יום אחד, בשעות אחרי הצהריים המאוחרות, כמה שעות לפני שאבא שלה, בן זוגי, בא להחליף אותי “במשמרת” לצדה בבית החולים, היא ביקשה ממני שאפתח את התיק שלה, אוציא מתוכו מחברת, ואתן לה אותה, וגם את העט שידעה לומר לי בדיוק היכן הוא.

ושארים לה קצת את ראש המיטה.

וכך, בתנוחת כמעט ישיבה, היא הרהרה, וכתבה לאט לאט, בקושי מחזיקה את העט, בקושי מזיזה אותו.

מדי פעם נעצרה, המשיכה לחשוב, וחזרה לכתיבה.

התהליך היה ארוך, איטי ומייסר.

זה היה בימים שבהם כבר לא הקפידה להסתיר את הקרחת.

פניה היו חיוורות, וכפות ידיה היו כבר נפוחות מאוד. ברקע נשמע כל הזמן פכפוך החמצן שהוזרם אל גופה.

ישבתי על הכיסא שלידה. מאחורי החלון שנשקף אל הים היפה, התכול, המראה החלומי שהיה לכאורה קרוב כל כך, אבל מעבר לזגוגית החלון. לעולמי עולמים לא תוכל עוד להגיע אליו. מהמיטה יכלה לראות איזו פינה קטנה ממנו, אבל הוא כבר לא עניין אותה.

כבר לפני כמה ימים הבינה וידעה שהכול אבוד, ועכשיו, עם המחברת שעונה לה על הרגליים הכפופות, חשבה על פריטים שונים מרכושה וציינה אותם: השטיח הצבעוני, ספרי הקריאה המוערים, התכשיטים שלה, קופסת עץ יפה – כל אחד מהם ייעדה למישהו במשפחה.

לא ידעתי מה היא יושבת וכותבת שם.

רק אחרי כן, כשפתחנו את המחברת, ידענו שכך היא נפרדה מחייה.

לא רק על בני המשפחה חשבה. גם על אנשי הצוות המופלאים במחלקה ההמטולוגית ברמב”ם, שלהם ביקשה להקצות סכום כסף נכבד מאוד מהעיזבון שלה, “לרווחתם”. לאחיות (ולאחים!) הסבלניות, שנכנסו אליה תמיד במאור פנים, ובתחושה שחייה חשובים להן. שהן שם לא רק כדי להציל, אלא גם כדי לכבד אותה ולדאוג ככל האפשר לרווחתה.

אכן, בכסף שהורישה להם שיפצו את חדר המנוחה, ומדי שנה, כבר שש שנים, זוכים כמה מהם למלגת לימודים.

אין ספק שהמלגות האלה היו משמחות אותה במיוחד, כי כל חייה התמקדו בלימודים: תואר ראשון ושני, בהצטיינות יתרה, בכימיה, תואר ראשון, שני ושלישי בבלשנות. דיסרטציה שעסקה בהצרכת הפועל בלשונות השמיות הצפון מערביות, שבסופה – מילון מדוקדק ומדויק, שממשיך לשמש חוקרים בתחום ולהועיל להם בעבודתם.

כאמור – כשבוע או עשרה ימים לפני מותה מיכל כבר ידעה. כשהראיתי לה את הספר החדש שלי שכתבתי בעמודו הראשון שהוא “מוקדש באהבה למיכל ארן” – הספר ראה אור ימים אחדים אחרי מותה – היא אמרה בציניות, בהשלמה עם הבלתי נמנע: “תצטרכי להוסיף ז”ל”.

לא רצינו להאמין. לא יכולנו להאמין שנשמה יתרה כזאת, אישה שהתאפיינה בנדיבות, בכישרונות יוצאי דופן, בעדינות נפש, בכנות בלי פשרות, שדבקה תמיד באמת ולא הייתה מוכנה לסטות ממנה, אישה צעירה כל כך – עדיין לא מלאו לה ארבעים! – תילקח כך מהעולם, היום לפני שש שנים.

