובבו ביחד בכפרים צרפתיים, בתוך מכונית ואן שמעוצבת כאילו היא מצלמה גדולה, צילמו אנשים, הדפיסו את התצלומים בגודל ענקי (המכונית בנויה כך שההדפס יוצא מחלקה האחורי, כמו מתוך מדפסת…) ואז הדביקו אותם לקירות במקומות פומביים.

השיטוט חושף מקומות שונים ומגוונים בצרפת הכפרית. עיירות, שכונות, חוות, נמל, מפעל: בכל מקום האנשים משתפים פעולה עם התיעוד השובב, עם שמחת החיים הבלתי נדלית של זוג אמני הרחוב שמרבים להתלוצץ ביניהם, להקניט זה את זה ברוח טובה, ולהדביק את הצופים בסרט, כמו את האנשים שאותם הם פוגשים במהלך יצירתו, בעליזותם ובחביבותם המופלאה.

כך למשל הם פוגשים באחד הכפרים בחוואי שמספר להם על עבודתו: הוא מעבד אלפי דונמים לגמרי לבדו, בלי פועלים, ונהנה מכך. הם מצלמים אותו ומדביקים את תצלומו הענק על האסם שלו. "עכשיו כל השכנים שלך ידעו שאתה הכי גדול," הם אומרים, והוא משיב בחיוך מתוק "הם בלאו הכי כבר יודעים…"

בכפר אחר מראה להם מישהי תצלום של סבה שנאלץ, כך היא מספרת, לחטוף את סבתה, כי הוריה לא הרשו להם להינשא. הם מגדילים את התצלום וגם אותו מדביקים על קיר גדול של ביתם, הפונה אל הרחוב. בני המשפחה ואתם כל תושבי המקום נאספים ומתפעלים מכך שמייסדי השושלת מונצחים כך, מעל הראשים של כולם.

על מגדל מים גבוה הם מדביקים תצלומים ענקיים של דגים – "הם מרוצים להיות שם, למעלה…" אומרת אנייס ורדה בחיוך. היא זאת שצילמה אותם, והסרט משתף אותנו בחוויית העשייה: מראים לנו כיצד נכנסו לחנות דגים, הוא החזיק כל אחד מהדגים, והיא צילמה אותם, תוך כדי חילופי חידודי לשון וצחוקים משותפים.

הם פוגשים מגדלי עזים, עובדי רכבת, כורים, פועלים בנמל, מלצרית בבית קפה, וגם סתם עוברי אורח. כולם שמחים לשתף אתם פעולה, לספר להם על עבודתם ועל חייהם, להצטלם, ולחייך לנוכח דיוקנותיהם הענקיים.

כשהם בדרכים מספרת אנייס ורדה לשותפה לעשייה על גדולי הקולנוע שאתם עבדה בעבר. מדי פעם רואים אותם יושבים ומשוחחים. הוא עוקץ אותה והיא אותו, הכול ברוח טובה, ותמיד עם הרבה צחוק, שלהם עצמם ושל הקהל באולם הקולנוע הצופה בשני האנשים המקסימים הללו.

הם אינם לוקחים את עצמם ברצינות, וגם לא את העשייה האמנותית שלהם. על קרונות של רכבת הם מדביקים תצלום של כפות רגליה החשופות של אנייס, ובנמל, על מכולות ענק, תצלומים של שלוש נשים, רעיותיהם של פועלים העובדים בנמל. במקום אחר, בחוף ים נטוש, הם מדביקים על מבנה בטון שנפל מהצוק אל החול – הוא היה חלק מהביצורים שהציבו הגרמנים במלחמת העולם השנייה – תצלום שאנייס ורדה צילמה לפני שנים רבות: גבר צעיר שכשהוא מודבק שם הוא נראה כאילו הוא יושב בתנוחה נוחה, וקיר הבטון הניצב בזווית מוזרה מערסל אותו. למחרת כשהם באים לבדוק את התצלום הם נוכחים שהגאות שטפה וסילקה אותו. הם לא מתרגשים. הכול זמני. הכול בר חלוף. ומצד שני – התצלום המודבק נמוג אמנם, אבל הסרט התיעודי שבו הם עצמם מככבים הנציח אותו, וגם אותם, את השיטוטים שלהם ואת כל האנשים והמקומות שפגשו.

