מיניון, ספרה הראשון של האמנית ג’ניפר בר לב, הוא רומן מוזר ומטריד, שלא לומר – מרגיז ומקומם. המוזרות המטרידה שלו נובעת מכך שהוא מציג את הדמות המרכזית, בעצם היחידה, של מיניון, יהודייה צעירה שחיה בוושינגטון באמצע המאה ה-20 ואת התנהגותה החריגה, אבל אינו נוקט עמדה לגביהן.

המשכתי לקרוא את הספר עד סופו בתקווה שמשהו יתגבש, שאבין סוף סוף מה בעצם אני קוראת. קיוויתי שזהו כתב אישום כנגד אחת התופעות המחרידות ביותר שהאנושות מכירה מאז ומתמיד בזוועה הטמונה בה: זאת של גילוי עריות.

“ייהרג ובל יעבור”: זה הדין שקובעת ההלכה לגבי גילוי עריות, האם יש בכלל צורך להסביר את חומרתה של העבירה?

אבל ברומן שלפנינו יש, לכאורה “נרמול” של העניין. כאמור, קיוויתי עד סופו שאתבדה, אבל העלילה נמשכה ונמשכה, וגילוי העריות שעברה מיניון עובר בשקט ובטבעיות גמורה. היא עברה זאת לא רק בילדותה, אלא אפילו ביום נישואיה: היא משתפת פעולה עם אביה שמגפף אותה עד שהוא גומר, והיא מתחתנת עם “השפיך” (כך בספר) שלו על שמלת הכלה שלה… מה יכול להיות יותר מגעיל ומזעזע? אבל לא כאן, בספר שלפנינו. כאן מיניון ממשיכה לאהוב את אביה, מתגעגעת אליו, מחבקת, מאפשרת, וכאמור – משתפת פעולה.

האם נראה בהמשך את הנזק שנגרם למיניון? את היותה פגועה? רק פעם אחת אנחנו עדים למחשבה קצרה וחולפת שלה, שאותה היא בולמת באיבה: נזכרת להרף עין בסטייה של אביה, אבל מיד מסלקת את המחשבה וקוטעת אותה.

האם עלינו להבין שהמיניות האובססיבית שלה היא תוצאה של הפגיעה בה? אבל האובססיה שלה לא מתוארת כעניין שלילי או הרסני. היא נעתרת למין מזדמן עם כל ארחי פרחי, היא מוצאת את עצמה בקשר סדו מזוכיסטי, היא משתתפת באורגיה, ובעצם נהנית מאוד מכל העיסוקים הללו! היא לא משלמת שום מחיר, לא ניזוקה משום התנהגות קיצונית, לא סובלת, לא נהרסת, בעצם, לא קורה לה שום דבר!

אי אפשר שלא להיזכר בספר אחר, על חוף צ’זיל של איאן מקיואן, שמטפל בחוכמה ובעדינות בפגיעה כמעט סמויה מהעין של אב בבתו. מקיואן מראה בתחכום רב כיצד פגיעה כזאת יכולה לשבש חיים שלמים, בניגוד למה שמתרחש בספר שלפנינו.

אמנם לקראת הסוף, כשמיניון מגיעה לישראל, היא מגלה בפעם הראשונה את היכולת לומר לגבר “לא” (ולא שלפני כן היא רצתה לסרב! את כל המגעים המיניים שלה היא קיימה בחדווה רבה, גם עם גברים לגמרי זרים), אבל השינוי שמתחולל פתאומי, לא נובע משום תהליך, לא משכנע וגם לא משמעותי. זה לא שהיא למדה משהו חשוב, שהתפתחה, שהשתנתה. השינוי פתאומי מדי, ואין לו בעצם משמעות או סיבה כלשהי. ככה פתאום, בבת אחת, בישראל, מתאפשר לה בן רגע, לקבוע גבול למתירנות הקיצונית שלה, ועם זאת גם בישראל, רגע אחרי שסירבה להצעה מגונה של מציל בחוף הים, היא מאפשרת לעובר אורח למשש את שדיה, ככה סתם, באמצע הרחוב…