היא לא הייתה בתי, אלא בתו של אריק, אהובי, אבל לפני האשפוז הראשון שלה היא התלבטה אתי איך תציג אותי בפני אנשים הצוות. “אימא חורגת?” היא אמרה, “נשמע רע… אשתו של אבא שלי? לא מספיק מדויק. אני אגיד שאת האימא המאמצת שלי.” כל כך התרגשתי מהתואר, וכל כך שמחתי עליו. כי כן, נוצר בינינו במשך השנים קשר מיוחד במינו. תמיד הרגשתי בטוחה אתה! מתוך האהבה שלה אל האבא שלה היא פינתה מקום בלבה גם בשבילי, כי ראתה שהקשר בינינו מיטיב אתו. ואחר כך התפתח גם הקשר של שתינו, קשר של אישה מבוגרת ואישה צעירה שיכולות לצחוק ביחד, לשיר, ללמוד זו מזו, להקשיב, להבין. בכל פעם שפרסמתי משהו – ספר, או רשומה בבלוג – ידעתי שעיניה הצופיות ימצאו כל טעות, ושהיא תדע לא רק להציע תיקונים אלא גם לשבח, שבחים ששימחו אותי בכל פעם מחדש.

היה במיכל משהו טהור כל כך, עד שהיא סירבה בתוקף לאפשר לכל כיעור להתקרב אליה. לכן, למשל, התרחקה מכל מה שהדיף בעיניה מה שכינתה “פוליטיקה”: כל מה ששייך למציאות המיידית הגסה, הוולגרית, האלימה. לאחרונה אני תוהה בלי הרף איך הייתה מגיבה ומה הייתה אומרת על המציאות הנוכחית, שפולשת אל נפשנו ולא מאפשרת לנו לסלק אותה מעלינו.

מיכל ידעה כל כך לתת מעצמה – אני לא יודעת אם זאת תכונה מולדת, שירשה מאביה, או שלמדה ממנו להיות מי שהייתה. זה גם לא משנה. היא פשוט הייתה היא. אדם נדיר בטוב לבה ובישירות האמיתית שלה.

זוכרים אותה וחושבים עליה כל יום.

השאלה שנשאלה הייתה סתמית לחלוטין: איך נכון לומר בעברית, להמיר שקלים לדולרים או להמיר שקלים בדולרים? איש לא חשב אז שבעקבותיה ייכתבו כמעט חמש מאות עמודים – עבודת דוקטורט שבחנה את הצרכת הפועל בלשונות השמיות הצפון־מערביות (במחצית השנייה של האלף השני לפנה”ס ובמחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה”ס).

את השאלה שאלתי אני, והנשאלת הייתה בתי, מיכל אֹרן,  שבדיוק סיימה את לימודי התואר השני בבלשנות.  זו לא הייתה התייעצות חריגה. במשך שנים נעזרתי במיכל בסוגיות שונות שנתקלתי בהן בעת שערכתי ספרים. שאלות שנגעו לדקויות תרגום מאנגלית או מצרפתית, שאלות של תעתיק בערבית, שאלות של הגייה בספרדית – הכול היה אפשר להפנות אל מיכל ולקבל תשובות בהירות, מוסמכות ומנומקות.

השאלה הספציפית שהזכרתי בתחילת דברַי, עוררה במיכל מחשבות רבות, מעבר למתן התשובה המיידית (ממירים שקלים בדולרים). היא בחנה את המילונים העבריים השונים ותהתה מדוע בעצם אין בהם, בדרך כלל, מידע שיאפשר למשתמשים לענות בעצמם על אופן ההצרכה של כל פועל ופועל. כך למעשה התגבש הרעיון לעבודת הדוקטורט שלה בהנחייתה של פרופ’ תמר צבי מאוניברסיטת חיפה.

האמת היא שנדירים המקרים שבהם דובר עברית ילידי מתלבט בהשלמות המוצמדות לפועל בעת שהוא בונה משפט. על פי רוב, הדברים נובעים מפיו בשטף ומבטאים את מה שספג ולמד במהלך חייו. אין זאת אומרת שאין בשיח היום־יומי מקרים שבהם אנו שומעים צירופים שנראים לנו מוזרים ואנו תוהים אם הם תקניים. לדוגמה: בשנים האחרונות אפשר לשמוע יותר ויותר אנשים שמספרים על “פלוני ששיקר את אלמוני” או בלשונם “הוא שיקר אותי”. האם אומרים “שיקר את” או “שיקר ל־”?

