“בתקופתי, אם בן אדם היה מטורף – הוא היה מטורף, ולא ניסינו לרכך את זה במילים מלומדות”, אומר מפקד הבולשת בשלב מסוים, לקראת סופו של המותחן רציחות האלפבית. אגתה כריסטי הוציאה את הספר לאור לראשונה ב-1936, שלוש שנים לפני מותו של זיגמונד פרויד. מפקד הבולשת מגיב לדברים שאומר לו הפסיכולוג הצמוד לחקירה: “חייבת להיות [לחשוד] איזו אובססיה מסוימת. אני חושב שנמצא את שורש הדבר בתסביך נחיתות חריף. ייתכן שקיים גם שיגעון רדיפה…” 

למרבה השעשוע, בסופו של הסיפור מסתבר עד כמה ריק מתוכן, לפחות בסיטואציה המתוארת במותחן שלפנינו, הוא הלינגו הפסיכואנליטי שמאז תחילת המאה ה-20 נעשה שגור כל כך בפי כולנו – מי לא מכיר את ההסברים המדעיים לכאורה על אובססיות ושיגעון רדיפה, ומי אינו משתמש בהם באופן חופשי, כמטבע עובר לסוחר? 

הרקול פוארו מפענח שוב את הרצח שמתגלגל לפתחו במיומנות ובהשראה, וכמו תמיד אינו הולך שבי אחרי מסקנות מובנות מאליהן, אך נמהרות. 

מפעים להיווכח עד כמה ספריה של אגתה כריסטי ממשיכים להיות משכנעים גם מקץ עשרות רבות של שנים (כמעט מאה!) מאז שכתבה אותם. אפילו האמצעים הטכנולוגיים שהשתכללו כל כך מאז שכתבה את ספריה אינם חסרים והיעדרם אינו מפריע להתפתחות העלילה ולפתרון התעלומה. די לו, לפוארו, בשכלו הישר ובתבונתו הרבה, שאתם הוא פועל ובאמצעותם הוא מפריך כל אחת מההטעיות שאמורות להסיט את מחשבותיו ולבלבל אותו.  אגתה כריסטי עושה כמובן הכול כדי להטעות ולבלבל את הקוראים, למשוך אותם באף, להביא אותם למקום מסוים ואז להפתיע בפתרון אחר לגמרי מהצפוי.

אמנם היא לא מהססת ללגלג לפסיכולוגיה ולז’רגון שלה, אבל בסופו של דבר פתרון החידה בכל זאת, ובאופן בלתי נמנע, קשור לעולם הנפש. 

הפתרון הזכיר לי חידה שתשובה נכונה לה אמורה לחשוף אם לנשאל יש קווים פסיכופתיים באישיותו. הנה היא: צעירה נכחה בהלוויה של חברה, שם ראתה גבר שמצא חן בעיניה. כעבור כמה ימים נרצחה אחותו של הגבר. מי רצח אותה ומדוע? מי שיש קווים פסיכופתיים באישיותו אמור להשיב מיד: הצעירה, כי קיוותה שכך תוכל לפגוש שוב את הגבר, בהלוויה של אחותו. 

פסיכופת, מספרת לנו אגתה כריסטי בספר שלפנינו, הוא אדם נטול מצפון שמסוגל להרוג ולהרוג, בלי שום מוסר כליות, רק כדי להשיג איזה יעד שרצוי לו. 

אין ספק שאגתה כריסטי ידעה דבר או שניים על נפש האדם, גם אם מה שבחרה להראות לקוראיה בסופו של דבר מחריד ומפחיד. טוב, זה רק ספר מתח, שעשוע לשעות הפנאי ואמצעי להעביר את הזמן. בכך היא ממשיכה להצליח כבר שנים רבות אחרי מותה. 

 הספר עובד ב-2018 כסדרת טלוויזיה של הבי-בי-סי. מעניין לבדוק אם הוא ממשיך למתוח ולרתק גם אחרי שנחשפים לעלילה ויודעים את הסוף. 