ומדוע, בעצם שתשתנה? הרי אותה המתירנות לא הפריעה ולא הזיקה לה בשום דבר. כשהיא מחליטה להתרחק מבעלה, אביה מסדר לה את העניינים, קונה לה מכונית, שוכר לה דירה, שולח אותה ביחד עם אמה ועם העוזרת הלא לבנה שלהם לפלורידה, מסדרים לה מיד עבודה ועוזרת-מטפלת צמודה שלוקחת על עצמה את הטיפול בילדתה הקטנה, שמיד מתלהבת מהמטפלת החדשה. הכול כל כך פשוט ונוח וקל. שום מאמץ לא נדרש. הכול מסתדר בנוחות ובקלות. כשמתחשק לה לטוס לישראל ההורים שלה מתנדבים מיד לקחת אליהם את בתה הקטנה. הם אולי קצת שתלטנים, אז מה? יומיים אחרי שאמה מסרבת לקנות לה איזה אהיל מוזהב היא מתמרדת: האימא נוסעת בחזרה הביתה ומיניון קונה לעצמה את אותו אהיל בדיוק, קובעת את סידורי הלינה בביתה החדש בניגוד להנחיות של אמה, וממשיכה למצוא לעצמה גברים שונים, להנאתה הרבה.

מה בעצם מספר לנו הרומן? מה אומרת לנו דמותה של מיניון? שכיף לשכב עם כל טיפוס לא מוכר שנתקלים בו באקראי, ככה, סתם, ושמשגלים כאלה יכולים להסב עונג אינסופי? ושזה יכול לקרות לאישה ש”מראה האיבר של אבא שלה, מקציף מסבון ומבריק ממי מקלחת מוכר לה ממש כמו מראה ברכיה המורמות כשרגליה נשענות על שרפרף קטן מול האסלה בעולם הסודי המשותף לשניהם”?

יש כאן למעשה צורך ב”אזהרת טריגר”: כפי שנהוג לכתוב בפורומים של נפגעי תקיפה מינית, במיוחד בקרב נפגעות גילוי עריות, כדי שקוראות ידעו שאולי מוטב להתרחק מהטקסט, כי הוא עלול לפגוע בהן. כי אכן, התיאור הזה, והוא לא החמור מכולם, ממש מסוכן. יש בו רוע מפחיד. הוא מנרמל סיטואציה איומה ונוראית, ולא דן אותה לכף חובה. אם הכוונה של המחברת דווקא כן למתוח ביקורת על אביה של מיניון, היא עושה זאת באופן כל כך סמוי, שהוא בעצם נסתר מהעין. אסור, פשוט אסור לכתוב כך! זה לא מוסרי, זה מזויף, וזה פשוט דוחה.

הגעתי עד סופו של הרומן ולא הרגשתי שמשהו בו גואל את תחושת הדחייה שהתעוררה בי למעשה ממש מתחילתו, כשאנחנו פוגשים את אביה של מיניון שמתחרמן משדיה הגדולים, הנוטפים חלב, של בתו שזה עתה ילדה את בתה, ואחרי כן את הרופא שאליו לוקחת אותה אמה בהיותה בת חמש עשרה, כדי שיגיד מה צריך לעשות עם אותם שדיים ענקיים. (בהמשך הרופא מתחרמן גם מצליל חיכוך הרגליים של האם). קיוויתי שאחרי ההתחלה המחרידה והמבחילה הזאת יגיע המשך שיצדיק את קיומה, אבל זה לא קרה.

התחושה החזקה ביותר שהתעוררה בי בסופו של דבר הייתה שג’ניפר בר לב השתוקקה בעיקר to shock the bourgeoisie: להתריס. להעז. לתאר מיניות נשית לוהטת. לדבר על הכאב בווגינה הלא מסופקת, להתרברב בשדיים מפוארים. אני מבקשת להדגיש: לא אלה החלקים שזעזעו אותי. גם לא המתירנות של מיניון. הזעזוע שלי נובע רק מהחשד שלכותבת אין באמת מושג מה המשמעות של פגיעה מינית של אב בבתו, ואיך באמת נראים יחסים בתוך משפחה שבה זה קורה. הנגיעה הגסה הזאת בעניין כל כך רגיש וכאוב נעשתה לטעמי לא בתעוזה אמיצה, אלא בעזות מצח.