קטגוריה: סופרת סופרות ושירים

על חייהן של סופרות: בטור שלי באתר x-net

האם אפשר לשיר אותו כיום?

באמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת פיזמנו את השיר "אל תעברי לבד ילדה ברחוב" שנגינתו תוססת ועליזה, ומילותיו נשמעו לרובנו משעשעות וחביבות, ואפילו טבעיות ומובנות מאליהן. את הגרסה העברית לשיר המוכר לנו כתב חיים חפר, חתן פרס ישראל לזמר העברי ב-1982.

חפר היה איש רב מעללים. הוא נולד בפולין ב-1925, וכשהיה בן 11 עלה לארץ ישראל עם בני משפחתו והתגורר ברעננה, אז – מושבה.

לא היה ישראלי יותר ממנו: הוא שירת בפלמ"ח, השתתף בהברחת מעפילים, ובגיל צעיר החל לפרסם שירים ופזמונים שכתב. חלקם, למשל – "הן אפשר", "היו זמנים", "הפרוטה והירח", "היי הג'יפ" – היו לסמלי התקופה שבה הוקמה המדינה.

חפר כתב פזמונים ללהקות זמר רבות. אחד מהם, שאותו שרה שלישיית גשר הירקון, הוא, כאמור, "אל תעברי לבד ילדה ברחוב". הנה מילותיו:

אל תעברי לבד ילדה ברחוב
בשיער גולש
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
זה משחק באש.

כל הגברים כולם יביטו בך
במבט עורג
כל הגברים כולם יביטו בך
במבט הורג.

הקשיבי
מה יהיה אם אחד פתאום ישבור
את לבך הרך
אל מיטתו לעד אותך יקשור
למה, למה לך?

אל תעברי לבד ילדה ברחוב
בשיער גולש
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
זה משחק באש

כל הגברים כולם יביטו בך
במבט אבוד
כל הגברים כולם יביטו בך
כל אחד לחוד,

הקשיבי
מה יהיה אם אחד פתאום ישבור
את לבך הרך
אל מיטתו לעד אותך יקשור
למה, למה לך?

אל תעברי לבד ילדה ברחוב
בשיער גולש
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
זה משחק באש.

כל הגברים כולם יביטו בך
במבט רעב
כל הגברים כולם יביטו בך
בעיני זאב,

הקשיבי
מה יהיה אם אחד פתאום ישבור
את לבך הרך
אל מיטתו לעד אותך יקשור
למה, למה לך?

קשה להאמין שהשיר היה עובר בשלום כיום, בעידן MeToo#, כשנשים התחילו לספר על ההטרדות המיניות שעברו, או, במערכה החדשה שמתרחשת לאחרונה, המתויגת #לאהתלוננתי, מסבירות מדוע שתקו כשהטרידו, אנסו, תקפו, פגעו בהן.

ידוע מה שקרה עם פזמון אחר, שגם אותו שרו התרנגולים ואת מילותיו כתב דן אלמגור (סשה ארגוב הלחין):

כשאת אומרת "לא", למה את מתכוונת?
למה את מתכוונת, כשאת אומרת "לא"?
האם ה"לא" הוא "לא" – ובאמת
אולי הוא רק "אולי, אך לא כעת",
או שה"לא" הוא רק "עוד לא"
אולי הוא "או", אולי הוא "בוא"
כי את אומרת "לא" כל כך בחן
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ"כן".

כשאת אומרת "לא" אני כבר לא יודע
מבולבל ומשתגע כשאת אומרת "לא"
כי אם אומר: "היא לא רוצה ממש"
אולי מחר תכריזי: "הוא חלש!"
"זה גבר זה? זה סתם קטין –
שומע לא – ומאמין".
ואם אלך אולי תאמרי "חבל"
אם אשאר אולי תגידי: "מנוול".

כשהיא אומרת "לא" למה היא מתכוונת?
למה היא מתכוונת כשהיא אומרת "לא"?
האם זה "לא" כזה מוחלט
או שה"לא" הוא רק זמני בלבד,
אולי הוא "טוב, אך לא עכשיו"
אולי זהו בעצם "נו"
אך אם היו אומרים רק "לא" ו"כן"
אז מה בכלל היה נשאר פה מעניין…

כשאת אומרת "לא" למה את מתכוונת?
למה את מתחננת כשאת אומרת "לא"?
כי אם אינך רוצה בכלל בכלל
הגידי לי "סתלק כבר וחסל!"
תגידי "די" או: "עוף מפה"
רק אל נא, אל תגידי "לא"
כי את אומרת "לא" כל כך בחן
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ"כן".

לימים הוסיף אלמגור לשירו בית המבהיר חד משמעית ש"לא" פירושו "לא", כדברי הססמה המושמעת תכופות בהפגנות של נשים נגד אלימות: "לא, הוא לא, הוא לא הוא לא הוא לא! איזה חלק של הלא, לא הבנת עד לפה?"

הנה הבית הנוסף:

כשהיא אומרת "לא" לזה היא מתכוונת,
לזה היא מתכוונת כשהיא אומרת "לא".
לכן ה"לא" שלה סופי, מוחלט,
רק היא קובעת, לא שום בית משפט,
אז תהיה לי תרנגול
ואל תהיה חכם גדול.
היא לא רומזת "כן", או "אולי" או "בוא",
כשהיא אומרת "לא", היא מתכוונת "לא!"

בשנות ה-60 האמינו רבים שהטרדה היא חיזור, ושאישה שיוצאת לרחוב מסתכנת בהכרח, "משחקת באש", שהרי מישהו עוד עלול לקשור אותה למיטתו לעד!

האם העידן ההוא הסתיים באמת?

לאחרונה, בעקבות תהליך הבחירה לבית המשפט העליון של שופט ששלוש נשים התלוננו כי פגע בהן מינית, הכריז נשיא ארצות הברית כי "זוהי תקופה מסוכנת לגברים".

בתגובה עלה ליוטיוב קליפ ויראלי שבו לינזי לאב סטיוארט, מוזיקאית, אמנית פלסטית ומורה לריקוד בת 32 מטקסס, מלווה את עצמה ביוקללי ושרה על חוויותיה של אישה בת זמננו ועל הסכנות שהיא  חשופה להן בחיי היומיום, גם עתה:

"אני לא יכולה ללכת ברחוב מאוחר בלילה ולשוחח בטלפון.

אני לא יכולה לפתוח את החלון בבית, כשאני לבדי.

אני לא יכולה ללכת לבד לבר, בלי מלווה.

אני לא יכולה ללבוש חצאית מיני, גם אם אין לי חצאית אחרת.

אני לא יכולה לנסוע בתחבורה ציבורית לבד בערב.

אני לא יכולה להתבטא בכנות ברשתות החברתיות.

אני לא יכולה ללכת למועדון, רק כדי לרקוד עם חברות שלי.

אני לא יכולה להשאיר את כוסית המשקה שלי ללא השגחה."

כאן הוסיפה הצעירה שורה אירונית חוזרת:

"אבל מדובר בתקופה קשה לגברים…

נכון, באמת קשה שהמוניטין שלך תלוי ועומד, וכל אישה שתקפת אי פעם עלולה פתאום לצוץ.

'אני לא יכול לדבר עם כל אישה שמתחשק לי או לשלוח לעברה מבט ישיר, זה כל כך מבלבל, מה, זה אונס, או רק התנהגות חביבה?'

אכן, לא נוח למי שנאלץ לשקול את ההתנהגות שלו."

ואז היא חוזרת לשיר על מה שנשים חוות:

"אני לא יכולה לגור בדירה בקומת קרקע.

לא יכולה ללבוש פיג'מה ממשי כשאני עונה לצלצול בדלת.

לא יכולה לשתות עוד כוסית, גם אם מתחשק לי.

ואסור לי להתעלם ממך או לגרום לך להרגיש שאתה לא חשוב.

אני לא יכולה לרוץ בעיר, עם אוזניות.

לא יכולה לדבר, כעבור 35 שנה, על מי שאנס אותי.

לא יתייחסו אלי ברצינות אם אתאפק ואעצור את הדמעות.

ואני לא יכולה אף פעם לדבר בכובד ראש על הפחדים שלי."

ושוב אל קולם של הגברים:

"כי ברור, זאת תקופה קשה לגברים,

הם כבר לא יכולים לכתוב לאישה עוד ועוד הודעות טקסט ולבקש ממנה שתשלח להם צילומי עירום של עצמה.

לא יכולים לאלץ אישה לשכב אתם כשלא מתחשק לה.

מה בכלל מקנה לה את הזכות להתנגד?

כן, אלה ימים קשים לגברים.

'נשים אוהבות להתנהג כאילו אתה אשם, והן הקורבן!

השמלה שלה הייתה קצרה…

היא הייתה שתויה…

היא לא כזאת תמימה',

איזה מזל שהאבא שלך שופט ושלא ירשיעו אותך!

אהה, הכול בסדר, כן, כן, כי זאת תקופה מסוכנת לגברים…"

אם רוצים להבין עד כמה הזמנים השתנו, ולא רק בעניין היחסים בין המינים, אפשר לבחון שיר נוסף של חיים חפר, משנות ה-50, שאותו כתב למופע מוזיקלי בשם "תל אביב הקטנה".

גם את השיר הזה נהגנו לפזם בחדווה, בלי לתת את הדעת על תכניו המזעזעים, שנחשבו משעשעים, אבל היו אמורים לזעזע גם אז:

שני בנאים פה אנו,
מקאהירו הגענו
תנו רק פיתה ובצל כזית
ונבנה לכם אחוזת בית.

כאן לבנים הנחנו,
שני גרוש מצרי הרווחנו
ובטרם יום יאיר,
תתעורר – תמצא כאן עיר –
יושה,
את הטיט תבחושה,
שמע נא, או ש – או ש –
נבנה את תל אביב.

שמי ירוסלבסקי חסיה,
'ני תלמידת גימנסיה,
בבקרים אני תמיד לומדת
קצת חשבון וקצת שירי מולדת –

אך עת יורד הערב,
אהבתי בוערת –
עם ילובסקי הפואט
בחולות כאן אפלרטט…
ביאליק,
רק שירים תקרא לי,
כתונת אל תקרע לי,
אתה בתל אביב.

עם קרדח וחרב
אנו יוצאים כל ערב,
פוחדים הגנבים מיפו,
אף מקרה של שוד עוד לא היה פה.

כי השומר אמיץ הוא,
לערבים מרביץ הוא!
אם רואה הוא כאן גנב
הוא צורח אחריו:
יללה!
רוח מן הון עבדאללה!
שתמות אינשאללה –
רק לא בתל אביב.

כך תל אביב גודלת,
כבר תושבים יש אלף,
אין מקום כבר בתמונות של סוסקין,
ברחוב הרצל נפתחו שני קיוסקים…

אך איזה גן חיות פה!
כבר אי אפשר לחיות פה
אומניבוס של "מעביר"
מקלקל את האוויר –
משה,
אל נא, אל תחששה,
על אף כאב הראשה
נבנה את תל אביב!

גזענות? סטריאוטיפים? אלימות? הכול כאן: מקומם, מפחיד, דוחה.

קשה להאמין שמישהו יכול היה לשיר את השירים הללו כיום, בלי להיבהל מתכניהם. אז אולי בכל זאת מתרחש איזשהו שינוי, אטי אמנם, אבל מבורך.

"As I Grew Older" שיר חשוב, או מביך?

את השיר "כשגדלתי" מאת לנגסטון יוז למדו עד מועד הקיץ הנוכחי של בחינת הבגרות באנגלית כמעט כל התלמידים בישראל.

נראה אם כן שהשיר, אחד מארבעה בלבד שהוצעו עד כה לבחירה בתוכנית הלימודים האמורה (שתשתנה, יש לקוות, לאחר פרישתה של המפקחת על לימודי האנגלית), נתפס כחשוב ומשמעותי מאוד, שיר שאמור לייצג במידה לא מעטה את הספרות האמריקנית.

כתב אותו המשורר האפרו-אמריקני לנגסטון יוז, שהלך לעולמו ב-1967. יוז היה בן תערובת, צאצא לבעלי עבדים לבנים ולשפחותיהם האפריקניות. הוא כתב עשרות ספרי שירה ופרוזה, והיה פעיל זכויות אדם שנחשד בקומוניזם.