Agatha Christie, The ABC Murders

לעברית: מיכל אלפון

מתוך פסק הדין במשפטו של רומן זדורוב, ספטמבר 2010:

“במלאכת הכרעת הדין הניצבת לפתחו של ביהמ”ש, אין הוא יכול להשיב לעיתים על כל שאלה העולה, אם מצד הסניגוריה ואם מצד המאשימה.

יכול ויהיו שאלות אשר לעולם תישארנה ללא מענה.”

מתוך הספר מוות על הנילוס, מאת אגתה כריסטי:

“‘לא פעם נדמה לי שזה כל מה שעושים בעבודת הבלשות, מוחקים את ההתחלות המוטעות ומתחילים מחדש.’

“‘כן, זה נכון מאוד. וזה בדיוק מה שאנשים מסוימים מסרבים לעשות. הם חושבים על איזו תיאוריה והכול חייב להשתבץ בה. אם עובדה קטנה אחת מסרבת להשתבץ, הם זורקים אותה הצידה. אבל תמיד דווקא העובדות שמסרבות להשתבץ הן החשובות.”

נכון, אגתה כריסטי הייתה רק סופרת, לא חוקרת משטרתית או שופטת. היא המציאה פשעים ו”פענחה” אותם, ולכן אי אפשר לכאורה לייחס תוקף לדברים שכתבה בספרי המתח שלה, ובכל זאת קשה להתעלם מהרלוונטיות המצמררת שלהם.

שופטיו של רומן זדורוב החליטו להתעלם מהסתירות שנמצאו. למשל, מהעקבות הטבולות בדם הטבועות על הקיר, עקבות המסמנות את נתיב הבריחה של הרוצח או הרוצחת מתוך התא שבו נמצאה גופתה של המנוחה, תאיר ראדה. היו אלה עקבות של נעליים קטנות, לא כאלה שתואמות את מידת נעליו של רומן זדורוב. כמו כן, נתיב הבריחה אינו זהה עם זה שזדורוב “שחזר” כביכול. הוא קפץ מעל הדלת, ואילו הרוצח טיפס על הקיר המפריד בין שני התאים, כפי שמסתמן מטביעות הנעליים. זה רק פרט אחד מרבים שלא השתבצו בתמונה הכללית. אכן, השופטים הכירו  בכך, ובכל זאת החליטו להרשיע את זדורוב, שלא נמצאה אף ראיה פורנזית אחת לכך שנכח בזירת הרצח!

ובחזרה לעולם הספרות.

הספר שלפנינו, מוות על הנילוס נכתב כמלאכת מחשבת. כשקוראים אותו אפשר להבין מדוע ספריה של אגתה כריסטי ממשיכים לעשות חיל עשרות שנים אחרי מותה (ב-1976). יש בו תבונה רבה, והוא מצייר את המציאות ואת הדמויות המתקיימות בה בשנינות ומנקודת מבט של אדם ששום דבר לא נמלט מעיניו. כשם שהרקול פוארו שם לב לכל פרט קטן, כך גם הסופרת שיצרה אותו יודעת להתבונן ולתאר דקויות ומצבים: למשל, את דמותו של הקומוניסט הנלהב שהוא בעצם עשיר במסווה. את האישה שמסרבת לוותר על העצמאות שמעניק לה מעמדה. את האישה התמימה וטובת הלב ואת הסנובית המתנשאת. כל אלה נשמעים אולי כסטריאוטיפים, אבל אינם כאלה. בין דפי הספר הדמויות מצטיירות כאנשים של ממש. התיאורים הללו מבטאים צד חשוב בגדולתה של כריסטי: היא רואה את העולם ומגיבה אליו.

כמו ספריה ולא נותר אף אחד, רצח רוג’ר אקרויד, או רצח באוריינט אקספרס, גם הספר שלפנינו הוא קלאסיקה בלשית שלא נס ליחה. הרקול פוארו החריף, השנון והאנושי מככב בו, ואי אפשר לא לייחל לבלש מחוכם כזה, שיופיע כאן ועכשיו, ויעשה קצת סדר…

הופתעתי לפגוש בספר כמה מכרים שלא הייתי ערה לזיקה שלהם אל ספרה של כריסטי. כך למשל אני די משוכנעת שאפשר למצוא הדים מתוך מוות על הנילוס בסיפורו של גרהם גרין “היפנים הסמוים“, שנכתב ב-1965, כלומר, עשרים ושש שנים אחרי שספרה של כריסטי ראה אור.