הסימנים הפורמליים המקשרים בין פועל לבין אלמנט שמני המשמש לו כמשלים הם מילות יחס שונות (“ישבתי על כיסא”, “באתי אליה” וכו’) או, במקרה של מושא ישיר, תווית המושא (“ראיתי את הסרט”) שלעתים יכולה גם להיעדר (“כתבתי מכתב”). חשוב לציין שסימנים פורמליים אלה לא תמיד ניתנים לחיזוי. יתר על כן, אפילו פעלים נרדפים או קרובים בהוראתם עשויים להיבדל זה מזה בהצרכתם. דוגמה לכך אפשר למצוא בפעלים “מלך” ו”משל” המבטאים שניהם שלטון ושררה על קבוצת נתינים, אך מילת היחס המקשרת בינם לבין האלמנט השמני המשמש להם משלים שונה: “מלך על” לעומת “משל ב־”.

מכיוון שכך, מן הראוי היה שאופן הצרכת הפועל תינתן בערכו המילוני של כל פועל ופועל. המציאות, לצערנו שונה. המידע המוצג במילונים הוא חלקי וחסר; לעתים קרובות מוזכרת הצרכת הפועל רק במקרים ששינוי בהצרכה גורר שינוי משמעות.

עבודת הדוקטורט שכתבה מיכל ממלאת את הפער המילוני בכל הקשור לפעלים המתועדים בלשונות השמיות הצפון־מערביות הקדומות. טווח הזמנים שנבחר כולל את המחצית השנייה של האלף השני לפני הספירה והמחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה. הלשונות שנבחנו העברית והארמית (המתועדות הן בקורפוס המקראי, הן בכתובות ותעודות חוץ־מקראיות), האוגריתית, הפניקית, הלשונות הכנעניות של עבר הירדן המזרחי (מואבית, עמונית ואדומית) והניב הארמי של שמאל. נוסף לאלה כלולים בעבודה הפעלים השאולים מן השמית הצפון־מערבית,שזוהו בתעודות שנכתבו בלשון האכדית בכנען ובסביבתה הקרובה (בעיקר התעודות שנמצאו באל־עמארנה ובאוגרית).

בחלקה הראשון של העבודה מובאים ההסבר והניתוח של תופעת ההצרכה ונבחנת ההשפעה ההדדית בין הלשונות השמיות הקדומות. חלקה השני של העבודה הוא למעשה מילון שבו מוצגות עבור כל אחד מן הפעלים בקורפוס המסגרות התחביריות השונות שבהן הוא מתועד ומסברים שינויי ההצרכה המתקיימים בו.

מובן שמילון זה אינו מקיף את כל הפעלים הכלולים בעברית בת־זמננו, שכן יש פעלים רבים שנוספו לה בתקופות מאוחרות (למעשה מאז שנת 500 לפני הספירה).

לצערנו, מיכל לא תוכל להמשיך במפעל אדירים זה, שכן היא נפטרה אשתקד ממחלת הסרטן.

בתחתית העמוד מובא קישור לנוסח המלא של עבודת הדוקטורט של מיכל. החלטנו לחשוף אותו לקהל הרחב ובעיקר לבלשנים ולחוקרי השפה העברית. מי יודע, אולי יהיו מי שישלימו את המלאכה בחקר הצרכת הפעלים בתקופות נוספות, כך שברבות הימים יוכל לצאת מילון שיציג את אופן ההצרכה של כל אחד מהפעלים בשפתנו.

הפוסט מועלה לאוויר היום, 10 באוקטובר 2018, שהוא היום שבו אמורה הייתה מיכל לחגוג את יום הולדתה ה־41.

יהי זכרה ברוך.

אריה אורן

 

הצרכת הפועל בלשונות השמיות הצפון–מערביות
במחצית השנייה של האלף השני
ובמחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה“ס
חיבור לשם קבלת התואר ”דוקטור לפילוסופיה”