מאחר שהשיר שלפנינו נבחר מתוך המאגר האינסופי כמעט של שירה באנגלית, יש מן הסתם מי שסבורים שהוא מייצג פסגות אמנותיות שמן הראוי ללמוד ולשנן אותן, מתוך תקווה שיעשירו לא רק את הידיעות באנגלית של תלמידי ישראל, אלא גם את עולמם הפנימי. הריהו, (בתרגום שלי לעברית):

כשגדלתי
כָּךְ קָרָה מִזְּמַן,
כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי אֶת חֲלוֹמִי.
אַךְ הוּא הָיָה שָׁם,
לְפָנַי,
בּוֹהֵק כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ –
חֲלוֹמִי.
וְאָז הַחוֹמָה הִתְרוֹמְמָה,
עָלְתָה לְאִטָּהּ,
לְאִטָּהּ,
בֵּינִי לְבֵין חֲלוֹמִי.
עָלְתָה, עַד שֶׁנָּגְעָה בַּשָּׁמַיִם –
הַחוֹמָה.
צֵל.
אֲנִי שָׁחֹר.
אֲנִי שׁוֹכֵב בַּצֵּל.
אוֹר חֲלוֹמִי אֵינֶנּוּ עוֹד לְפָנַי,
מֵעָלַי.
רַק הַחוֹמָה הֶעָבָה.
רַק הַצֵּל.
יָדַי!
שִׁבְרוּ אֶת הַחוֹמָה!
עִזְרוּ לִי לִמְצוֹא אֶת חֲלוֹמִי!
עִזְרוּ לִי לְנַפֵּץ אֶת הַחֲשֵׁכָה,
לְרַסֵּק אֶת הַלַּיְלָה,
לְנַתֵּץ אֶת הַצֵּל
לְאַלְפֵי אוֹרוֹת שֶׁל שֶׁמֶשׁ
לְאַלְפֵי סִחְרוּרֵי חֲלוֹמוֹת
שֶׁל שֶׁמֶשׁ!

as i grew older
אכן, אין ספק: השיר מביע את רחשי לבו של הדובר. בשלושה חלקים נפרדים הוא מספר על מצוקתו: כשהיה ילד היה לו חלום. כשגדל גילה שחומה בלתי עבירה צמחה לגובה, היא נוגעת בשמים, וחוצצת בינו לבין חלומו. הוא שוכב מיואש, בצל שהחומה מטילה, בידיעה שלא יוכל להגיע אל חלומו. לראשונה הוא מבחין בכך שהוא שחור ונטול תקווה. אבל מקץ זמן מה − כנראה בזמן שבמהלכו גדל, כדברי כותרתו של השיר – הוא מתעשת, פוקד על ידיו לנפץ את החומה, לפרק אותה ולאפשר לאור השמש להגיע אליו, כלומר – למצוא שוב את התקווה ולהגשים את חלום הילדות שלו.

השיר פשוט מאוד. אפשר אפילו להודות – פשטני. הסמלים בנאליים למדי: השמש ואורה הם החלום. הצל הוא הייאוש שחש הדובר כשחומת הגזענות "צומחת" לנגד עיניו. כשהיה ילד לא ידע שאין לו סיכוי להצליח בחיים, להגיע רחוק. אפרו-אמריקנים היו חשופים לאפליה גזעית קשה. כמובן שאיש לא העלה אז בדעתו שתיתכן האפשרות לכך שאפרו-אמריקני יהיה נשיא ארצות הברית. נושאו של השיר ראוי אם כן. אין ספק שהוא מבטא מצוקה משמעותית ועמוקה, שבר שתיקונו טרם הושלם. ועם זאת, קשה להבין מדוע רואים בו שיר חשוב מבחינה ספרותית ולא רק משום פשטנותו.

אם שירה ראויה אמורה לקפל בתוכה סוד, בשיר הזה הכול בעצם גלוי. מקבלים בדיוק את מה שרואים. אין אף שורה או משפט שטעונים פענוח או התעמקות. החלום בוהק. החומה בולמת. הידיים נאבקות. אפילו את המקור למצוקה, את צבע עורו, מביע המשורר בישירות: "אני שחור", הוא אומר, ואינו מותיר שום מקום לקריאה לעומק. אין שום רבדים בשיר הזה. אין קונטרפונקט של מנגינות מצטלבות שנוגעות זו בזו, כפי שאפשר לבקש מיצירה אמנותית בעלת ערך, אין בו אפילו חריזה (אכן, קל מאוד לתרגמו).

אפילו אוצר מילים מעניין או מפתיע אין בו. "אני שחור. אני שוכב בצל" או "עזרו לי לנפץ את החשכה" – אלה צירופים יומיומיים, חסרי ייחוד ואפילו קצת משעממים.

כמה מהמילים חוזרות על עצמן – ארבע פעמים "צל", שלוש פעמים "שמש" ופעמיים "של שמש", החומה התרוממה "לאטה, לאטה", אבל דומני ששיא המבוכה מתעורר כשרואים את השימוש הכפול בסימני קריאה: "ידי!/ שברו את החומה!" אכן, ברור רצונו של הכותב (או הדובר, שחד הם, מן הסתם), להשמיע קול צעקה רמה. אבל משוררים אמורים לצעוק באמצעות מילים ודימויים מקוריים, להביע ייאוש, זעם, תקווה, בעזרת תחבולות לשוניות מפתיעות ומשחקי צלילים שיעלו בדעת הקורא משמעויות, תחושות ומחשבות. כל כך לא מתוחכם ולא מעניין לעשות זאת סתם כך בעזרת סימני קריאה!

מדוע אם כן נבחר דווקא השיר הזה לתוכנית הלימודים בישראל? בעצם אין לדעת.

 

הארייט ביצ'ר סטו: אישה קטנה שגרמה למלחמה גדולה

"האיש שהיה חפץ" – זאת הייתה כותרת המשנה הלא מוכרת שנועדה ללוות את שמו של ספר מפורסם מאוד. הכותרת הוחלפה באחרת – "חיים בשפל המדרגה", שכמו קודמתה נמוגה לחלוטין מהזיכרון. שמו הסופי של הספר ידוע מאוד: הוא נקרא אוהל הדוד תום, והוא אחד המצליחים והנמכרים ביותר אי פעם. יש הטוענים כי רק התנ"ך הופץ באמריקה בעותקים רבים יותר. גם מי שלא קרא אותו יודע שעלילתו מתרחשת בארצות הברית, באמצע המאה ה-19, ושהוא מספר על קורות חייו וסבלותיו של עבד אמריקני שחור. כמו כן סבורים רבים שהייתה לספר הזה השפעה עצומה ומשמעותית על ההיסטוריה האמריקנית.

נשיא ארצות הברית, אברהם לינקולן, כך נהוג לספר, אמר להארייט ביצ'ר סטו כשפגש אותה בחג ההודיה של שנת 1862, שנה אחרי פרוץ המלחמה, "אז את האישה הקטנה שכתבה את הספר שגרם למלחמה הגדולה."

יש הטוענים כי המפגש עם לינקולן התקיים אמנם, אבל שהוא מעולם לא אמר את המשפט שצוטט כה רבות, וכי בני משפחתה של הסופרת הם האחראים לכך שהשתמר בזיכרון הקולקטיבי, רק משום שחזרו עליו לעתים כה תכופות, עד שנהפך למעין אמת מקובלת.

כיום כבר אין עוד כמובן שום אפשרות לברר אם לינקולן אמר את הדברים הללו או לא, ובעצם, אין לכך חשיבות, כי די במה שידוע בוודאות: הספר אוהל הדוד תום השפיע מאוד על קוראיו, ומן הסתם הניע אותם גם לפעול. כמו שדיקנס חולל שינוי באנגליה של המאה ה-19 כשתיאר את מצוקתם של הילדים העניים, בני המעמדות הנמוכים, המנוצלים והמעונים, והביא לשינוי בראיית העולם של קוראיו, ובעקבות זאת לרפורמות ולשינויים בחקיקה, כך השפיעה מן הסתם גם הארייט ביצ'ר סטו על קוראיה, שסבלם של הדוד תום ושל אליזה, השפחה הנמלטת ביחד עם בעלה ובנה הקטן, נגע ללבם.

שמונה שנים חלפו בין פרסום הספר ועד שמלחמת האזרחים פרצה. במדינות הדרום של ארצות הברית הוא התקבל בכעס, טינה, ובמתקפות אישיות על הסופרת, שהיא, כך כתב עליה אחד המבקרים, "אישה גבוהה, גסה, וולגרית למראה ושמוטת כתפיים, שיש לה צוואר ארוך וצהוב ואפה, שדרכו היא מדברת, ארוך ומחודד." המבקרים מחו בחמת זעם על הרמז המובלע בספרה כאילו "אנשים שחורים דומים לאנשים לבנים", כלומר –  שיש להם רגשות אנושיים, טוב לב, נדיבות, יכולת להזדהות עם הזולת, שהם חשים אהבה ושנאה, וסובלים כשנוהגים בהם באכזריות… אחת התגובות להופעתו של אוהל הדוד תום הייתה פרסומם של ספרים שהציגו "אמיתות" מנוגדות לו – למשל, "האוהל של דודה פיליס" שבו תואר מצב הפוך: אדונים רחומים שלעולם אינם מצליפים בעבדיהם, כי פגיעה כזאת אינה נאותה או הגיונית. את המתנגדים לעבדות הציגו הספרים ההם כיפי נפש, תמימים וטועים, או כאנשים נתעבים וצבועים, ואפילו כסוטי מין מסוכנים.

עטיפת הספר מהמהדורה הראשונה

הארייט ביצ'ר סטו נולדה בקונטיקט, אחת ממדינות הצפון. אביה היה כומר קלוויניסטי, אב לשנים עשר ילדים. היא נישאה לתיאולוג שעליו סיפרה שהוא "עשיר ביוונית, עברית, לטינית וערבית, אך אבוי, עני בכל מובן אחר." שבעה ילדים נולדו לשניים, ומותו של אחד מהם, בגיל שנה וחצי, כך היא סיפרה בדיעבד, לימד אותה מהו כאב, ועורר בה הזדהות עם כאבן של השפחות השחורות שנאלצו להיפרד מילידיהן כשאלה נלקחו מהן ונמכרו. את נתיב הבריחה לעבדים נמלטים שאותו תיארה הכירה היטב: היא, בנה ובעלה, וכן גם אחיה, הנרי וורד ביצ'ר, היו שותפים פעילים ברשת מאורגנת שעזרה לעבדים לברוח לקנדה, שם הייתה העבדות אסורה על פי חוק.

תום ואווה הקטנה שאותה הציל מטביעה

אוהל הדוד תום התפרסם תחילה כסיפור בהמשכים בכתב-עת שחרט על דגלו את ההתנגדות לעבדות. הצלחתו כספר הייתה מיידית, וכבר בימים הראשונים לאחר שראה אור הוא נמכר באלפי עותקים. על תהליך היצירה שלו אמרה הארייט ביצ'ר סטו: "אני לא כתבתי את הספר. אלוהים הכתיב לי אותו." כמו כן היא הסבירה כי המניע לכתיבתו היה אהבת המולדת שלה, וכי חששה מפני יום הדין העתיד לבוא על ארצה, בשל העוול המתמשך המתרחש בקרבה. השאלה אם גם בימינו, כמו במאה ה-19, יש לסופרים כוח להשפיע כך על החברה שבה הם חיים, תיוותר כנראה לפי שעה ללא מענה.

טור על סופרות באקס נט

גרטרוד שטיין: האישה ששינתה את משמעותה של המילה gay

גרטרוד שטיין מאת פיקסו

בהיותו בן 24, בראשית דרכו האמנותית, צייר פבלו פיקסו את דיוקנה של הסופרת האמריקנית גרטרוד שטיין. "אבל הציור לא דומה לה," מתחו כנגדו ביקורת, ופיקסו הגיב בלי היסוס: "כך היא תיראה, בסופו של דבר." בתמונה רואים את שטיין, גופה רחב ממדים, כמעט מונומנטלי, יושבת בתנוחה מתוחה בכורסה גדולה, לבושה כולה בבגדים חומים. בימים שצייר אותה – חלפה שנה עד שהצליח להשלים את התמונה – היא הייתה בת 31. על פי גרסה אחרת העירו לפיקסו ששטיין אינה מחבבת את הציור. "היא עוד תאהב אותו," הייתה תשובתו.