בשניהם הבלש (אצל גרהם גרין מדובר בסופר מזדקן) יושב בבית קפה ומצותת לשיחה בין זוג אוהבים, צעיר וצעירה אנגלים. אצל שניהם הצעיר קצת טמבל, וחסר אונים, שנרתע מפני נשים שתלטניות. בשניהם הגבר הצעיר מתעקש להביע את גבריותו בכך שהוא פורע את החשבונות: “‘הגבר רוצה להיות הבעל – הוא לא רוצה שהיא תהיה הבעלים שלו'” הוא אומר אצל כריסטי, ואצל גרהם גרין:

“החשבון נח לידם זה זמן מה. הוא הוציא את ארנקו כדי לשלם, אבל היא חטפה את הדף והרחיקה אותו ממנו. היא אמרה, ‘זאת החגיגה שלי.’

“‘לכבוד מה?’

“‘לכבוד ‘חוג צ’לסי’, כמובן. מותק, אתה  מאוד דקורטיבי, אבל לפעמים אתה, טוב, לא לגמרי מחובר.’

“‘אני מעדיף… אם לא אכפת לך…'”

ובשניהם מופיעה סופרת כושלת ומגוחכת, שמתרברבת בשמות המופרכים של ספריה.

נדמה לי שיש קשר גם עם הסיפור מר יודע כל של סומרסט מוהם, שדווקא נכתב לפני ספרה של כריסטי (ב-1924): בשניהם יש עניין עם שרשרת פנינים, ומשמעות קריטית לשאלה אם הן אמיתיות או מזויפות. ייתכן בכלל שההשראה הגיעה מסיפורו של גי דה מופסאן “המחרוזת”, שקדם לשניהם (ראה אור ב-1884).

מה שברור הוא, שכל אחד מהסופרים פיתח את הרעיונות המשותפים בדרכו המיוחדת, ולכן כל אחת מהיצירות מעניינת מאוד בדרכה.

כדאי לקרוא!

Agatha  Christie Death on the Nile
לעברית: מיכל אלפון

אגתה כריסטי הערמומית! בפתח הספר שלפנינו, אחד המפורסמים ביותר שלה, הוסיפה הסופרת את מה שכינתה “הערת המחברת” (באנגלית: Author’s Note), שבה ציינה בתמימות מתוכננת היטב כי לתעלומה שתיפרש בפני הקורא יימצא “פתרון הגיוני לגמרי”, שהצריך הרבה מחשבה מצדה. כמו כן הזכירה, כמו בדרך אגב, ש”עשרה בני אדם צריכים היו למות” במהלך העלילה, כאילו שזאת באמת איזו הערת אגב נטולת משמעות מיוחדת, וכאילו שאין משקל ומשמעות לכל מילה שכריסטי כותבת, גם אם היא מופיעה “רק” בהקדמה.

אבל  כל פרט כאן חשוב, וההקדמה היא חלק מהותי ובלתי נפרד מהספר, לא סתם מין פנייה מתנחמדת של הסופרת אל הקורא.

ספר המתח ולא נותר אף אחד – באנגלית: And Then There Was None Left  – ראה אור לראשונה ב-1939 ונשא את השם Ten Little Niggers שהוא כיום, כמובן, בלתי נסבל ולא אפשרי. לעברית הוא תורגם לראשונה בשנות ה-50 בשם  עשרה כושים קטנים. 

התרגום המחודש לעברית ראה אור ממש בימים אלה, והוא פשוט חגיגה. במיוחד למי שזכרה רק את הפרטים הכלליים של העלילה, כלומר – את ההסתבכות ואת הרעיון – אבל לא את פתרון התעלומה.