"אנשים ומקומות" הוא סרט משובב לב שממלא את הנפש בעונג ובשמחה.

הסרט באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה 2017

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה: הסרט הצרפתי "הקרב על המשמורת"

"אנחנו רק רוצים לחיות בשקט," היא אומרת. שמה מרים. היא מאופקת, מתוחה, זהירה מאוד. היא מבינה היטב את חשיבות המעמד. היא חייבת להבהיר את עמדתה, להצליח, עליה לשכנע את האישה היושבת מולה בצדקתה. הבעת פניה מתוחה מאוד, רואים שהיא משתדלת להתאפק. להבליג. להיות מנומסת.

"אנחנו?" השופטת שאמורה לחרוץ את הגורל של מרים ושל ילדיה חוזרת על המילה. פניה נראות כמעט כאילו הן עטות לעבר מרים, כאילו תפסה אותה בקלקלתה, לכדה אותה, חשפה איזו אמת שבת שיחה ניסתה עד כה להסוות, ועכשיו, בלי דעת, גילתה, שלא בטובתה, "למי את מתכוונת ב'אנחנו'?"

לא ברור אם מרים מבינה את טעותה. היא אומרת את שמות ילדיה: "ז'וליאן, ז'וזפין," ומוסיפה – "ואני." הם אותם "אנחנו" שרק רוצים לחיות בשלום.

עורכות הדין של מרים ושל אנטואן, והשופטת, שאמורה לפסוק מי משניהם צודק, מי יזכה לקבל משמורת על ילדיהם, שותקות. הטענות כבר נשטחו בפניה. מרים, כך הסבירה עורכת הדין המייצגת אותה, אומרת שז'וליאן בן העשר מסרב בכל תוקף לפגוש את אביו. ז'וזפין, הבת המשותפת לבני הזוג כבר בגירה, עליה אי אפשר לכפות מפגשים עם אביה. אבל הבן קטין. ואנטואן דורש לקבל משמורת משותפת, כך שהילד יחיה שבוע אצלו ושבוע אצל אמו. ובינתיים הוא דורש לאפשר לו לקבל את הילד אליו, כמה פעמים בשבוע.

השופטת מקריאה לנוכחים את תצהירו של הילד. נאמר לו מראש כי כל מה שיגיד יימסר לשני הוריו. וכן, הוא אמר בפורש שאינו רוצה לבקר אצל אביו. מדוע? תוהה השופטת. האם טוענת שהאב אלים. בעבר שבר לבת את היד. האב דוחה את הטענה ואומר שהיד נשברה בשיעור ספורט. אין לו מושג מדוע הבן מסרב לפגוש אותו.

האִם מרים מסיתה את הילדים? האם אנטואן הוא באמת האב המסור, האוהב, האדם הרגוע וטוב הלב, כפי שטוענת עורכת הדין המייצגת אותו, ומוכיחה את ההערכה הזאת של אופיו בעזרת עדויות אופי של חבריו לעבודה?

השופטת נועצת מבטים בגבר ובאישה היושבים מולה. מי מהם דובר אמת? מי מהם מניפולטיבי? למי להאמין?

המשפט שמרים אומרת, "אנחנו רק רוצים לחיות בשקט" מסגיר אותה, לכאורה. ייתכן, כך נראה, שהיא באמת מסיתה את הילדים. ייתכן שאין למנוע מהאב את הזכות להיות בקשר עם בנו. האם עצם המאבק המר שמנהל אנטואן כדי לא לאבד את הבן אינו מעיד על עוצמת אהבתו ההורית, ועל החשיבות שתהיה לו האפשרות לגדל את הילד, בשיתוף עם האם?

הסרט "הקרב על המשמורת" מתחיל כך: בעימות אצל השופטת. בתום הישיבה היא מודיעה לבני הזוג ולעורכות הדין שלהם שתודיע להם מה החלטתה.

גורלם נתון בידיה.

והיא מודיעה כעבור כמה ימים למרים, באמצעות עורכת הדין, כי האב יקבל זכויות ראייה. הילד חייב לפגוש אותו, בניגוד לרצונו.