פיקסו היה אחד מבאי ביתה של שטיין, והוא, כמו אמנים רבים, ביניהם הציירים הצרפתיים מאטיס ובראק, המשורר הצרפתי גִיוֹם אַפּוֹלינֶר, היוצרים האנגלים רוברט גרייבס ועזרא פאונד ורבים אחרים, נהג לפקוד את הסלון הספרותי והאמנותי השבועי שהיא ייסדה ביחד עם אחיה, על פי דגם הסלון האמנותי שחוותה בנעוריה בבית דודתה שבבולטימור. בתחילת המאה ה-20 עזבה שטיין בחברת אחיה את ארצם – הם היו ילידי פנסילבניה שבארצות הברית – והשתקעו בפריז. בשנות העשרים של המאה כבר שגשג הסלון שלהם. בהיותה יורשת עשירה – הוריה מתו בנערותה – טיפחה שטיין לא רק את הסלון שניהלה, אלא גם את היוצרים עצמם, שהיו אז בתחילת דרכם האמנותית. בשיתוף עם אחיה קנתה עבודות רבות של ציירים ובכך עודדה אותם ותמכה בהם. האוסף האמנותי הנחשב מאוד שצברו כלל עבודות של גוגן, סזאן, רנואר ואחרים.

באותן שנים טבעה גרטרוד שטיין את המונח "הדור האבוד", ובו כיוונה לאמריקנים גולים כמוה וכמו הסופרים סקוט פיצג'רלד וארנסט המינגווי שחיו בפריז אחרי מלחמת העולם הראשונה: עקורים שאיבדו את דרכם בעקבות ההרג הנורא, שהכחיד דור שלם של צעירים.

"הדור האבוד" לא היה מטבע הלשון היחיד שנרשם לזכותה. גרטרוד שטיין הייתה מי שהצמידה את המילה gay, שפירושה המילולי המקורי – "עליז", למי שנמשכים אל בני מינם. היא עצמה חיה בזוגיות עם אהובתה, אליס טוקלס, יהודייה אמריקנית גולה כמוה, שאתה התגוררה עד יום מותה. המילה gay הופיעה בסיפור שכתבה על שתי נשים "שהיו יותר מסתם חברות" ואהבו "להתעלז" ביחד. הוא התפרסם לראשונה בכתב העת אמריקני "וניטי פייר" ביולי 1923, וכדרכה של שטיין היה רצוף חזרות מילוליות. כך למשל המילה gay מופיעה בו 139 פעמים! כאשר קיבלה פעם שטיין מכתב סירוב מהוצאה לאור באנגליה, חמד העורך לצון והשיב לה בנוסח המחקה את כתיבה: "אני רק, אני רק, אני רק ישות אחת, אחת בעת ובעונה אחת, לא שתיים, לא שלוש, רק אחת", וכן הלאה…

מכתב הסירוב שקיבלה גרטרוד שטיין

את מאפייני הסגנון המוכר שלה זיככה שטיין בשורה המפורסמת ביותר באחד השירים שכתבה: "Rose is a rose is a rose", כלומר: "ורד היא ורד הוא ורד". זהו בלי ספק הציטוט המוכר ביותר מכל כתביה. יש הסוברים שמשמעותו נוגעת בחוק הזהות, מושג בתורת הלוגיקה האומר כי כל עצם זהה לעצמו. שטיין עצמה הסבירה כי משמעות השורה היא שכל שימוש בשם מסוים, במקרה הזה "ורד"  כשם פרטי וגם כשם הפרח, מעורר רגשות הקשורים רק בו.

כשהחליטה לכתוב על עצמה ועל חייה התחכמה שטיין וקראה לספרה "האוטוביוגרפיה של אליס ב' טוקלס". הוא ראה אור בשנת 1933 וזכה לקיתונות של ביקורת קשה. ידידיה סברו שהוא מסחרי מדי, והיא הודתה שכתבה אותו בתוך שישה שבועות, בעיקר כדי להרוויח כסף. המינגווי כתב עליו שהוא "עלוב", מטיס נעלב מהתיאורים של אשתו ובראק גרס ששטיין טעתה בהבנת זרם הקוביזם, שאת תיאורו כללה בספר, כשסיפרה על הסלון האמנותי הפריזאי שניהלה ועל באיו. אחרים טענו שספרה של שטיין עתיר שקרים. אבל מטרתה הושגה: הצלחתו אִפשרה לבנות-הזוג לחיות ברווחה כלכלית.

אליס טוקלס

בימים שטבעה גרטרוד שטיין את המונח "הדור האבוד" לא העלה איש על דעתו שמלחמה נוספת, איומה לא פחות מקודמתה, קרבה ובאה. בימי מלחמת העולם השנייה הוסתרו גרטרוד שטיין ובת זוגה בכפר קטן, סמוך לגבול עם שוויץ. מושיען היה צרפתי ששיתף פעולה עם הגרמנים, אבל הגן עליהן מפני הגסטפו. בתום המלחמה נגזר עליו עונש מאסר עם עבודת פרך, אבל שטיין ובת זוגה פעלו למענו כדי להמתיק את עונשו ולשחררו מבית הסוהר.

גרטרוד שטיין לא נטשה את סגנונה החידתי עד יומה האחרון. ממש לפני שמתה ממחלת הסרטן פנתה אל בת הזוג שלה ושאלה אותה – "מה התשובה?" כשזאת לא השיבה לה הוסיפה ואמרה: "מה השאלה?" ואז עצמה את עיניה לנצח.

טור על סופרות באקס נט

אנה אחמטובה: ירח הדבש הקצר מדי, שלפני המהפכה

היא נודעה בשם המשפחה אחמטובה, שאותו גזרה מהשם אחמט חאן – אחד מאבות אבותיה. אחמט, כך סיפרו במשפחתה, היה מנהיג טטרי וצאצא ישיר של ג'ינגיס חאן. את שם העט שבחרה לעצמה נאלצה לאמץ כשהחלה לפרסם את שיריה בהיותה בת עשרים ושלוש: אביה לא הסכים ש"משוררת דקדנטית", כדבריו, תבייש בכתיבתה את משפחת גורנקו המכובדת. ספרה הראשון, "ערב", העניק לה הכרה ואהבה מיידית של קוראיה, אבל במשך שנים אסרו עליה השלטונות לפרסם את השירים הנוספים שכתבה.

"היא מלכה טרגית", אמר עליה הפילוסוף ישעהו ברלין, שביקר אצלה בלנינגרד, זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם השנייה, ולא בִּכְדִי כינה אותה כך: אחמטובה זהרה בהדר מלכות, ועם זאת הייתה בדרך כלל אפופה בעצבות. חייה היו מיוסרים, אם כי תחילתם, לפני העידן הסובייטי, לא העידה על כל הכאב שהיה מנת חלקה. כך למשל ב1910, במהלך ירח הדבש שלה עם בעלה הראשון, המשורר ניקולאי גומיליוב, פגשה אחמטובה את הצייר האיטלקי מודליאני שהתאהב בה עד כלות וצייר דיוקנאות רבים שלה (מאחד מהם לא נפרדה מעולם, הוא היה תלוי דרך קבע מעל מיטתה). סבלה האישי החל מיד אחרי שהיא והבעל שזה עתה נישאה לו שבו ללנינגרד והוא עזב אותה ונסע לבדו לסיור ממושך באפריקה. כשבנה היחיד, לב גומיליוב, נולד, דרש ממנה גומיליוב למורת רוחה להניח להוריו לגדלו. לימים, לאחר שהבן גדל ונאסר שוב ושוב, אילצה את עצמה אחמטובה לכתוב שירי הלל לסטלין, בתקוות שווא שתצליח לשחרר את הבן ממחנות העבודה שאליהם נשלח. לשירים הכפויים הללו התנכרה ברבות הימים, וסירבה לכלול אותם בספריה. מגומיליוב התגרשה, ושלוש שנים אחרי כן, ב1921, הוא הוצא להורג. גורל דומה ציפה לשני הבעלים האחרים שלה: השני, המשורר ולדמיר שיליקו נרצח בבית הסוהר, והשלישי, הסופר ניקולאי פונין – בגולג. במהלך חייה עם פונין נהג זה לשכן נשים אחרות, וגם את ילדיהן, בבית שבו גרו ביחד. את הפער בין הליכותיה נשואות הפנים לבין תנאי החיים המחפירים בחדר הזעיר, הצפוף והמוזנח, תיארה סופרת בת זמנה כך: "אחמטובה ישבה, יפה להפליא, זקופה ואצילית, בקצה של ספה בלויה."

אחמטובה ספר שירים

בשנים שבהם נאסר עליה לפרסם את שיריה התפרנסה אחמטובה מתרגומים, ושקעה בכתיבת הפואמה "רקוויאם", שבה ביכתה את קורבנות הטרור של סטלין. אחד מהם היה ידידה הקרוב, אוסיפ מנדלשטם, שנמנה כמוה עם קבוצה של משוררים רוסיים, הזרם האקמאיסטי. חברי הקבוצה דגלו בכתיבה מפורשת וברורה, בניגוד לכתיבה הסימבוליסטית שהייתה נפוצה אז ברוסיה. מנדלשטם נעלם בשנת  1938 באחד ממחנות העבודה, כמה שנים אחרי שנעצר לראשונה והוגלה בתוך שטחה של ברית המועצות. אחמטובה, שהייתה קרובה מאוד אליו ואל אשתו, עשתה כמיטב יכולתה לסייע להם בימים שבהם רעבו ללחם, מאחר שנאסר על שניהם לעבוד. היא אספה בעבורם כספים, תמכה בהם נפשית והעניקה להם עצות שהתגלו כמועילות ונכונות. כך למשל ביום שפשטו על דירתם בחיפוש אחרי שירים מפלילים, הציעה לאשתו של מנדלשטם להבריח את הטקסטים המסוכנים, אבל להשאיר את הדפים שפיזרו סוכני המשטר על הרצפה, כי הם ודאי יבואו שוב להמשיך בחיפוש. האינטואיציה שלה הוכחה כמוצדקת והאריכה מן הסתם את חייו של ידידה בעוד כמה שנים.

בניגוד לחבריה ולבעליה, אחמטובה האריכה ימים, אבל כישרונה הסב לה לא פעם סבל. אפילו על המפגש עם ישעיהו ברלין, שעבד באותה עת כנציג בשגרירות בריטניה, שילמה אחמטובה ביוקר: סטלין זעם על כך שהמשוררת לא ביקשה רשות לקיים את הפגישה. צו מיוחד של המפלגה הקומוניסטית תקף בחריפות את יצירתה, ובנה נשלח שוב למחנה עבודה.

רק אחרי מותו של סטלין ידעה אחמטובה רגיעה, ובשנות השישים זכתה בפרסים והותר לה לבקר שוב באיטליה, למעלה מיובל שנים אחרי ירח הדבש הקצר מדי שידעה בחייה.


 

 

 

שִׁירַת הַפְּגִישָׁה הָאַחֲרוֹנָה

תרגמה: רחל

בֶּחָזֶה צְמַרְמֹרֶת,  אֵין עֵזֶר.
אַךְ קַלּוּ צְעָדַי כְּתָמִיד.
עַל יָדִי הַשְּׂמָאלִית לָבַשְׁתִּי
הַכְּסָיָה שֶׁל הַיָּד הַיְמָנִית.

רַק שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת, יָדַעְתִּי,
אַךְ נִדְמֶה: מִסְפָּרָן כֹּה רָב…
בֵּין עֲצֵי אַשּׁוּחַ הָרוּחַ
הִתְחַנֵּן: נָמוּתָה יַחְדָּו.

הַגּוֹרָל רִמַּנִי. שׁוֹמְעָה אַתְּ.
הַגּוֹרָל הָרַע, הֲפַכְפָּךְ.
– חֲבִיבִי, חֲבִיבִי, עָנִיתִי,
גַּם אוֹתִי… אָמוּתָה אִתָּךְ…

זוֹ שִׁירַת אַחֲרוֹנַת פְּגִישׁוֹתֵינוּ.
אֶל הַבַּיִת הִפְנֵיתִי רֹאשִׁי.
בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת עוֹד נִרְאָה לִי
אוֹר נֵרוֹת צָהֹב אֲדִישִׁי.

 

טור על סופרות באקס נט

ז'ורז' סנד: חיים של חרות או של דיכוי הנשיות?