הסיפור כמובן מותח ומסקרן מאוד, וההקדמה התמימה-כביכול של כריסטי פועלת בדיוק כפי שהסופרת התכוונה: היא מגבירה את המתח ואת המסתורין, את התחושה שלא ייתכן פתרון, ולצדה את הידיעה שהוא קיים. הרי כך הבטיחה לנו כריסטי ממש לפני שהתחלנו לקרוא. לפיכך ההקדמה הקצרה שלה, שיש בה נימה כמו מתנצלת, פנייה אל הקורא כדי להסביר לו עד כמה התקשתה  לתכנן את העלילה, היא כאמור חלק בלתי נפרד מהספר, והיא משרתת אותו בתחכום האופייני לכריסטי.

כי כך: אנחנו יודעים מלכתחילה שכל עשרת האורחים שהוזמנו אל “אי החייל” ימותו בתוך ימים ספורים. המסתורין הרב הולך וגובר, שכן מבהירים לנו שהם בוודאות לבדם על האי. בעלי הבית שהזמינו אותם לשם נעדרים, ואין שום אפשרות שאדם נוסף נוכח במקום. אז מי הרוצח או הרוצחת? מה מניעיו? ואיך ייתכן שכל העשרה נרצחים, בהיעדר אדם אחר שיכול להיות הרוצח?

אחרי פליאה הולכת וגוברת מתבהר הכול, אבל רק בשלושת העמודים האחרונים. כמו שכריסטי הבטיחה, הפתרון אכן פשוט, סביר, וכמעט מובן מאליו. כמו בקסמים של זריזות ידיים שכאשר מסבירים אותם הטריק נראה פתאום קצת טפל ואפילו טיפשי, כך גם בספר שלפנינו: אהה, אומרת לעצמה הקוראת, אז זה מה שהיה. נו, ברור… איך לא חשבתי על כך בעצמי? הרי זה כל כך פשוט…

אבל כמובן ש”זה” בכלל לא פשוט. כי היכולת של כריסטי לסבך ולסבך, ליצור בכמה משפטים קצרים דמויות מובחנות וסבירות, לרקוח מניע משכנע, ליצור חידה כל כך מורכבת, ואז לחשוף הכול בפשטות כזאת, היא גאונית, ולא פלא שכבר שמונים שנה ספר המתח הזה ממשיך לככב.

כהערת אגב, מעניין להבחין בשינויים החברתיים המתגלים באמצעותו. קודם כול, כמובן, השם המקורי המזעזע, שהיו חייבים לשנות אותו. שם הגנאי הנורא שנהפך למילה אסורה ממש (עד כדי כך שהיא מכונה The N word), נעלם מזמן מהלקסיקון. חשוב לציין שכריסטי דווקא מבטאת בספר עמדה הומנית ולא גזענית: היא מגנה, ולגמרי לא בעקיפין, את דמותו של גבר לבן שנטש קבוצה של “ילידים” באפריקה וגרם למותם. אפשר בהחלט לחוש בגועל שכריסטי, באמצעות אחת הדמויות, חשה כלפי התנהגות כזאת. “שחורים או לבנים, אלה אחינו”, אומרת אותה דמות לעצמה, ולנו. ובכל זאת, המילה המופיעה בשם המקורי של הספר הייתה אז עדיין לגיטימית.

מעניין גם להבחין בתופעה חברתית שאולי בעצם לא השתנתה: בהיעדר משרתים, ברור לגמרי מי ייגשו, כמובן מאליו, להכין את הארוחה לכולם: שתי הנשים שבחבורה, ובכלל לא משנה שהן נמנות עם האורחים, בדיוק כמו כל האחרים, הגברים.

כשקוראים את הספר ברור לגמרי מדוע עובד, ויותר מפעם אחת, לסרט קולנוע או לסדרת טלוויזיה. עיבוד כזה לגמרי מתבקש. הדמויות כמו עולות על במה לנגד עיניו של הקורא, ממש “מופיעות” כמו בהצגה, והן ציוריות מאוד. לכל אחת מהן סיפור משלה, שמשורטט היטב בכמה קווים. עטיפתו של הספר באנגלית “מציגה” אותן בפנינו באופן ויזואלי:

חבל שבמהדורה החדשה בעברית העטיפה די סתמית.