לא מעט סיפורים מזוויעים מתחילים בדיוק כך: מישהו מאמין לגבר, שמעמיד פני תם והגון. מישהו חש שאסור לשלול ממנו את "זכויותיו". שאם ילד מסרב לפגוש את האב, יש לאלץ אותו. ואם האימא טוענת שהאבא אלים, היא אולי – היא כנראה! – משקרת. והילד? הוא סתם סרבן. מפונק. כפוי טובה. לא מחונך. והגבר אומלל, קורבן הפמיניזם ומתן זכויות יתר לנשים שרק מנסות להשתחרר מהבעלים שלהן ולהתנער מחובותיהן.

"אנחנו רק רוצים לחיות בשקט"? מה פירוש "אנחנו"? מי נמנה עם הקבוצה המשפחתית הזאת, שמנדה את הגבר, אחרי שהקיאה אותו מקרבה?

הסרט "המאבק על המשמורת" מצייר בדייקנות ובכישרון רב את מה שעובר על נשים מוכות טרור של גברים. את האובססיביות האלימה של גברים שהאישה "שלהם" מאסה בהם. את האימה של חסרי הישע, הילדים והנשים. את הרכושנות, השתלטנות, האיומים, הבעתה, את הסכנה המחרידה, שלא פעם מסתיימת ברצח, לפעמים רק של נשים, לפעמים גם של הילדים.

"הקרב על המשמורת" הוא סרטו הראשון של קסאבייה לגראן, שגם כתב את התסריט.  זוהי יצירה חשובה, מדויקת ומפחידה מאוד. מאלה שכדאי להקרין בפני כל מי שאמור להתמודד עם אלימות נגד נשים, ובראש ובראשונה בפני שופטים ושופטות.

"הקרב על המשמורת" באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה 2017

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה, הסרט הבולגרי "כיוונים"

"החוקים הם בשבילנו, לא בשבילך," מתריס בנקאי עשיר באוזני נהג מונית שנדרש לשלם חוב לבנק. הנהג, כך מסתבר בהמשך, הוא בעצם בעל מפעל קטן שנאלץ להשלים הכנסה. ועכשיו הבנקאי מאיים עליו. כשהוא מנסה להתווכח, מסביר לו הבנקאי שבזה הרגע הוכפל חובו. הוא כבר לא חייב מאה, אלא מאתיים אלף. והחוק, כפי שהוא מבהיר לו, לא יעמוד לצדו. אם לא ישלם, יאבד הכול, מפעל, בית, רישיון לנהוג. "בתך תהיה זונה," הוא צווח. לפני כמה רגעים ראינו את הילדה, היא יפהפייה עדינה, בת שתיים עשרה, שמתכוננת לבחינה במתמטיקה ומבקשת מאביה דמי כיס. את הכסף שנתן לה אתמול כבר שילמה לביקור במוזיאון. רואים שהיא בבת עינו. שהוא חרד לה ואוהב אותה. ראינו גם מה הוא חושב על נערות בזנות: בשאט נפש וזעם הוא מחזיר תלמידת בית ספר שביקשה ממנו לקחת אותה לבית מלון בתואנה שהיא חייבת לעזור לסבתה, למקום שממנו אסף אותה וגם נוזף בה על עיסוקה, כשהוא מבין מה כוונותיה. מה יעלה בגורלו? איך יתמודד עם האיום למוטט אותו ואת משפחתו?

כך נפתח הסרט הבולגרי "כיוונים", מלאכת מחשבת קולנועית. אם סברנו כי נהג המונית ובתו יעמדו במרכז הסיפור – טעינו. עד מהרה מתברר כי העלילה עוברת בין דמויות רבות, שמשתלבות אלה באלה כמו משבצות קטנות בפסיפס, וביחד יוצרות תמונה כוללת. כל אחת מהמשבצות מרתקת ונוגעת ללב בפני עצמה, כל אחת היא סיפור בזעיר אנפין, אבל הסך הכול יוצר תמונה מלאה.