אישה צעירה, רק בת עשרים ושבע, מוצאת באקראי את הצוואה שכתב בעלה. שמה כתוב על המעטפה. "מאחר שהיא נועדה לי, הרשיתי לעצמי לפתוח אותה בעודו חי," סיפרה. לאחר שהיא קוראת את רצף הקללות הכתובות בצוואה ומופנות אליה, וחשה שוב בשנאה הגלויה שמביע כלפיה הבעל, גבר שתיין בור וגס רוח, שנוהג להעליב אותה בפומבי ונואף בגלוי עם אחת המשרתות שלה, היא תובעת לקבל ממנו קצבה חודשית מתוך סכום הכסף שירשה מסבתה, לוקחת את בתה בת השלוש (את בן השמונה היא משאירה עם אביו), ומסתלקת לפריז. שם מחכה לה אמנם גבר שהבטיח לעזור לה, אבל בעצם היא יוצאת אל הלא נודע. אכן, בחודשים הראשונים לעצמאותה היא חיה בצמצום וסובלת לפעמים מחרפת רעב ומקור, שכן ידה אינה משגת להסיק את החדר העלוב שבו היא גרה. אבל עד מהרה חייה משתנים לבלי הכר.

שמה – הברונית אוֹרוֹר דוּדֶבַאן, לשעבר דוּפְּן. מצד אביה היא בת אצולה: צאצא לבן לא חוקי של מלך פולין. מצדה האחר היא בת המעמדות הנמוכים: אמה הייתה מפשוטי העם. זבנית בחנות. היא עצמה מתגאה בכך שבזכות מוצאה המעורב היא מסוגלת להבין לנפשם של בני כל המעמדות. ילדותה עברה עליה הרחק מאמה: אחרי שאביה נהרג מנפילה מסוס, גדלה אצל סבתה, שלא הייתה מוכנה לארח אישה מפשוטות העם. באחוזה שבה גדלה חיה חיים של חופש. הותר לה ללמוד רק מה שעניין אותה והיא בחרה בשירה, מוזיקה ולטינית. בשעות הפנאי מהלימודים הרבתה לשוטט בחיק הטבע, בשדות וביערות, והתרועעה עם ילדי הכפר. החוויות הללו, וכן השנים שבהן עשתה במנזר בפריז, לשם נשלחה בהיותה בת שלוש עשרה כדי להמשיך את לימודיה, הותירו בה חותם, והשפיעו על עתידה.

שכן זמן לא רב אחרי שעברה לפריז הייתה לאחת הסופרות הנודעות ביותר בעולם וגילתה בכתיבתה רגישות רבה מאוד לטבע ולבני אדם. עד מותה כתבה יותר משישים ספרים, מרביתם רומנים, אבל גם ספרי עיון, אגדות ילדים, מחזות ומאמרים פוליטיים. זמן רב אחרי שהלכה מהעולם עוד ממשיכים להזכיר אותה  בספרים, בסרטי קולנוע, בשירים שכתבו עליה ועל חייה. אבל היא לא התפרסמה בשם נעוריה, או בשם המשפחה שנשאה אחרי שנישאה, ואפילו לא בשם הפרטי שהעניקו לה הוריה כשנולדה. את זהותה החדשה, ז'ורז' סנד, בחרה לעצמה.

וירג'יניה וולף סברה כי הבחירה הזאת בשם עט גברי מובהק העידה על  "סכסוך פנימי". במסה שלה "חדר משלך" כתבה וולף שהיה זה "ניסיון-שווא להסתיר את זהותה הנשית".

ספרה הראשון של ז'ורז' סנד, רומן בשם אינדיאנה, גולל את סיפורה של אישה אומללה הנאבקת כדי להשתחרר מכבלי נישואים שאותם כינתה בגלוי חיי עבדות. הוא העניק לה בין לילה פרסום והצלחה. בספרים הבאים כתבה על מיניותן של נשים ועל כמיהתן לחֵרות ולמימוש רגשי. היא לא הטיפה לאהבה חופשית, אלא לנישואים ששורר בהם שוויון אמיתי, והתקוממה כנגד המערכת החברתית המעניקה לגברים עליונות.

פרנסואה העזובי

גם בחייה, לא רק בכתיבתה, עסקה בניפוץ מוסכמות. היא פרנסה את עצמה ואת ילדיה  באמצעות הכתיבה. נהגה להתהלך בבגדים גבריים שהעניקו לה חופש תנועה ואִפשרו לה להיכנס למקומות שנשים לא נהגו להסתובב בהם. היא עישנה בפומבי –  התנהגות שנחשבה שערורייתית בחוגים החברתיים שאליהם השתייכה – והחליפה מאהבים בתכיפות רבה. בתחילת דרכה בפריז עזר לה עורך העיתון לה פיגרו. אחריו התיידדה עם ז'יל סנדו שאתו החלה לכתוב וממנו נטלה את שם העט שלה, ואחרי כן היה רצף של גברים – סופרים, פוליטיקאים, היסטוריונים, שנקשרו בשמה. הידוע ביניהם היה המלחין פרידריך שופן. אהבתם  הסוערת, שנמשכה כתשע שנים, החלה כשסנד נקלעה לחדר שבו שופן ניגן בפסנתר. כשסיים התקרבה אליו, רכנה בלי להסס, ונשקה לו.

"כמה הייתי רוצה להביע את תחושת העוצמה, את חדוות החיים שאני חשה בעורקי. החיים! כמה הם מתוקים וכמה טוב יש בהם, למרות ההתרגזויות, הבעלים, החובות, הקשרים, למרות כל האנשים שנהנים ללַבּוֹת שערוריות, למרות הסבל והכעסים! החיים משכְּרים! לאהוב ולהיות נאהבת! זהו האושר!  זה גן עדן!"

כשקוראים את הדברים הללו ומשווים את אורח החיים של ז'ורז' סנד החופשייה, הפרועה והתוססת עם וירגי'ינה וולף, האינטלקטואלית המאופקת, קשה להסכים עם מה שאמרה הסופרת האנגלייה על זאת הצרפתייה, שנולדה שבעים ושמונה שנים לפניה, אבל הקדימה את זמנה בחֵרות האישית יוצאת הדופן שנטלה לעצמה.

טור על סופרות באקס נט

נדין גורדימר: מה היה קורה אילו נולדה שחורה?

על הבמה ניצבת אישה דקיקה, לבושה בפשטות. פניה העדינות קורנות. "מה ערכה של שירה, אם היא אינה משרתת עמים או אומות?" היא מצטטת את המשורר הפולני צ'סלב מילוש, ומספרת כיצד בהיותה ילדה התגלה לה שקיימת בעולם גזענות. "אילו נולדתי שחורה," היא אומרת, "כנראה שלא הייתי נעשית סופרת, כי הכניסה לספרייה שאִפשרה זאת נאסרה על ילדים שחורים." ואז היא מזכירה סופרים רבים שנרדפו בשל כתיבתם, כי פגעו בכל מיני ערכים בורגניים: פלובר שהועמד לדין בעוון אי מוסריות־כביכול בספרו מאדאם בוברי. סטרינברג שהואשם בכפירה בעיקר, ד"ה לורנס שספרו מאהבה של ליידי צ'טרלי נאסר למכירה באנגליה, רושדי שחי במשך שנים במחבוא, אחרי שמנהיג אירן קרא לרצוח אותו בעקבות פרסום ספרו פסוקי השטן.

"סופר," היא מסבירה, "יכול לשרת את האנושות רק אם […] אינו נכנע לזיהומיהם של גזענות, סקסיזם, דעות קדומות, שתלטנות, כשאינו מוכן לפאר את ההרס, את הקללות ואת שירי ההלל."

נדין גורדימר עם מלך שוודיה בנשף שלאחר טקס הקבלה של פרס נובל

היא נדין גורדימר, ילידת דרום-אפריקה, בתם של מהגר יהודי מריגה שבלטביה ושל יהודייה שנולדה באנגליה למשפחה מתבוללת מהמעמד הבינוני. בשנה שבה קיבלה גורדימר את פרס הנובל, 1991, עדיין שלט בדרום-אפריקה משטר האפרטהייד. בעבר חל בארצה איסור על מכירת ספריה. הוא כבר הוסר, אבל לבנים רבים המשיכו לראות בה פרובוקטורית, וכעסו על התכנים שהביעה. היא כתבה סיפורים על אהבה בין בני גזעים שונים, יחסים שהיו אז לא חוקיים בדרום אפריקה, ומתחה ביקורת חריפה על המתיישבים הלבנים. באחד מהם חזתה התקוממות עקובה מדם שבה הלבנים נרדפים ונרצחים. היא לא ידעה שידידה הקרוב, נלסון מנדלה, ישכיל להוביל מדיניות פייסנית, להביא לפירוק משטר ההפרדה הגזעית ולבחירות דמוקרטיות אמיתיות, תוך שיתוף פעולה מלא עם המנהיג הלבן דה-קלרק, בלי שפיכות הדמים שהכול חששו מפניה.

התושבים הלבנים של דרום אפריקה כעסו על נדין גורדימר לא רק בשל מה שכתבה, אלא גם על פעילותה החוץ ספרותית. למשל, משם שהכריזה כי היא תומכת במאבק הגרילה של ארגון שהוצא מחוץ לחוק, או על כך שבשנת 1976 כשעיתון ביוהנסבורג ביקש להעניק לה את התואר "אשת השנה", הציעה להעניק אותו לוויני מנדלה, רעייתו של מנהיג השחורים שהשתחרר מבית הסוהר רק ארבע עשרה שנים לאחר מכן.

נדין גורדימר בחברת נלסון מנדלה

"הגברת גורדימר רואה בכתיבתה כן-שילוח שממנו היא משגרת מתקפה כוללת על הרפובליקה של דרום אפריקה," כתב בשנת 1979 הצנזור הממשלתי של ארצה. "היא מציגה דעות אישיות כאילו היו עובדות," הוסיף, ואסר על ההפצה של עוד אחד מספריה.

זכייתה בפרס נובל הציבה בפני ממשלתה ובני ארצה בעיה: כיצד להכיר בכבוד שזכתה לו, ועם זאת לא לתמוך ברעיונות שהביעה. "אמנם הפופולריות שלה בקרב אנשי השמאל עצומה," נכתב במאמר המערכת של עיתון יומי שתמך בממשל, "היא הרחיקה מעליה לבנים רבים בני המעמד שלה, בשל השקפותיה הרדיקליות והשנויות במחלוקת. אמנם איננו מסכימים עם השקפותיה הפוליטיות, אבל אנו מכבדים את כישרונה הספרותי ואת העובדה שיצירותיה זוכות לשבחים ברחבי העולם."

אכן, היו ימים, והם אינם רחוקים כל כך, שבהם מי שנאבקו למען שוויון זכויות בין האפריקנים השחורים למיעוט התושבים לבנים שחיו בדרום-אפריקה יכלו להיחשב כפעילי שמאל "רדיקליים" שמחזיקים בהשקפות פוליטיות שנויות במחלוקת. שלטון האפרטהייד קרס לא מעט בזכות אנשים כמו נדין גורדימר. הם לא היססו להביע עמדות שנחשבו קיצוניות, והיום הן מובנות מאליהן.

"אנשים מעניקים זה לזה דברים שאי אפשר לארוז בעטיפת מתנה," כתבה פעם נדין גודימר. אכן, היא העניקה לנו לא רק את יצירותיה, אלא גם את הרוח האנושית, השואפת לעולם טוב יותר ונאבקת כדי לשפרו.

טור על סופרות באקס נט

מרגרט מיטשל: מה הביא אותה לכתוב את "חלף עם הרוח"

"תסתכלי –  " היא אמרה, "את רואה את הבתים האלה? כאן גרו אנשים שהעולם שהכירו קרס להם מתחת לרגליים. גם לך זה יכול לקרות, אם לא יהיה בתוכך משהו שתוכלי להיאחז בו."

הריסות בתים שנחרבו במלחמת האזרחים

השתיים –  מרגרט מיטשל הצעירה ואמה – עמדו והביטו בהריסות של בתי המידות בעיר ג'ונסבורו שבג'ורג'יה, שננטשו כחצי יובל שנים לפני כן, במהלך מלחמת האזרחים. הבת התלוננה באותו יום על כך שאינה מוצאת עניין בלימודים בבית הספר, שהם נראים בעיניה מיותרים וחסרי תוחלת. האם, פעילה בתנועה הסופרג'יסטית שנאבקה למען זכויות שוות לנשים, ביקשה ללמד את בתה לקח, להבהיר לה מדוע, בניגוד לדעה המקובלת באותם ימים, עליה לרכוש השכלה, אם היא רוצה לחיות חיים שיש בהם משמעות.