לעומת זאת, התרגום של מיכל אלפון מצוין. העברית טבעית ונוחה, ועם זאת שומרת על מעין ניחוח אנגלי קל ומדויק.

כדאי לקרוא. ההנאה מובטחת.

“‘זה’, אמר ד”ר קונסטנטין, “זה סיפור מדהים ובלתי מתקבל על הדעת יותר מכל רומן בלשי שקראתי אי פעם.'” נכתב בחלקו האחרון, ממש לקראת הסוף של ספר המתח הבלשי רצח באוריינט אקספרס שראה אור לאחרונה בעברית, במהדורה מחודשת.

הספר, אחד הידועים ביותר של כריסטי, ראה אור לראשונה באנגליה ב-1 בינואר, 1934, וכחודש אחרי כן גם בארצות הברית, שם זכה לשם רצח בקרון הרכבת לקָלֶה, כדי שהקוראים לא יתבלבלו בינו ובין ספר של גרהם גרין,  הרכבת לאיסטנבול, שבארצות הברית התפרסם בשם האוריינט אקספרס.

בעברית הופיע רצח באוריינט אקספרס אור בפעם השלישית. שתי גרסאותיו הקודמות ראו אור, האחת ב-1934, והשנייה ב-1989 בהוצאת ש. מזרחי.

אגתה כריסטי מחייכת וקורצת לקורא, מעבר למרחק ולזמן, כמי שמשתפת אותו בבדיחה הפרטית הקטנה שלה: עלילתו של הספר שכתבה, כך היא טוענת מפיה של אחת הדמויות שהמציאה, עולה על כל רומן בלשי אחר… כריסטי הייתה כמובן אלופה במהתלות, כפי שאפשר לראות גם בסיפור מתוך חייה, כשבחרה להיעלם ולייצר מעין סיפור מתח אמיתי.

מעניין להיווכח שידיעת הפתרון אינה גורעת מההנאה. אדרבא, דווקא משום שהסוף ידוע, מרתק לבחון כיצד אמנית ספרי המתח רוקחת את העלילה, מפזרת רמזים ומייצרת את המתח, אם כי, כמו בספר רצח רוג’ר אקרויד גם כאן חלק מהם אינו מוצג בפני הקורא, שלפיכך אינו יכול לשמש בלש חובב. העובד שיש פרטים שרק פוארו יודע אותם מפחיתה מההנאה.

אירועים מהמציאות העניקו לאגתה כריסטי השראה לכתיבת הספר. למשל – חטיפת בנו של צ’רלס לינדברג. היא עצמה נסעה על רכבת האוריינט אקספרס שלוש שנים לפני שהספר ראה אור לראשונה, ואפילו נקלעה, כמו הנוסעים בסיפור, לסופת שלגים שעיכבה את נסיעתה של הרכבת בכמה ימים.

חודש אחרי שהספר ראה או בארצות הברית כתבו עליו בניו יורק טיימס כי “ניחושיו של הבלש הבלגי הם יותר מאשר ממולחים; אפשר כמעט לראות בהם מעשי נסים. אמנם העלילה והפתרון נוגעים בבלתי אפשרי, אבל אגתה כריסטי מצליחה לעורר את התחושה שהם נראים, לפחות לעת עתה, אפשריים. אז מה עוד אפשר לבקש מסיפור מתח?”

אל האקרנים יצא לאחרונה סרט המבוסס על ספרה של אגתה כריסטי. זאת כמובן גרסה נוספת, מבין רבות שקדמו לה. סידני לומט ביים סרט הנושא את אותו שם ב-1974, והיו לו גם עיבודים טלוויזיוניים.