כל הסיפורים מתרחשים במשך לילה אחד בתוך מוניות שונות. נהגים ונהגת אחת אוספים את נוסעיהם, חלקם מזדמנים, חלקם מוזמנים. אנחנו חולפים ביניהם, מתוודעים אליהם ואל הנוסעים השונים. ברקע שומעים רוב הזמן שידורים מהרדיו, המדווחים על מה שאנו, הצופים, ראינו במו עינינו כבר בתחילתו של הסרט: ברגע שנהג המונית הראשון חזר למכוניתו, ראה את הבנקאי יוצא מבית הקפה שבו נפגשו, שמע אותו מנחה את עובדיו לעקל את ביתו ואת רכושו של חייב, הוא מאבד את העשתונות, שולף מתא הכפפות של מכוניתו אקדח, יוצא, יורה והורג את הבנקאי. נשמעת ירייה נוספת. מהשידורים ברדיו נודע לנו כי הנהג ניסה להתאבד, ומצבו אנוש.

ברדיו משדרים לא רק חדשות ועדכונים, אלא גם תגובות של מאזינים שמתקשרים ומביעים את דעתם. ממש כמו בתוכניות הלילה בישראל.

וזאת לא נקודת הדמיון היחידה, שמזכירה עד פחד את המציאות המוכרת לנו כל כך. ואולי את מה שעדיין צפוי לנו, אם הפערים החברתיים הבלתי נסבלים בישראל יוסיפו ויתרחבו, ואם אנשים ירגישו ייאוש גובר והולך.

אחד הנוסעים שעולה על מוניתה של הנהגת, למשל, הוא רופא. מתפתחת ביניהם שיחה שמבהירה לנו איך הרופא קשור לסיפור של נהג המונית והבנקאי. כמו כן, הוא מספר לה שזהו הלילה האחרון שלו בבולגריה. הוא מהגר לגרמניה, שם כבר מצא עבודה. "זאת אבקואציה, לא אימיגרציה," הוא אומר לה, כלומר – פינוי, לא הגירה. הוא, כמו רבים בבולגריה (ובישראל?) חש שאין לו עתיד בארצו, ושהוא בעצם נאלץ לעזוב אותה. ועוד הוא אומר לה שבבולגריה כל האנשים מתאפיינים בכך שהם, כדבריו, "אופטימיסטים". אין לטעות ולהבין כי הוא מתכוון לשבח את בני ארצו. הוא ממשיך ומסביר: "כל הריאליסטים והפסימיסטים כבר עזבו". ולא שהוא צופה שיהיו לו חיים מאושרים בגרמניה. "אין מהגרים מאושרים," הוא מסביר, מפוכח, ובעצם – מיואש. רוב המגיבים ברדיו אומרים דברים דומים. הם מדברים על חוסר תוחלת. מבינים את המניע לרצח. מישהו תוהה – מה עוד נותר לנו? לשרוף את עצמנו? (אפשר לא לחשוב על משה סילמן שהצית את עצמו במהלך ההפגנות של המחאה החברתית ב-2011?) מאזין אחר אומר בהבנה ובהזדהות, "פעם אנשים התאבדו. עכשיו הם רוצחים בנקאים".

מאזין מטורלל מתקשר לרדיו ומסביר מדוע הבולגרים הם העם הנבחר, ומדוע מכל העולם רוצים להשמיד אותם.

אחר מתקשר ומכריז כי המהגרים הם בעייתה הגדולה של בולגריה – הכספים הציבוריים הולכים אליהם, במקום לבולגרים.

סוציולוג מתקשר ומסביר שאלימות נהפכה לדרך לפתרון בעיות, בגלל המשבר החברתי בבולגריה.

"אין מדינה," אומר מישהו. "אנשים לוקחים את החוק לידיים, כי אין בפני מי להתלונן."

וישנם כמובן גם האמידים. אלה שנוח וטוב להם. אותם מייצג נוסע שעולה על אחת המוניות ומסביר כי המתלוננים הם סתם בכיינים, כי "אין עניים בבולגריה", רק עצלנים ובטלנים, ושילכו לעבוד במקום לצפות שהחברה תעזור להם. (זוכרים את האיש שהסביר לאחרונה לנכים המפגינים שהם עצלנים וצעק על אדם שיושב בכיסא גלגלים "לך לעבוד!" זוכרים שמנכה שמצליח לעבוד מנכים את קצבת הנכות?)