כעשרים שנה לאחר מכן שברה מרגרט מיטשל את קרסולה ולא יכלה עוד לעבוד כעיתונאית, כפי שעשתה עד אז. בעלה קץ בשליחויות התכופות ששלחה אותו לספרייה העירונית להביא לה ספרים הפטיר בקוצר רוח, "אולי במקום לקרוא כל כך הרבה ספרים, תכתבי בעצמך?"

היא החליטה להיעתר להצעתו. הרעיון לכתיבת הרומן חלף עם הרוח עלה בדעתה כשנזכרה בבתים ההרוסים ובעולם שקרס בג'ונסבורו. על מלחמת האזרחים שמעה רבות בילדותה משתי הדודות שלה, שהיו באותם ימים נערות. טארה הצטיירה בדמיונה ועמה שלוש הדמויות העיקריות בספר: רט באטלר, אשלי וילקס וסקארלט או'הרה, ששמה המקורי, פָּנְסִי, שונה, לבקשת המוציא לאור של הספר. גם שמו של הספר היה שונה, ונקרא במקור "מחר יהיה יום חדש": הדברים שסקארלט אומרת לעצמה בסופו של הרומן, כשאהוב לבה נוטש אותה.

חתונתה הראשונה

נראה שאת ההשראה למשולש האהבה שבין סקארלט, בעלה והגבר הנכסף, שאבה מרגרט מיטשל מחייה. בהיותה בת עשרים ושתיים, ובניגוד לעצת הוריה, היא נישאה לגבר בעל קסם אישי רב אבל פוחח, מובטל ואלים, שהסתלק כעבור כמה חודשים וניאות להתגרש ממנה רק לאחר שקיבל מאביה הלוואה נדיבה והבטחה לביטול התביעה שהיא הגישה נגדו בגין תקיפה. כעבור שנתיים נישאה לידיד ששימש שושבין בחתונתה הראשונה. נישואים אלה הצליחו והיו יציבים ומאושרים. ג'ון  מארש היה עיתונאי, כמוה, ושימש גם כעורך שלה.

שני הגברים בחייה

ייתכן שאת ההשראה לאחת התמונות המפורסמות בספר ובסרט, זאת שבה רט באטלר מרים את סקארלט ונושא אותה במדרגות (ואז אונס אותה?) שאבה מחייה עם הבעל הראשון. בניגוד לסקארלט שמתמוגגת מהתַּקִּּיפוּת של אהובה, מרגרט מיטשל לא הייתה מוכנה להשלים עם התנהגות דומה.

את חלף עם הרוח, אחד הספרים המצליחים ביותר במאה העשרים, כלל לא התכוונה לפרסם. במשך שנים שכן כתב היד בביתה. בחלק ממנו השתמשה כדי לאזן רגל קצרה של שולחן, ואפילו כשמוציא לאור מטעם הוצאת מק'מילן הגיע לאטלנטה בחיפוש אחרי סופרים חדשים, סירבה למסור לו את יצירתה. היא נמלכה בדעתה רק אחרי כשאחת מידידותיה קנטרה אותה ואמרה בלגלוג ובאי אמון –  "מי יכול להאמין שאת תכתבי ספר…"

הצלחתו המסחררת של הספר הביאה לעיבוד הקולנועי שלו. מיטשל סירבה להשתתף בכתיבת התסריט או בהפקת הסרט, אבל הביעה שביעות רצון מהתוצאה הסופית. לא רק היא שמחה בו. הסרט זכה בעשרה פרסי אוסקר, כולל הפרס על הסרט הטוב ביותר. ספר השיאים של גינס משנת 2014 העריך את הכנסותיו ב-3.4 מיליארד דולר, והוא נחשב לסרט הקולנוע המצליח ביותר עד כה.

הקרנת הבכורה שלו לא נערכה בהוליווד, אלא באטלנטה, עירה של הסופרת. לא כל הכוכבים נכחו בה. השחקנים השחורים התבקשו לא להגיע: לא היה אפשר לשכן אותם בבית המלון ביחד עם קלארק גייבל וויוואן לי! כעבור שנה, כשהאטי מק'דניאל, השחקנית שגילמה את דמותה של המשרתת השחורה מאמי, זכתה בפרס האוסקר על תפקידה, הושיבו אותה בנפרד משאר השחקנים. אחרי הקרנת הבכורה כתבה מרגרט מיטשל להאטי מק'דניאל, שיבחה אותה על משחקה, וחתמה במילים: "חבל שלא יכולת לשמוע את התשואות"…

בהיותה בת הדרום ההפרדה הגזעית לא נראתה לסופרת עניין מגונה. בימים שלמדה במכללה סירבה ללמוד באותה כיתה עם סטודנטית שחורה. לימים, לאחר שהתעשרה, תרמה את כספיה בחשאי לסטודנטים שחורים, שלא ידעו מי המיטיבה שלהם. "בעוד זמן לא רב תהיה אטלנטה העיר השחורה הגדולה ביותר בארצות הברית," כתבה מרגרט מיטשל לאחד מידידיה, "וחשוב שיהיו רופאים שחורים שיוכלו לטפל באוכלוסייה של בני גזעם."  אי אפשר לגנות את הרצון הטוב שגילתה ואת נכונותה לתרום, אבל כיום עמדותיה מעוררות כמובן תחושה של מיאוס. רבים סבורים כי חלף עם הרוח, הספר והסרט, מנציח דעות קדומות ואפלות. העבדוּת מתוארת מנקודת המבט של בעלי המטעים. גם לאחר שחרורם בוחרים העבדים שבספר להישאר עם אדוניהם הלבנים. חיי השעבוד אינם מתוארים כמובן כפי שהיו באמת –  העוול, הייסורים, זכותם של האדונים לגזול מהעבדים את ילדיהם –  כל אלה נעדרים מהספר. במקומם מתוארים בסנטימנטליות יחסים של חיבה ותלות הדדית.

אף על פי שמרגרט מיטשל עצמה נולדה שנים רבות אחרי שאחרון העבדים השתחרר, היא עדיין חיה במציאות שבה השחורים נחשבו נחותים. לה עצמה הייתה משרתת שחורה צמודה שליוותה אותה בכל אשר הלכה.

מרגרט מיטשל עם הטבחית וסוכנת משק הבית שלה

לפני חמש שנים ראה בארצות הברית אור הספר להיאחז במאמי: השפחה הנאמנה, באמריקה של המאה העשרים. לטענתה של המחברת דמותה של מאמי מתוך הספר חלף עם הרוח ממשיכה לשרוד רק משום שאמריקנים לבנים מבקשים לשכנע את עצמם שהכעס על העבדות איננו עוד. יש לקוות שעולמה של מרגרט מיטשל, זה שנחרב במלחמת האזרחים אבל הצליח להעניק לה כוח ומשמעות, על אף העיוורון והאפליה שהמשיכו לשרור בו, ילך ויתפוגג.

טור על סופרות באקס נט

דפנה דה מוריאה: גאון או גנבת ספרותית?

הספר רבקהספר אחד, שהמבקרים בני זמנו בזו לו, נמכר בחודש הראשון אחרי שראה אור ב45,000 עותקים.  "ספרות נשים", כינו אותו אז, וגם – "רומנסה גותית". חרף הביקורת הנוקבת הוא ממשיך להימכר בהתמדה מאז 1938, לעתים בכ-4,000 עותקים בחודש אחד.

"הספר יעסוק בהשפעה של האישה הראשונה על השנייה… היא מתה לפני שהספר מתחיל. לאט-לאט אני רוצה לפתח את הדמות של הראשונה בתוך התודעה של השנייה… עד שהאישה השנייה תהיה רדופה כל הזמן… הטרגדיה מתקרבת, ואז בום! טראח! משהו קורה".

רבקה בתרגום המחודש של צילה אלעזר

אלה היו קווי המתאר ששרטטה לעצמה הסופרת, דפנה דה מוריאה, לספרה המפורסם ביותר, רֶבֶּקָה. שנתיים אחרי שהופיע, עיבד אותו אלפרד היצ'קוק לסרט קולנוע, בכיכובו של לורנס אוליבייה. הוא זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר (היחיד שהיצ'קוק זכה בו, בקטגוריה הזאת!) ובפרס האוסקר לצילום הטוב ביותר בשחור-לבן, והיה מועמד בתשע קטגוריות נוספות.

 

השמועה אומרת כי הפילדמרשל רומֶל החזיק במשרדו בעותק של רֶבֶּקָה: הגרמנים תכננו להשתמש בספר כבסיס לקוד שבו ישתמשו מרגלים גרמניים שיסתננו לתוך קהיר, במהלך המלחמה.

בכסף הרב שהרוויחה מרֶבֶּקָה קנתה דפנה דה מוריאה את אחוזת מֶנָבִּילִי בקורנוול, זאת שהעניקה לה השראה לכתיבת הספר (אפשר להשוות זאת לאפשרות שג'יין אוסטן הייתה רוכשת את אחוזת פמברלי, בעקבות הצלחת ספרה גאווה ודעות קדומות). דה מוריאה עברה לגור עם בעלה ושלושת ילדיה בבית רחב הממדים, שאותו כינתה "חורבה מוכת עכברושים". הנסיך פיליפ התארח אצלם פעם כשבא לסוף-שבוע של שַׁיִט וצַיִד. בעלה של דה מוריאה שימש כרואה החשבון שלו ושל הנסיכה אליזבת', לימים מלכת אנגליה. "אם תשמע בלילה משהו מתנפץ," הסבירו לאורח רם המעלה, "אל תדאג, זה רק אחד האגפים בבית שקורס."

דפנה דה מוריאה עם ילדיה באחוזת מֶנָבִּילִי

רבקה לא היה הספר היחיד שנהפך בִּן לילה לרב מכר. הקוראים אהבו מאוד את כל עשרים ושמונה הרומנים שכתבה, המפורסמים שבהם – דודנית רחל ופונדק ג'מייקה. שלושה מהסיפורים הקצרים שכתבה נהפכו לסרטי קולנוע, אחד מהם הוא "ציפורים" הנודע, שגם אותו ביים היצ'קוק.

הבית שהעניק השראה לכתיבת ספרה "הבית על החוף"

חרף הצלחתה המסחררת לא הייתה דפנה דה מוריאה מאושרת. "את לא מתארת לעצמך כמה פוגע לקבל שוב ושוב, כל החיים, ביקורות זוועתיות, לגלגניות. העובדה שהספרים שלי נמכרו היטב בכלל לא מפצה על כך," כתבה במכתב לידידה.

לא רק בחייה המקצועיים נחלה דה מוריאה אכזבה. אמנם הייתה נשואה כחוק, אבל לבה נהה אחרי נשים, שחלקן השיבו את פניה ריקם. באחת מהן, רעייתו של נלסון דבלדיי, המוציא לאור של ספריה בארצות הברית, התאהבה נואשות, ונאלצה להסתפק בידידות רבת שנים.

גם כשניהלה רומן אהבים עם אישה אחרת, סירבה להכיר בנטייה של עצמה. "בשם אלוהים ובשם ישו, אם מישהו יכנה אהבה כזאת במילה המכוערת שמתחילה באות ל', אני אתלוש לו את הקרביים," כתבה לאותה אישה.

רבקה הסרטאבל כל אלה לא היו הקשיים היחידים בחייה. על כתיבתה ועל פרסומה העיב צל שמקיומו השתדלה להתעלם, חרף העובדה שהוא מלווה את שמה גם כיום, יותר מחצי יובל שנים אחרי מותה: לאחר שהספר רֶבֶּקָה ראה אור בארצות הברית, טענה סופרת ברזילאית שעלילת הספר נגנבה ממנה. ארבע שנים לפני כן כתבה אותה ברזילאית ספר על אישה שנישאת לגבר עשיר ומתייסרת מכך שכל בני הבית החדש שאליו נקלעה, ובמיוחד מנהלת המשק, מסוּרים לזכרה של אשתו הראשונה, המנוחה. מוכר, לא כן?