המבקרת אורית הראל בדף הפייסבוק שלה “אורית הראל – מבקרת ומדברת” כינתה את העיבוד הקולנועי החדש “רכבת לשום מקום”. הראל טוענת כי חרף השתתפותם של כוכבי קולנוע מהשורה הראשונה: קנת בראנה בתפקיד פוארו ולצדו  ג’וני דפ, מישל פייפר, ג’ודי דנץ’, דרק ג’קובי, וילאם דפו, פנלופה קרוז, ג’וש גאד, אוליביה קולמן, וזה לא סוף הרשימה, “כל החבורה הזאת לא מצליחה להדהיר את הרכבת הזאת אל היעד ואל לב הצופים”.

החלטתי לסמוך על שיפוטה, ולוותר על הצפייה בסרט. על הספר, לעומת זאת, אני בהחלט ממליצה. יש בכוחו להסב כמה שעות של הנאה קלילה.

Murder on the Orient Express, Agatha Christie

לעברית: מיכל אלפון

“סיפורו של הקולונל היה בלתי נגמר ואף בלתי מעניין. מה שאירע בהודו לפני שנים אינו יכול להשתוות ולו לרגע למאורע שהתרחש בקינגס אבוט” כותב המספר בספר המתח רצח רוג’ר אקרויד. כוונתו לרצח, שקדמה לו התאבדות: שני אירועים שמסעירים מאוד את תושבי מקום מגוריו – כפר אנגלי קטן. הכול מכירים שם את כולם, שקועים בחיטוט בענייניו של הזולת, ועוסקים בעיקר ברכילות.

המספר וידידיו תושבי הכפר התכנסו זה עתה למשחק מהג’ונג, כפי שהם נוהגים לעשות לעתים מזומנות. המפגש מסב להם הנאה רבה, לא בגלל המשחק עצמו. אדרבא, המתחים הרבים המתעוררים ביניהם בעטיו דווקא פוגמים בהנאה. עיקרו של המפגש אינו בתחרות ביניהם, אלא בהתמסרות המענגת למה שהם אוהבים באמת לעשות: לדבר על שכניהם, לנתח את מעשיהם, ועכשיו במיוחד – לנסות ולפענח את הרצח: מי תקע פגיון בגופו של בעל האחוזה? בנו החורג? אחד המשרתים? המזכיר שלו? אחייניתו? אמה, שהיא אלמנת אחיו של הנרצח? מסתבר שלכל אחד יש משהו להסתיר, סוד או פשע שביצעו.

רצח רוג’ר אקרויד היה השלישי בסדרת הרקול פוארו, שכתבה אגתה כריסטי. הוא התקבל באהדה רבה כבר כשראה אור לראשונה ב-1926, ולפני ארבע שנים בחרו בו חברי אגודת סופרי המתח הבריטיים כספר המתח המשובח ביותר שנכתב אי פעם.  הוא עובד למחזה, סרט ותסכית רדיו (בעיבודו ובכיכובו של אורסון ולס, שגילם את דמותו של הבלש).

אין ספק שאגתה כריסטי ידעה את המלאכה. היא מצליחה להפתיע גם את הקורא החשדן ביותר, ועושה זאת בפיקחות רבה. לקראת הסוף מתחוללת התפנית המדהימה, וזאת הרי דרישת יסוד בסיסית של ספר מתח טוב: הקורא אמור לומר לעצמו – הייתכן? ולסגור את הספר בתחושה שהערימו עליו, ועשו זאת היטב.

ובכל זאת, עם כל הצניעות המתבקשת, וחרף ההגדרה המחייבת של אגודת סופרי המתח הבריטיים,  אני מבקשת לציין לפחות פגם אחד שמצאתי בספר (גיליתי שלדעתי שותפים כמה מהמבקרים שכתבו עליו כשרק ראה אור): חלק מהמידע המגיע אלינו הוא בעצם סוג של דאוס אקס מכינה, כלומר – פרטים חשובים וחיוניים לפענוח התעלומה נמסרים בתוך הפתרון עצמו, ולא לאורך הדרך. לפיכך, גם קורא שמבקש להיות בלש חובב, בעצם לא היה יכול – גם לא בדיעבד! – להיחשף לאורך הדרך לכל הרמזים הנדרשים, אבל להתעלם מהם. סופר של ספרי מתח דומה במידה מסוימת לקוסם היודע בזריזות ידיים ובתעלולים להסיח את הדעת מהעיקר לטפל, וכך “לעבוד” על הקהל. בספר מתח הרמזים אמורים להופיע, ורק בסוף להתקבץ לכדי תמונה שלמה, שבמבט לאחור נראית מובנת מאליה. בספר שלפנינו, כאמור, כמה מהפרטים מתגלים לנו רק מפיו של הבלש, ולא הייתה שום הזדמנות “לעלות” עליהם בכוחות עצמנו.