אפילו הטפה דתית מוכרת עולה בסרט. נהג מונית שהוא בעצם כומר שנאלץ להשלים הכנסה אומר לנוסע שהוא לוקח לבית החולים, שם הוא אמור לעבור השתלת לב, שעליו לתת לאלוהים למלא את לבו. "איזה לב, זה שהולך למות, או החדש? "שואל החולה. "אלוהים לא היה יכול להשאיר את שנינו בחיים? איפה אלוהים היה כשאשתי מתה מסרטן, כי התרופות היו יקרות מדי?" (סל התרופות, מישהו? התרמות של חולים שקופות החולים מסרבות לממן את הטיפול בהם, כי התרופות אינן מופיעות ברשימה?) ועוד צועק אותו איש: "אתה רואה את העניים שמחטטים בזבל?" ("ניצולי שואה" וגם זקנים סתם, שמראים אותם מדי פעם בטלוויזיה, את חדריהם המעופשים, הג'וקים, ההזנחה, הייאוש, וכן, גם את החיטוט בפחי הזבל?)

הסרט "כיוונים" איננו מניפסט חברתי. הוא קודם כל יצירת אמנות. הוא יוצר דמויות ומצבים אמינים ונוגעים ללב. למשל – נהג המונית שמצליח להניא מתאבד מלקפוץ אל מותו. למשל – נהג המונית שסיפורו מתכתב עם "יגון" של צ'כוב: הוא מספר שוב ושוב לנוסעיו על בנו שמת לא מזמן, ואף אחד אינו מקשיב לו, אף אחד לא מתעניין ביגון.

"כיוונים" אינו מאפשר לנו להסיט את המבט. הוא מראה לנו, לכל אורכו, איך נראית חברה במשבר, ומה חשים האנשים שחיים בה, ועושה זאת באמצעות הקסם שמאפשר קולנוע משובח.

הסרט "כיוונים" באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה 2017

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה: הסרט האנגלי "צ'רצ'יל"


בתום ההקרנה עלה על הבמה בריאן קוקס השחקן המפליא לגלם את דמותו של צ'רצ'יל, בסרט הנושא את שמו של ראש הממשלה האנגלי, הידוע בכך שהוביל את ארצו ואתה את בנות הברית לניצחון על היטלר. קוקס, שחקן שייקספירי המוכר לציבור הצופים מהסרט "המטפלת" שהוקרן בישראל בחודשים האחרונים, השיב על שאלות הקהל, וסיפר על האיש, צ'רצ'יל. בין היתר הזכיר מחקר שנערך לאחרונה: מדענים "גייסו" תוכנת מחשב והזינו לתוכה את הנתונים הידועים מהתקופה שלפני ובמשך הפלישה הנודעת לנורמנדי, זאת, כפי שצ'רצ'יל אמר בשעתו, "שלא הייתה הסוף. שאפילו לא הייתה ההתחלה של הסוף, אבל הייתה, אולי, סופה של ההתחלה." במחקר של אותם מדענים התגלה לכאורה כי אילו במקום לפלוש לנורמנדי היו ראשי הצבא נעתרים לתוכניתו החלופית של צ'רצ'יל לאגף את הצבא הגרמני גם ממזרח (דרך יוון והבלקן), ולא לשלוח את כל הכוחות ממערב, הייתה המלחמה מתקצרת בחצי שנה.

בחוכמה שלאחר מעשה ברור: הפלישה לנורמנדי הצליחה, ובסופו של דבר גרמניה הובסה, כנראה שגם בזכות ההחלטה הנחרצת של האמריקנים, עם אייזנהאואר בראשם, לא להישמע לדעתו של צ'רצ'יל. למרות תוכנת המחשב וטענתם של החוקרים, אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו נשמעו לדעתו של ראש ממשלת בריטניה וחיכו עם הפלישה עד להשלמת ההיערכות לפלישה גם מהמזרח.

הסרט "צ'רצ'יל" מתאר את הימים האחרונים שלפני הפלישה. הוא מתמקד בדמותו של ראש הממשלה, שנזכר בלי הרף במפלה הקשה שספג צבאו באחד הקרבות במלחמת העולם הראשונה, כשהוא עצמו כיהן כשר הימייה. יחידות צבא בריטיות, צרפתיות, אוסטרליות וניו זילנדיות הונחתו בחופו של חצי האי גליפולי והובסו שם.131,000  חיילים נהרגו ו-252,000 נפצעו. צ'רצ'יל מבועת מפני האפשרות שרבבות צעירים יהרגו שוב. כשהסרט נפתח רואים אותו מטייל על שפת הים ורואה בעיני רוחות גלים אדומים מדם, וגופות של צעירים, נשטפים אל החוף.