למרבה האכזבה הסתבר שדה מוריאה נחשפה לתרגום ספרה של הברזילאית, שכן היה לשתיהן אותו מו"ל אנגלי… יתר על כן: לפני שרבקה עובד לסרט, נדרשה הסופרת הברזילאית לחתום על חוזה שבו היא מכירה בכך שהדמיון בין הספרים אקראי! הדמיון, אגב, כך נטען, לא היה רק עלילתי: יש בשני הספרים סצנות ודיאלוגים כמעט זהים.

וזאת לא הייתה הפעם היחידה שבה הואשמה דה מוריאה בגניבה ספרותית. הסופר פראנק בייקר האשים אותה שאת הסיפור "ציפורים" נטלה מרומן שהגיש להוצאה לאור שדה מוריאה שימשה בה כלקטורית… כשהסרט יצא אל האקרנים שקל בייקר לתבוע את דה מוריאה, אבל נמלך בדעתו. יש הטוענים  גם לדמיון הקיים בין הסיפור "גנימדס" לבין הרומן מוות בוונציה, של תומס מאן.

בימי חייה לא זכתה דפנה דה מוריאה לשבחים רבים. כיום יש הרואים בה סופרת חשובה, ויש המגדילים לעשות ומכנים אותה גאון. ידידיה ניחמו אותה בחייה ואמרו לה שהצלחתה המסחרית הייתה לצנינים בעיני המבקרים. בנה טוען כיום כי אלה "החמיצו את אחד הכישרונות הספרותיים הבולטים ביותר במאה העשרים." השאלה אם אכן כתבה בכוחות עצמה או שאבה את יצירותיה, או לפחות חלק מהן, מסופרים אחרים, תישאר כנראה ללא תשובה חד משמעית.

טור על סופרות באקס נט

אמילי דיקנסון: "אילו יכולתי להשיב אל הקן ציפור אחת חלושה, חיי לא היו לשווא."

אישה צעירה, לבושה תמיד בבגדים לבנים, ביישנית ונבוכה בחברת זרים אבל מצחיקה, עליזה וסוערת במחיצתם של אנשים קרובים, הפסיקה בהדרגה באמצע שנות העשרים לחייה לצאת מהבית. במשך כמעט שלושים שנה היא חיה לא הרחק מבוסטון, באמהרסט שבמסצ'וסטס. סבה היה אחד ממייסדי המכללה היוקרתית הקרויה על שם העיר, והיא עצמה למדה שם, אבל פרשה לפני שסיימה. היא מסרבת לעזוב את החווה שבה גדלה וגרה מאז שנולדה. היא מרבה לקרוא. משתוקקת לרצות את אביה הנוקשה והסמכותי, שעליו כתבה לימים כי "לבו היה טהור ונורא," וביחד עם אחותה, שנותרה כמוהָ ברווקותה, היא מטפלת באמן החולה, ועוזרת בעבודות הבית, בתפירה, ניקוי ואירוח. היא דוגלת בקיום הערכים שבהם האמינו המתיישבים הראשונים באמריקה הצפונית: יושר, פשטות, מוסריות. את כל קשריה עם העולם החיצון ועם אנשים שאינם נמנים עם בני משפחתה היא מקיימת באמצעות מכתבים, שאותם היא מרבה לכתוב. כשמלחמת האזרחים פורצת היא מסרבת לתרום למאמץ המלחמתי או להיות מעורבת בכל דרך שהיא, אבל מותם של כמה מידידיה שנהרגים בקרבות משפיע עליה. היא כותבת שלושה שירים ומפרסמת אותם בעילום שם, כדי לגייס כסף לקניית ציוד רפואי כתרומה לצבא האיחוד של מדינות הצפון.

מלחמת האזרחים

בהיותה בת חמישים וחמש, ארבע שנים בלבד אחרי שאמה מתה, היא לוקה במחלת כליות והולכת לעולמה. רופאה טוען שמותה בטרם עת נגרם מהמתח המצטבר שליווה אותה כל חייה.

רק אחרי מותה מתגלה הסוד ששמרה עליו בקנאות, אולי אפילו מפני עצמה: היא הייתה משוררת, ויש הסוברים – משוררת דגולה. את שיריה הרבים – בעיזבונה מצאו כ-1,700 – כתבה על קרעי דפים ודשי מעטפות, על שקיות נייר חום ואפילו על עטיפה של שוקולד. את חלקם העתיקה לנקי. אחרים נשארו משורבטים, לפעמים מקושטים בפרחים מיובשים. גם מחברות רבות מילאה בשירים, אבל איש בסביבתה הקרובה לא ידע שהיא פורייה כל כך. בחייה התפרסמו אמנם אחדים מהם, מעטים מאוד, אבל בני המשפחה שלה, אחותה, אחיה, לא העלו בדעתם שהיא, אמילי דיקנסון, תיחשב זמן לא רב אחרי שיפרסמו את קובץ השירים הראשון שלה לאחת המשוררות האמריקניות החשובות ביותר. שבע שנים אחרי מותה, בצאת ספרה הראשון, נכתב עליה בניו יורק טיימס: "אמילי דיקנסון תיחשב בקרוב לאחד המשוררים בני האלמוות שכתבו באנגלית".

במכתביה נהגה להביע את אהבתה לנמעניה, ולא חסכה במילים כדי לבטא את רגשותיה העזים ואת הכרת התודה שחשה כלפי ידידיה. ברבים משיריה כתבה על אהוב חשאי, לא ידוע וסמוי מהעין, ועל מסירותה כלפיו. יש הסוברים כי בערוב ימיה ניהלה קשר רומנטי עם שופט שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות. אחרים טוענים כי הערפול שבו אפפה את מושא אהבתה מעיד שלא היה אדם ממשי.

כתב יד של שיר שנכתב על מעטפה קרועה

שיריה חושפים גם רגעים של אושר עז שחוותה, ואת יכולתה להציץ לתוך ממד מיסטי השרוי מעבר למוחשי ולארצי.

אמילי דיקנסון הותירה בצוואתה הנחיה: יש לשרוף את כל כתביה. למרבה המזל סירבה האחות שצווּתה לעשות זאת למלא אחר התכתיב, והתעלמה ממנו. היא מסרה את התיבה שבה נמצאו כתבי היד לידידת המשפחה. הידידה הדפיסה אותם ואט אט נכבשה והוקסמה מיופיים.

"אילו יכולתי להשיב אל הקן ציפור אחת חלושה, חיי לא היו לשווא," כתבה אמילי דיקנסון בשירה "אדום החזה", והביעה גם, באותו השיר, משאלה: "למנוע שברון של לב אחד." שיריה נגעו בלבבות רבים וניחמו אותם, אבל היא לא זכתה לחוות את השפעתם המתמשכת כבר שנים כה רבות.

את התוגה והפליאה שהיא עצמה חוותה אפשר לחוש בשיריה. הנה אחד מהם, נטול שם, בתרגומי:

הָאִם בֶּאֱמֶת יָבוֹא "בֹּקֶר"?
הָאִם "הַיּוֹם" קַיָּם?
הָאִם מֵרֹאשׁ הָרִים יָכֹלְתִּי
לִרְאוֹתֹו, אִילוּ גָּבַהְתִּי כְּמוֹתָם?

הָאִם רַגְלָיו שׁוֹשָן צָחֹר
הַמְּעֻטָּר נוֹצוֹת צִפּוֹר?
הָאִם הוּא שוֹכֵן בְּמָקוֹם מְפֻרְסָם
שֶׁעַל אוֹדוֹתָיו לֹא שָׁמַעְתִּי מֵעוֹלָם?

הוֹ, אֵיזֶה חוֹקֵר! הוֹ, אֵיזֶה מַלָּח!
הוֹ חָכָם שֶׁבָּא מֵהָרָקִיעַ!
אָנָּא סַפְּרוּ לְעוֹלַת-רֶגֶל קְטַנָּה
מִנַּיִן הַבֹּקֶר מַגִּיעַ!

 

טור על סופרות באקס נט

צוואתה המפתיעה של מריאן פרדריקסון, שכתבה את הספר "אנה, חנה ויוהנה"

נערה שוודית צעירה, מריאן פרדריקסון, שוכבת במיטתה. היא מושכת את השמיכה עד מעל לראש, מסתתרת מתחתיה כמו בתוך אוהל. הוריה וידידיהם בטוחים שהיא ישנה, אבל היא ערה, מתוחה, מאגרפת את ידיה בסתר. היא מקשיבה למבוגרים וסופגת את דאגתם ואת הכעס שהם מביעים. מלחמה איומה משתוללת בעולם המקיף אותם. לא הרחק ממיטתה של מריאן צווח היטלר מתוך מכשיר הרדיו המונח על שרפרף.

אף על פי שהיא חיה בשוודיה שממשיכה לשמור על נייטרליות, בכל סימון והאלוניםבוקר כשהיא מתעוררת היא אסירת תודה על כך שארצה לא הותקפה; על כך שהקרבות ושפיכות הדמים מופיעים במציאות חייה רק בכל מהדורות החדשות כידיעות על מה שמתרחש בארצות אחרות. הזוועות המאיימות ממשיכות לפסוח עליה, אבל המבוגרים מלבים את חרדתה. כל ערב הם קוראים זה לזה קטעים מהעיתון ומשוחחים בדאגה על מצב החירום.

לימים, לאחר שתכתוב רומן בשם סימון והאלונים (שעובד לסרט קולנוע) תספר כי המלחמה ההיא עיצבה את השקפת עולמה. "למדתי שיש לקחת את החיים ברצינות ולהיות אנשים אחראיים," הסבירה, "כי הכול יכול לקרות, תמיד." הרומן עוסק בנער מאומץ שאינו יודע שהוא יהודי. הוא מתיידד עם ילד יהודי שחיילים נאציים פגעו בו כשהיה רך בשנים. שניהם כהים ושונים במראה שלהם משאר הילדים בכיתה, ושניהם  נאלצים להתמודד עם אנטישמיות וגזענות.

לא רק המלחמה עיצבה את חייה של מריאן פרדריקסון. כל חייה
זכרה את התמונה שליוותה את ילדותה והתקבעה בתודעתה: המראה של אמה העומדת במטבח ומחכה ביד פשוטה כדי לקבל את הכסף שבעלה נתן לה, הקצבה החודשית שעמה הוטל עליה לכלכל את משק הבית.

"בגיל צעיר מאוד החלטתי שזאת לא תהיה לעולם מנת חלקי; שאני אתפרנס בכוחות עצמי," סיפרה כשניסתה להסביר מדוע, חרף הגינוי המר שספגה מאמה, סבתה ודודתה, התעקשה לדבוק בעבודתה, תחילה כמגיהה בעיתון ואחרי כן ככתבת, גם לאחר שילדה את בתה הבכורה. "עבדתי כל יום משמונה עד אחת והתרוצצתי כמו חיה נרדפת כדי להגיע הביתה בזמן ולטפל בילדות. הן לא סלחו לי על כך. אבל לא הייתי יוצאת דופן. נשים שוודיות רבות ילידות שנות ה-30 וה-40 נהגו בדיוק כמוני. סירבנו להידמות לאימהות שלנו ולהיות תלויות בגבר."

במשך השנים שבהן שימשה כעיתונאית שאפה, כך העידה על עצמה, לצייר תמונה אמיתית של המציאות. "מאז שהייתי ילדה רציתי לפענח את העולם. אני כותבת כך שגם אנשים רגילים יוכלו להבין אותי." מריאן פרדריקסון האמינה כי ניסיונה כעיתונאית העניק לה את הכלים לכתיבה ברורה, ושזה היה סוד הצלחתה הספרותית העצומה. בכתיבת פרוזה החלה בגיל מאוחר יחסית. הרומן הראשון שפרסמה ראה אור כשהייתה בת חמישים ושלוש, ואחריו ראו אור עוד 15 רומנים פרי עטה, שתורגמו ל-47 שפות ונמכרו במיליוני עותקים.

בזכות הצלחתה חיה פרדריקסון באחוזה נאה מעוטרת בגינה פורחת ובמדשאה ששבילים מחוממים חצו אותה, כדי שאפשר יהיה לפסוע עליהם בנוחות גם בימים קרים. בקצה המדשאה ניצבו שני בתים נמוכים. האחד שימש את הסופרת למגורים, והאחר –  לכתיבה. היא ניהלה סדר יום קבוע, בבקרים כתבה, בשעות הצהריים שוטטה ביער הסמוך לביתה, אבל נראה כי החיים השלווים הסתירו סודות שרמזים להם נחשפו רק לאחר מותה של הסופרת.