ובכל זאת, הספר בהחלט שווה קריאה. כריסטי עושה מטעמים מהקונוונציה של הבלש עם השוליה, כמו למשל בספרי שרלוק הולמס (היא אפילו מזכירה אותו במפורש!) עם בן הלוויה הקבוע שלו, ד”ר וטסון, ש”עוזר” לשרלוק הולמס, ובעצם – מאפשר לסופר להסביר לנו, הקוראים, את התשובות לתמיהות, שאפילו אותן וטסון לא תמיד מבין עד הסוף.

בעיתון אובזרוור כתב בשעתו המבקר: “אין אף סופר שמשתווה למיס כריסטי בפיקחות ובהפעלה של רמזים שגויים, עובדות לא רלוונטיות והטעיות. הספר רצח רוג’ר אקרויד נקרא בנשימה עצורה, מההתחלה ועד הסוף הלא צפוי […] הדמויות בעלות אישיות, חיות ופועלות”.

בגב הספר נכתב כי היה אחד האהובים ביותר על הסופרת עצמה. אפשר להבין מדוע: התחבולה שאותה נקטה בכתיבתו אכן מיוחדת במינה.

הזמן – שנת 1926, אמצע החורף. עשר בלילה. המקום – בית כפרי בדרום מזרח אנגליה. סופרת ספרי המתח הנודעת והאהובה אגתה כריסטי עולה לחדר השינה של בתה בת השבע שישנה במיטתה, נושקת לה, יורדת, יוצאת מהבית, נכנסת למכוניתה ומתחילה לנהוג, מתרחקת, ונעלמת.

למחרת מוצאים את המכונית. אורותיה עדיין דולקים, המכסה של תא המטען מורם ומגלים בו מזוודה עם חפצים של כריסטי, מעיל הפרווה שלה ורישיון נהיגה פג תוקף. המכונית ננטשה ליד אגם קטן, המכונה “הבריכה הדמומה”, שמי מעיין מפכים לתוכו. תושבי המקום נוהגים לספר כי ממש כאן טבעו פעם למוות נערה צעירה ואחיה. הרוחות באנגליה סוערות. האם אגתה כריסטי טבעה? או שמא נרצחה? מסתבר ששלחה מכתב לקצין המשטרה באזור במגוריה ובו הודיעה שהיא חוששת לחייה. מי רצח אותה, אם כן? האם ייתכן שבעלה אשם בכך?

במשך אחד עשר יום לא מצליחים להתחקות אחרי עקבותיה של אגתה כריסטי. חמישה עשר אלף מתנדבים ומאות שוטרים ממחוזות שונים מחפשים אותה. נקבע פרס בגובה חמש מאות פאונד שיינתן למי שימציא רמזים שיעזרו באיתורה. כלבי גישוש, צוללנים ומטוסים (לראשונה משתמשים בהם כדי לחפש אדם נעדר) סורקים את האזור. דמויות ידועות שֵם מתגייסות כדי להשתתף בחיפושים. כך למשל הסופר ארתור קונן דויל, מי שברא את דמותו של הבלש שרלוק הולמס, מחליט להירתם לעניין. מאחר שהוא מאמין בספיריטואליזם הוא נעזר במדיום, שאליה הוא נוטל כפפה שאגתה כריסטי שמטה. ללא הועיל.