אבל ראשי הצבאות, הבריטי והאמריקני, מסרבים לשמוע לעצותיו. הם מסבירים לו שהמציאות שונה, שהוא מנסה להפיק לקחים מהמלחמה הקודמת, רומזים שבזקנתו אינו מבין את העולם החדש ואת דרכיו.

צ'רצ'יל חש במלוא כובד האחריות לחייהם של החיילים והאזרחים שהוא מופקד על שלומם. בשלב מסוים הוא מחליט לצאת עם הצבא לקרב, ביחד עם המלך, שלרגע מתפתה להסכים, מתוך מחשבה שזוהי חובתם. מנהיגים ששולחים את החיילים להיהרג בקרבות, והם נשארים במקום מבטחים, ליד המכתבה שלהם, אינם מוסריים! זועק צ'רצ'יל. אבל ראשי הצבא מתנגדים. כמו גם אשתו, שמפצירה בו לא להפוך לנטל נוסף על צווארם של הגנרלים.

המלך מתפכח ראשון. בדיאלוג נוגע ללב (על הבמה של אולם האודיטוריום בחיפה ציין בריאן קוקס שגם בעיניו זה אחד הרגעים המרגשים בסרט), מסביר המלך ג'ורג' לראש הממשלה שלו כי תפקידם "להתקיים", ולהעניק לנתיניהם את הביטחון בדרכם. לשמש להם סמל. להיות להם צוק איתן.

אבל צ'רצ'יל (ידוע כי הייתה לו נטייה לשקוע בדיכאונות, שאותם כינה "כלבים שחורים"), שוקע. אם לא יוכל למנוע מהצבא לשלוח את מאות אלפי החיילים שעתידים בעוד שעות ספורות לפלוש לנורמנדי, אם לא יוכל לפחות לצאת אתם, לחלוק אתם את הגורל המיועד להם, הוא אינו מוצא את הטעם, את הכוח, את המשמעות שיש לתפקידו.

עד לרגע נוגע ללב מאוד, שבו נערה צעירה "מנערת" אותו בלי לדעת מה בעצם היא עושה, ומבהירה לו מה בדיוק מוטל עליו, מה חובתו האמיתית. והוא מתעשת וממלא אותה.

כשרואים את צ'רצ'יל מתמוטט כך, לפני השלב הגורלי ביותר במלחמה, אי אפשר שלא לחשוב על מנהיגים שגם אנחנו הכרנו, שקרסו לנוכח החלטות גורליות דומות. ידוע כי לפני שפרצה מלחמת ששת הימים חווה הרמטכ"ל הישראלי של אותם ימים סוג של התמוטטות נפשית, אבל התגבר והמשיך לתפקד ולהוביל את ישראל לניצחון. (השבר המתמשך בחברה הישראלית שנגרם בעקבות אותו ניצחון הוא נושא לדיון אחר). נראה כי מצביאים שמפקפקים, שאפילו קורסים לרגעים מהידיעה שבעוד זמן קצר ישלחו צעירים רבים אל מותם עדיפים על פני אלה הששים אלי קרב, שאינם מהססים ואינם שוקלים שוב ושוב את האופציות העומדות לפניהם.

ועוד מחשבה בלתי נמנעת, מהסוג המתסכל והמיותר של "מה היה אילו" עולה על הדעת בעקבות הסרט "צ'רצ'יל": מה היה אילו נשמעו לו, אילו ניהלו את המלחמה על פי דרכו, אילו באמת נחסכה עוד חצי שנה מהמלחמה, אילו הובסה גרמניה בשלהי 1944, במקום במאי של השנה אחרי כן? אילו לא הגיע היטלר להונגריה, ומאות אלפי היהודים שנשלחו בחודשי המלחמה האחרונים, בתוך זמן קצר כל כך, אל תאי הגזים והמשרפות, היו נשארים במקומותיהם, ניצלים מגורל שאפילו לא ידעו על קיומו?

שוב ושוב מדהים להבין איך החלטות של אנשים בודדים משפיעות על חייהם ומותם של מיליונים.