בצוואתה כתבה כי בנותיה כבר קיבלו ממנה די צורכן, והורישה את אחוזתה לסמואל רייס, מי ששימש במשך שנים כעוזרה האישי. שתי בנותיה ניסו לערער על הצוואה, אבל אחרי מאבק ממושך דחה בית המשפט את עתירתן.

הוצאת כנרת. תרגמה מאנגלית: לי עברון

ספרה הידוע ביותר של מריאן פרדריקסון, אנה חנה ויוהנה (באנגלית הוא נקרא Hanna's Daughters, כלומר – בנותיה של חנה), עוסק באישה שמנסה לפענח את הסודות האופפים את חייהן של אמה וסבתה. בדברים שכתבה כהקדמה לרומן עצמו פתחה הסופרת באזכור מהתנ"ך – עוונות האבות הנפקדים על הבנים עד דור שלישי ורביעי, והוסיפה: "אין מילים תנ"כיות למעשי האמהות, למרות העובדה שאלה חשובים, כנראה, הרבה יותר מאלה של האבות. דפוסים נושנים עוברים מאמהות אל הבנות, שיולדות בנות בתורן, וכן הלאה…"

אי אפשר שלא לתהות מדוע היא עצמה בחרה לנשל את בנותיה מהרכוש החומרי שצברה בחייה, ואם החלטתה מעידה על איזה עוון נסתר.

טור על סופרות באקס נט

אלזה מורנטה: הסופרת שכתבה היסטוריה

אלזה מורנטה, אישה צעירה מאוד, כמעט נערה, רק בת שמונה עשרה, משוטטת ברחובות של רומא, עיר הולדתה. השנה – 1930. היא גרה לבדה, בדירה שכורה. צעירות מהוגנות בנות המעמד הבינוני, כמוה, אינן נוהגות לגור מחוץ לבית ההורים. או לצאת בגפן. לנסוע באוטובוס. ללכת ברגל בלי ליווי. רומא מסוכנת. בכל קרן רחוב עלול לצוץ גבר שיפסע אחריה, יפתח אתה בשיחה לא רצויה, ינסה לתקוף אותה. אבל היא נחושה להמשיך כך בחייה. מתפרנסת אך בקושי, מהוראה, מכתיבה, לפעמים אפילו נאלצת למכור את גופה כדי לשרוד. למרות הקשיים הרבים היא אינה מעלה בדעתה לשוב אל בית משפחתה, ששם החיים סבוכים ומייסרים: שם גרים בצוותא פרנצ'סקו מורנטה הנשוי לאמה. אלזה נושאת את שמו, אבל הוא אינו אביה האמיתי. האם, יהודייה שמגדלת את ילדיה כקתולים, מתעבת את בעלה החוקי, בזה לו, מאלצת אותו לגור במרתף ולאכול את ארוחותיו בנפרד מבני המשפחה. בה בעת היא מטפחת בגלוי את קשריה עם אבי ילדיה, מאהב יפה תואר ששם קץ לחייו בשנת 1943.

אלזה מורנטה חייתה כך לבדה עוד שבע שנים, עד שהכירה את האיש שתהיה נשואה לו במשך עשרים שנה, עד שנת 1961, הסופר המצליח אלברטו מורביה, יהודי למחצה, כמוה. מורביה פתח בפניה באחת את דלת הכניסה לחיי התרבות והרוח של ארצם. באמצעותו הכירה את טובי הסופרים והאמנים, והחלה לפרסם סיפורים קצרים בכתבי עת ואף בספר. חיי בני הזוג השתנו באחת לאחר שמוסוליני כרת ברית עם היטלר והחל לחוקק חוקים אנטישמיים. מורביה הואשם בפעילות אנטי-פשיסטית חתרנית. בני הזוג נסו לדרום איטליה והסתתרו בכפר קטן, שם גרו ביחד בחדר אחד במבנה מרוצף בבוץ. איכרים תושבי המקום עזרו להם לשרוד.

אלזה מורנטה ואלברטו מורביה

 

בתום המלחמה החלה היצירה הספרותית של שניהם לפרוח. מורנטה הרבתה לכתוב על רדיפות ואי צדק, על ילדים נטושים ועל כוחה ההרסני של אהבה הורית. על מוראות המלחמה כתבה בספרה המפורסם ביותר אלה תולדות, שבשפות אחרות נקרא פשוט "היסטוריה". הספר מופיע לא פעם ברשימות 100 הספרים החשובים שנכתבו במאה העשרים. עלילתו מתרחשת בימי מלחמת העולם השנייה. היא עוקבת אחרי ההיסטוריה של איטליה ואחרי קורות חייו של ילד שהרתה אישה איטלקייה, יהודייה למחצה, מחייל גרמני שאנס אותה. כבר בשנה הראשונה אחרי שיצא לאור באנגלית הוא נמכר ב-800,000 עותקים. "זאת הפעם הראשונה," נכתב בעיתון ניו יורק טיימס, "שאנשים שנוסעים ברכבת או יושבים בבתי קפה משוחחים על ספר – על הספר של מורנטה – ולא על אליפות הכדורגל או על השערורייה האחרונה.."

לעברית: עמנואל בארי

 

"מי הסופר או הסופרת האיטלקיים החשובים ביותר בני זמננו?"  נהגו אנשים לשאול את אלברטו מורביה במשך שנים.

"אלזה מורנטה," הייתה תשובתו הקבועה.

אין להטיל ספק בכנות דבריו, רק משום הקרבה ששררה ביניהם. לא רק מורביה ראה בה גדוּלה אמנותית. "מעולם לא היו סופרת או סופר איטלקי כה אהובים וכה שנואים, שמרבים כל כך לקרוא את ספריהם, וגם להתעלם מהם, כמו אלזה מורנטה," כתב עליה אחד המבקרים האיטלקיים.

חרף ההערכה הרבה שחש מורביה כלפי רעייתו, לאחר שנפרד ממנה סיפר כי הרגיש רווחה ושחרור כמעט גופני. "זה היה כאילו שיצאתי מתוך יציקת גבס מכבידה," תיאר את תחושותיו.

כשהייתה בת שבעים ואחת ניסתה אלזה מורנטה להתאבד. היא בלעה כדורי שינה ופתחה את ברז הגז בביתה, אבל ניצלה כי עוזרת הבית הוותיקה הקדימה באותו יום להגיע. במשך שנתיים נוספות ומיוסרות חייתה שוב בגפה, מאושפזת בבית החולים, מרותקת למיטתה ולא לגמרי צלולה בהכרתה. לא היו לה ילדים, מלבד אלה שאותם בראה בכתיבתה.

 

טור על סופרות באקס נט

 

לואיזה מיי אלקוט, "נשים קטנות: מה עלה בגורלה של הנערה שהחליטה להיות עשירה ומאושרת

"אני עוד אעשה משהו. לא אכפת לי מה. אלמד, אתפור, אשחק, אכתוב –  כל דבר שיוכל לעזור למשפחה. ולפני שאמות, אתעשר ואהיה מפורסמת ומאושרת, אתם עוד תראו!" היא הכריזה בזעם ובהתלהבות כשהייתה בת חמש עשרה, והוסיפה ואמרה, "עם המוח שלי אני אנגח את דרכי בעולם הקשה והמסובך הזה."

באותם ימים, אמצע המאה התשע-עשרה בארצות הברית, לא שפעו סיכוייה של אישה צעירה להצליח. מי שנולדה כמו לואיזה מיי אלקוט למשפחה ענייה ששקעה בחובות –  אביה ניהל בית ספר שכשל –  יכלה רק לחלום על חיים של עושר ופרסום, אך לא לקוות להם. אבל לואיז הייתה נחושה בהחלטתה לנצח את המציאות.

החינוך שזכתה לו בילדותה עזר לה אולי להאמין בעצמה. אמן של לואיזה ושלוש אחיותיה,  נצר למשפחה אמידה שניתקה עמה קשר בעקבות נישואיה, הייתה פעילה למען זכויות שוות לנשים וביטול העבדות, ואביהן היה פילוסוף ומחנך שדגל במתן עצמאות לתלמידיו. את בנותיו לימד בעצמו, והן נחשפו גם לשיחות מעשירות עם ידידיו של האב, ביניהם שלושה מהוגי הדעות הנחשבים באותם ימים – ראלף וולדו אמרסון, שבספרייתו הרבתה לבקר, הנרי דייוויד תורו שאתו נהגה לטייל ולשוחח, והסופר נתניאל הות'ורן. כל השלושה ובני משפחותיהם היו בני בית במשפחת אלקוט, בבית גדול ומוקף דונמים רבים של עצי תפוחים, ששימש אותה לימים כדגם לבית המשפחה בספרה הנודע ביותר נשים קטנות.

הוצאת ידיעות ספרים. לעברית: שרון פרמינגר

 

לואיזה ואחיותיה הורשו לבחור מה ברצונן ללמוד – היא עצמה העדיפה ספרות, גיאוגרפיה והיסטוריה –  ונהגו להעלות הצגות באסם המשפחתי. את הסיפורים כתבה והמחיזה לואיזה, שניחנה בדמיון עשיר. לעצמה בחרה את התפקידים הקשים: את רוחות הרפאים והשודדים ואת המלכות הבזויות.

לואיזה הייתה טום-בוי. "אף אחד לא יכול היה להיות חבר שלי לפני שניצחתי אותו בריצה," סיפרה, "ואף אחת לא יכלה להיות חברה שלי אם סירבה לטפס על עצים או לדלג מעל גדרות." היו אלה, כך העידה, הימים המאושרים ביותר בחייה.

הבית שבו גרה לואיזה מיי אלקוט ועליו ביססה את בית משפחת מארץ

 

אבל בגיל חמש עשרה נאלצה להירתם לפרנסת המשפחה. היא עבדה כמורה, אומנת, תופרת, משרתת – במשך שנים לא בחלה בשום עבודה שהצליחה למצוא, ובה בעת החלה לכתוב. ספרה הראשון ראה אור כשהייתה בת עשרים ושתיים, ותשע שנים אחרי כן כתבה את ספרה המצליח תמונות מבית החולים, שהתבסס על התנסויותיה במהלך מלחמת האזרחים. כמו אמה הייתה לואיזה מעורבת במאבק למען זכויות נשים וביטול העבדות. במלחמה עבדה כאחות וככתבת לעיתון. כשחלתה בטיפוס, אושפזה וטופלה בכספית. עקב הטיפול הלקוי נפגעה בריאותה לצמיתות.

כשהייתה לואיזה מיי אלקוט בת שלושים ושבע, נענתה להזמנת המוציא לאור, שביקש ממנה "לכתוב ספר לבנות". נשים קטנות נחל הצלחה מיידית ועצומה. הוא תורגם לעשרות שפות, עובד לסרט קולנוע, והוא ממשיך להימכר ברחבי העולם. הספר מתאר את מאבקן של נערות לצמוח ולהיעשות נשים צעירות, את אהבותיהן הראשונות ואת קשרי החברות שלהן בינן לבין עצמן ועם אנשים אחרים. הוא נכתב במשך שלושה חודשים בלבד והתבסס על חייה של הסופרת. ג'ו מארץ', בת דמותה, הייתה נערה ספרותית יוצאת דופן. היא פעלה מתוך רצון עצמי ויוזמה, ובכך הייתה שונה מדמויות הנשים הכנועות שהיו עד אז שגורות בספרי ילדים ונוער.

מתוך הסרט "נשים קטנות"

פתיחתו של הספר נהפכה לקלאסיקה של ספרות בנות:

"חג המולד לא יהיה חג אמיתי אם לא נקבל שום מתנות", רטנה ג'ו, ששכבה על השטיח.

"כמה נורא להיות עניים!" נאנחה מג והשפילה את מבטה אל השמלה הישנה שלה.

"לדעתי זה לא הוגן שחלק מהילדות נהנות מהמון דברים יפים כשלילדות אחרות אין כלום," הוסיפה איימי הקטנה במשיכת אף נעלבת.

"אבל לנו יש אבא ואמא כאלה, ואנחנו אחיות כל כך טובות," אמרה בת' בשביעות רצון מהפינה שלה.

כך מתוודעות קוראות צעירות, שעד היום קוראות את הספר בשקיקה, לארבע הנשים הקטנות –  ג'ו, נערה עזת האופי והעיקשת, שגם היא נהפכת לסופרת, מג, הבכורה האחראית והיפה, אמי הצעירה, האמנותית והמפונקת, בת' טובת הלב והעדינה, שמתה בגיל 16, ממש כמו אחת מאחיותיה של הסופרת, שגם היא מתה בצעירותה.