ואז היא מתגלה פתאום. מסתבר כי במשך כל הימים שנעדרה התאכסנה הסופרת בבית מלון בהרוגייט שבצפון יורקשייר. אין ספק שראתה את כל מה שנכתב עליה בעיתונים, הסיפור הגיע עד העמוד הראשון של הניו יורק טיימס, ובכל זאת בחרה להמשיך ולהסתתר. ואולי נבצר ממנה להתגלות? האם השתמשה בחייה האישיים, ביימה את ההיעלמות, כדי לייצר עלילת מסתורין לא כתובה? האם היה זה תעלול של יחסי ציבור? ואולי יש הסבר אחר למה שקרה?

התברר כי אחרי שנטשה את מכוניתה נסעה כריסטי ברכבת ללונדון, משם שלחה מכתב לגיסה, האח של בעלה, הודיעה לו שהיא נוסעת לחופשה ביורקשייר, ואז נסעה לבית המלון שבו השתכנה בשם בדוי.

התעלומה והתהייה מה קרה באותם אחד עשר יום ממשיכות עד היום להעסיק ולסקרן רבים. לפני שנים אחדות ראה אור ספר ביוגרפי על חייה של אגתה כריסטי, ובו טוען המחבר, אנדרו נורמן, כי הסופרת לקתה באותם ימים בהתקף של הפרעה פסיכיאטרית הפיכה, דיסוציאציה שהביאה לאובדן זיכרון זמני. לכן לכאורה שהתה כל אותם ימים הרחק מביתה, מבולבלת וחסרת עשתונות. לפי סברה אחרת היה שם תכנון מתוחכם שנועד להביא לכך ששוטרים יפרצו לחדר שבו התאכסן בעלה עם המאהבת שלו, ויש המאמינים כי הסתלקה ונעלמה כדי להבהיל אותו, ואולי כך לשוב ולזכות בו. ביום  האירוע הודיע לה הבעל שהחליט לעזוב את הבית.

שם המשפחה שבו נרשמה כריסטי בבית המלון היה שמה של המאהבת של בעלה. על עצמה סיפרה שהיא אם שכולה, ואורחים בבית המלון ראו אותה פותרת תשבצים, קוראת עיתונים ומשחקת בקלפים. כמו כן, היא פרסמה מודעה בטיימס שבה התבקשו ידידים ובני משפחתה של תרזה נידל – השם הבדוי שבחרה לעצמה – לכתוב לתיבת דואר שצוינה במודעה. זהותה של אגתה כריסטי נחשפה בסופו של דבר כשעיתונאי שזיהה אותה פנה אליה בשמה האמיתי, והיא השיבה לו…

לאחר שהתגלתה שבה כריסטי לחייה הרגילים. כעבור שנתיים התגרשה מארצ’י כריסטי, טייס לשעבר שנלחם במלחמת העולם הראשונה, בימים שהיא עצמה שירתה כאחות. את שם משפחתו המשיכה לשאת ולפרסם גם אחרי שנישאה שוב.

על הפרשה הכאובה סירבה לדבר בפומבי, אבל דומה שלא רק שלא הזיקה לה, אולי אפילו העצימה את הצלחתה. אגתה כריסטי כתבה 78 ספרים. רבים מהם עובדו לסרטי קולנוע, תורגמו ל-103 שפות ונמכרו עד כה בכ-2 מיליארד עותקים. הנתונים הללו מקנים לה את שיא גינס במכירות לסופר. את הדמויות שיצרה, הרקול פוארו והבלשית החובבת גברת מרפל, מכירים ואוהבים חובבים של ספרי מתח ברחבי העולם.

גם הסיפור המסתורי שיצרה בעלילת חייה לא נשכח. לפני כשנה יצא אל האקרנים סרט של דיויד פינצ’ר, “נעלמת” בכיכובו של בן אפלק. הסרט הוא עיבוד של הספר Gone Girl, נעלמת, שהתבסס על פרשת היעלמותה, והוא מוכיח עד כמה היא ממשיכה לסקרן אנשים גם כיום, כמעט תשעים שנה לאחר מעשה.