הסרט צ'רצ'יל באתר של פסטיבל הסרטים חיפה 2017

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה: הסרט הטורקי "זֶר"

פחות מיממה חלפה בין הצפייה בסרט ההונגרי "אורות הצפון" לסרט הטורקי "זר", ואי אפשר שלא לשים לקווי הדמיון הרבים ביניהם.

שוב אנחנו פוגשים צעיר, ז'אן, שמבקש לחקור את קורות חייה של סבתו. הפעם דור ההורים מודר לגמרי מהתמונה. בנה של הסבתא ואשתו מביאים אותה מטורקיה, שם היא גרה, אליהם לניו יורק, כדי לאשפז אותה בבית חולים, כי היא סובלת ממחלת ריאות קשה. כמו בסרט ההונגרי, גם כאן ההורים קרייריסטים עסוקים מאוד, והם מטילים את הטיפול בסבתא על נכדם. תחילה הסבתא אינה מעניינת אותו במיוחד, הוא שקוע באהבה נכזבת לצעירה אמריקנית ובלימודים שלו: הוא מוזיקאי. אבל השהות עם הסבתא מעוררת בו רגשות כלפיה ובעיקר עניין בסיפור חייה, בעברה, בסבל האיום שנרמז לו עליו, אבל את פרטיו יאלץ לגלות בכוחות עצמו.

ז'אן יוצא למסע של חיפוש שורשים. הוא מעמיק לתוך מציאות החיים של כפרים נידחים ביותר, בטורקיה ובכורדיסטן, ונראה כאילו דווקא שם, הרחק מאוד מביתו וממשפחתו, הוא מוצא סוג של השתייכות ואפילו מידה מסוימת של אושר.

המקומיים שהוא פוגש בדרכים ידידותיים ומסבירי פנים. כך למשל באחת מנסיעותיו בתוך נופים של מרחבי טרשים ונהרות פונה אליו אדם זר, אחד הנוסעים במיניבוס צפוף, ושואל אותו – "אתה כועס עלי?" ז'אן מופתע, והאיש ממשיך "כי אתה בכלל לא מסתכל עלי, אלא רק בחלון…" החביבות כובשת את לבו, והוא נענה לה. כל נוסעי המכונית משוחחים, מנסים לברר מדוע הגיע למקומותיהם. התירוץ שלו הוא שהוא מחפש את השיר "זר" שסבתו שרה לו בבית החולים, אבל הוא לא הספיק להקליט. אחת הנוסעות מציעה לו, "אולי תיקח אותנו לאמריקה?" הוא מבטיח שיעשה את זה, מיד אחרי שימצא את השיר האבוד… "כולנו ניסע לשם במכונית הזאת?" היא שואלת וכל הנוסעים פורצים בצחוק מקרב.

גם בהמשך מגלה ז'אן עד כמה, בלי ידיעתו, הוא קשור למקומות האבודים הללו, לאנשים שהם בעצם כור מחצבתו.

כמו בסרט ההונגרי "אורות הצפון" גם בסרט שלפנינו אנו נוכחים באכזריותה של המלחמה, ובנזקים ארוכי הטווח שהיא מותירה במשפחות לאורך הדורות.

נראה שהתחושה של אובדן המקורות, של הגעגועים אל משהו שהיה, אך אינו ידוע עוד, מאפיינת צעירים ברחבי העולם. אולי היא מסבירה את הנטייה ההולכת ונפוצה במקומות רבים ללאומיות ואפילו ללאומנות.

הסרט נוגע ללב (אם כי סופו הסמלי, השונה מאוד מכל מה שקדם לו, מחליש אותו, לטעמי). הנופים הטבעיים המצולמים לאורך מסעו של ז'אן במולדתה של סבתו מעניקים את התחושה הפראית והמרהיבה שהחיים בניו יורק אינם יכולים לספק לו.

הסרט,  בבימויו של קאזם אז, משתתף בתחרות עוגן הזהב.

הסרט באתר של פסטיבל הסרטים חיפה 2017

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה: הסרט ההונגרי "אורות הצפון"

"אורות הצפון" הוא סרט שאישה, אווה פטאקי, הייתה שותפה לכתיבת התסריט שלו, אישה, מרתה מזארוש, ביימה אותו, ובמרכז עלילתו נשים, מה קורה להן כשהמציאות ההיסטורית בדמותם של גברים נשלחת אל חייהן ומכתיבה את גורלן ואת גורל הוריהן, ילדיהן ונכדיהן.

הסרט נפתח בכך שמריה, אישה מבוגרת שחיה לבדה בכפר קטן בהונגריה, נזכרת באחד מרגעי האושר המשמעותיים ביותר שחוותה בצעירותה: היא עם אהובה, על גדת הנהר, האור והמים עוטפים אותם, שניהם יפים, קרובים, אוהבים. רואים אותה "מביטה" בשניהם, בערגה וגעגוע אל אותם רגעים קסומים. ואז היא מקבלת מכתב שמסעיר אותה מאוד ומערער את חייה עד כדי כך שהיא מתמוטטת, מאבדת את הכרתה ומאושפזת. בתה אולגה, אשת עסקים שחיה בווינה, מגיעה אליה לבית החולים בהונגריה, ביחד עם בנה, כדי לבקר אותה. (מעניין לציין כי אחת האמירות הסמויות בסרט היא ההשוואה בין קלות המעבר מווינה להונגריה בימינו, לעומת הזמנים שבהם הפרידו גדרות תיל וחיילים חמושים שאינם מהססים לירות ולהרוג). מאחר שנראה כי אמה נוטה למות, היא מגלה לבנה סוד: הסבא, בעלה של סבתו, שבתצלומו הנכד מביט ואותו הוא מזכיר בגעגועים, בעצם לא היה סבו הביולוגי, אף על פי שהוא גידל את אמו כאילו היה אביה האמיתי. היא מגלה לו כי לפני שהסבתא נישאה, היה לה אהוב, אציל הונגרי שגם תצלומו מוצג בחדר המגורים של סבתו. תמיד אמרו שזהו בן משפחה קרוב.

הנכד זועם ותובע להבין מדוע הסתירו ממנו כל השנים את האמת, ומבקש לדעת אילו עוד סודות אינו יודע. התופעה של נכדים שמבקשים לחשוף את האמת כדי להתחבר אל העבר ולהבין את הנרטיב המשפחתי שעיצב את חייהם מוכר בישראל והוא כנראה תופעה אוניברסלית. ידוע כי במשפחות רבות בישראל החלו הסבים והסבתות לספר על קורותיהם כשהנכדים הגיעו לגיל שבו הכינו את עבודת השורשים המפורסמת, ודובבו את הורי הוריהם שעד אז סירבו לדבר.

בשעות הראשונות אולגה אינה סקרנית לדעת מה עוד טמון בעברה, ואינה מתעניינת בו. מה גם, כך היא מסבירה לבנה, שאמה מעולם לא הסכימה לספר לה פרטים נוספים על מה שגילתה לה על נסיבות ילדותה, רק כשהיא עצמה הרתה ללדת את בנה. אבל משהו בדרישות של הבן דוחף אותה בכל זאת לפשפש בין הניירות של אמה. היא מגלה מסמכים, מכתבים וציורי דיוקנאות של גברים שאינה מבינה מה פירושם ומתעוררת בה תשוקה לדעת, להבין, מי האנשים הללו? איך הם קשורים לחייה? מה בדיוק קרה לאמה?

האם אותה אם תלך לעולמה בלי שכל המסתורין האופף את המשפחה יסולק?

הסודות מתגלים בהדרגה לאורך העלילה. כל אחד מהם מפתיע ומחריד יותר מקודמו. כשנדמה  שלא ייתכן כאב מר יותר מזה שנודע לאולגה, הבת, ולנו, הצופים, מסתבר שעוד שיא צפוי לנו עדיין.

הגילויים מובאים בצורת פלשבקים אל העבר – אל תחילת שנות החמישים, כשהסובייטים שלטו בהונגריה באכזריות מחרידה.

"המלחמה הסתיימה" אומרת אחת הנשים בסרט, וזוכה לתשובה "היא אף פעם לא מסתיימת". ובכן, כך היא נראית, מנקודת המבט של אישה: אלימה, אכזרית, וצופנת סודות. ארבעה דורות נושאים בתוצאות של בסבל הישיר והעקיף שהמלחמות, וליתר דיוק – הגברים שמייצרים אותן – גורמות.

הסרט באתר של פסטיבל הסרטים חיפה 2017