לא קשה לגלות קווי דמיון רבים נוספים בין האחיות הספרותיות לבית מארץ' לבין מציאות החיים של הסופרת, אבל יש גם לא מעט הבדלים: בספר אבי המשפחה משתתף במלחמה, ובמציאות הייתה זאת הסופרת עצמה. בספר בני משפחת מארץ' עניים אמנם, אבל יש להם משרתת. לא כך היה במציאות. בספר חיה המשפחה בבית אחד. במציאות נאלצה משפחת אלקוט לעבור דירה עשרות פעמים.

נראה כי את ההבדלים המהותיים ביותר אפשר למצוא בין ג'ו לסופרת שבראה את דמותה. הדמות הבדויה נישאת ויולדת שני בנים. הסופרת נשארה רווקה ולא הייתה לאם, אבל גידלה את אחייניתה היתומה מאם. ג'ו נותרה בעונייה ואילו הסופרת הצליחה התעשרה מכתיבתה, ממש כפי שהבטיחה בילדותה. אין לדעת אם הייתה גם מאושרת, כפי שהחליטה בגיל חמש עשרה.

טור על סופרות באקס נט

לוסי מוד מונטגומרי,"האסופית": מדוע לא השכיחה ההצלחה את עלבונה

פעוטה שעדיין לא מלאו לה שנתיים התייתמה מאמה. אביה השקוע כולו באבל, אינו מסוגל לטפל בה. הוא מפקיד אותה בידיהם של ההורים השכולים, הסבא והסבתא מצד האם. בני הזוג הם אנשים מבוגרים ומותשים. לא מזמן סיימו לגדל את ששת ילדיהם, והם אמנם מציעים לגדל לטפל בתינוקת, אבל מתקשים בכך. מתקשים להבין את הילדה התוססת, הרגישה, השקועה בדמיונות, שגדלה בביתם. לימים, כשתכתוב את ספרה הראשון, תתאר חדר שינה שכולו "קפדנות שלא תתואר במילים" המעביר "רטט בעצמותיה" – תיאור שמשקף בלי ספק את תחושותיה בבית ילדותה.

הספר שנקרא האסופית (באנגלית שמו Anne of Green Gables , כלומר – אן מגגות ירוקים) מספר על אן שירלי, ילדה אדומת שיער, פזיזה וחמת מזג, שהוריה מתו. אן מגיעה בטעות לביתם של מרילה ומתיו קטברט, אח ואחות קשישים, שמופתעים ומאוכזבים מבואה. הם התכוונו לאמץ נער שיעזור להם בעבודות הבית ובחווה, ולכן מתכוונים להחזיר אותה למקום שממנו הגיעה אליהם. אף אחד מהם אינו מוטרד מהשאלה מה מרגישה ילדה יתומה שכך מקדמים את פניה. אבל אן הדרמטית, הלהוטה, בעלת הדמיון, מצליחה לכבוש את לבו של מתיו, הרווק המזדקן. הוא רוצה שתישאר, ואחותו, אישה נוקשה ועוקצנית, נאלצת להיכנע לו.

אי הנסיך אדוארד

את כתב היד שלחה לוסי מוד מונטגומרי להוצאות לאור רבות, וכולן השיבו את פניה ריקם. היא גנזה אותו, ורק כעבור שנתיים העזה לנסות שוב. הוא התקבל בהוצאה לאור בבוסטון, ראה אור בשנת 1908, והיה מיד להצלחה מסחררת. בעקבותיו היא כתבה ופרסמה שבעה רומנים שליוו את אן שירלי לאורך חייה, ועוד עשרות קובצי סיפורים ורומנים. אפילו ציניקן כמו מארק טוויין הוקסם מאן, וכתב עליה שהיא "הילדה היקרה והאהובה ביותר בספרות, מאז אליס בת האלמוות."

סדרת הספרים על אן שירלי זכתה לעשרות עיבודים קולנועיים, סדרות טלוויזיה, גרסאות מונפשות מסוגים שונים, עיבודים, פרודיות וסרטי המשך.

כמו לוסי מוד מונטגומרי וסביה, גם אן שירלי גרה באי הנסיך אדוארד השוכן לחוף האוקיינוס האטלנטי. את נופיו הכפריים של האי הקנדי, שדותיו הירוקים ובוסתני התפוחים אהבה מאוד, והנציחה אותם בכתיבתה. כיום פורחת באי תעשיית תיירות מפותחת סביב חייה של הסופרת. יש בו מוזיאון הנושא את שם ספרה הראשון, אפשר לצאת לסיור ולראות את האתרים החביבים עליה, למשל את "אגם המים הבוהקים" שהיא העניקה לו את שמו, ולצפות בחפצים שונים שהיו שייכים לה, כמו "מדף הספרים הקסום" שלה. כמו כן אפשר לקנות עפרונות, דפים, ספלים, סינרים, סוכריות, כובעי קש ולבנים מעוטרים במלמלה בסגנון אן שירלי, ואפילו בובות מדברות שקוראות "אני שונאת אותך! שונאת אותך! את אישה איומה!" כמו שצעקה הילדה.

לאחר מות סבה סעדה לוסי מוד מונטגומרי את סבתה במסירות במשך שלוש עשרה שנה. אחרי מותה נישאה לכומר, ילדה שלושה בנים (אחד מהם מת בינקותו), ניהלה את הבית ומילאה את כל התפקידים המצופים מרעייתו של כומר. היא המשיכה לכתוב, אבל חייה לצד הבעל, שסבל ממה שכונה "מלנכוליה דתית" ולקה כנראה במאניה-דפרסיה לא היו קלים.

היא הלכה לעולמה, כנראה שהתאבדה, בהיותה בת שישים ושמונה. לצדה השאירה פתק שכתבה לפני מותה. הוא הסתיים כך: "איבדתי את שפיותי בהתקפים. שאלוהים יסלח לי, ואני מקווה שכולם יסלחו לי, גם אם לא יבינו. מצבי איום ובלתי נסבל, אבל אף אחד לא מבין
. איזה סוף לחיים שבהם השתדלתי תמיד לעשות כמיטב יכולתי."

בספר האסופית מגיבה אן שירלי לחוסר הצדק שבחייה: "אינכם רוצים בי!… איש מעולם לא רצה בי", היא קוראת בזעם. אי אפשר שלא לשמוע במילים הללו את זעקתה של הסופרת שכל ההצלחה שזכתה לה לא יכלה כנראה למחוק את עלבון יתמותה המוקדמת כל כך.

טור על סופרות באקס נט

פרל בק: האם באמת היו לה רגשי "עליונות לבנה"?

בחודש דצמבר לפני שנתיים קיבל אדם בשם אדגר ואלש הודעה בדואר האלקטרוני ובה נמסר לו כי כתב יד של רומן שכתבה אמו התגלה במחסן בטקסס.

ואלש הוא בנה של הסופרת פרל בק, שהלכה לעולמה בשנת 1973. עד אז הספיקה לכתוב ולפרסם מאה ספרים. את כתב היד העלוּם, שנמצא בשתי גרסאות, אחת שהייתה כתובה בכתב ידה של הסופרת והאחרת מודפסת במכונת כתיבה, סילק מישהו, איש אינו יודע מי, מתי בדיוק, ומדוע, מביתה של פרל באק שבוורמונט. כתב היד הוסתר במשך יותר מארבעים שנה.

הרומן הוחזר לידי המשפחה שפדתה אותו תמורת תשלום לא גבוה. הוא ראה אור בשם The  Eternal Wonder "הפלא הנצחי", וזכה להצלחה. כמו מרבית ספריה, גם הרומן החדש־ישן מתרחש בחלקו בקוריאה, ואחת הדמויות המתוארות בו היא אישה בשם סטפני קונג, שנאבקת כדי לפייס בין זהויותיה השונות, הסינית, האמריקנית והצרפתית.

פרל בק היטיבה מן הסתם להכיר את המאבקים הפנימיים הללו: היא הייתה אמריקנית, בת להורים מיסיונריים, שהגיעה אתם לסין כשהייתה בת שלוש וחיה שם עד שהייתה בת שלושים ותשע. ספרה הנודע ביותר, זה שזיכה אותה בפרס פוליצר, האדמה הטובה, התפרסם לראשונה בשנת 1931, חמש שנים לפני שחזרה לארצות הברית. בספר תיארה פרל בק את חייהם של בני משפחת איכרים בכפר קטן בסין, לפני מלחמת העולם הראשונה.

בול לזכרה של פרל בק

 

האדמה הטובה היה לרב מכר עולמי. קוראיו המערביים התפעלו מיכולתה של פרל בק לתאר את התרבות הסינית המסורתית, לחדור לנפשן של הדמויות שתיארה ולהבין את הדילמות שהעסיקו אותן. הרומן עסק בעניים המעבדים את אדמתם בכוחות עצמם ולכן חשים קרובים אליה, לעומת תושבי הכפר האמידים המנותקים ממנה וממה שהיא יכולה להעניק להם, מכיוון שהם נשענים על עבודתם של שכירים.

הוצאת ידיעות ספרים. לעברית: שרון פרמינגר

 

האדמה הטובה נכלל ברשימת מאה הספרים הטובים ביותר של כתב העת לייף בין השנים 1924 ל-1944. לפני אחת עשרה שנה הוא זכה לעדנה מחודשת לאחר שאופרה וינפרי המליצה עליו ב"מועדון הספרים הטובים" שהיא מנהלת. רבים סבורים כי כתיבתה של פרל בק השפיעה עמוקות על תודעתם של אזרחי ארצות הברית, עד כדי כך שהיא הכשירה את הקרקע לקראת כינון יחסים עם סין.

בסין, לעומת זאת, זכה הספר לקיתונות של ביקורת כעוסה. רבים שם זעמו על התיאור הרומנטי־מדי לטעמם של חיי הכפר הסיניים. אחד המתרגמים לסינית של האדמה הטובה (הספר זכה לשמונה גרסאות מתורגמות שונות) הוסיף לרומן הקדמה ארוכה שבה האשים את הסופרת בכך שציירה את סין באור שלילי, והפנה אליה שאלה רטורית: האם, הוא תהה, את חשה רגשי "עליונות לבנה"? הסופר הסיני לוּ שוּן הוסיף על כך כשקבע: "מוטב שסינים יכתבו על סין".

פרל בק_(קיצונית בצד שמאל) ומשפחתה בסין 1901.

 

בארצות הברית שימשה בק בעיני רבים מקור חשוב, כמעט בלעדי, למידע על סין. כך למשל התבדח קריקטוריסט בשם מילטון קניף וסיפר כי בסוף שנות ה-30, כשהתבקש ליצור סדרה של איורים המתרחשת שם, סירב, לדבריו, "להסתפק במקור שטחי, ולכן הלך לספרייה וקרא את כל ספריה של פרל בק"…

פרל בק או פרל הארבור?

היו מי שהשפעת כתיבתה של פרל בק נראתה בעיניהם כה עמוקה עד שהאשימו אותה בכך שארצות הברית נכנסה למלחמה נגד יפן רק משום שספריה השפיעו על האמריקנים ועוררו בהם את הרצון לתמוך בסין במאבקיה. אחד מתומכיה הגיב על ההאשמות ואמר ביובש שזאת הגזמה: "המלחמה נגרמה בגלל פרל הארבור, לא בגלל פרל בק".

היו מי שראו בה "האדם המערבי רב ההשפעה ביותר מאז מרקו פולו, שכתב על סין במאה ה-13". אחרים סברו שכתיבתה סנטימנטלית ושטחית, ואף התנגדו לזכייתה בפרס נובל לספרות, בשנת 1938. במכתב לאחד מידידיו כתב הסופר ויליאם פוקנר –  ברשעות מסוימת – שהוא מעדיף לא לזכות בפרס נובל, ולוא רק כדי שלא ייאלץ לשהות במחיצתה של "גברת סין־בק". (אחת עשרה שנים לאחר מכן לא סירב פוקנר לקבל את פרס). מתנגדים אחרים להענקת פרס נובל לפרל בק היו אנשי רוח סיניים שטענו כי מן הראוי היה להעניקו לסופר סיני שכתב על ארצו, ולא לסופרת אמריקנית שכתבה עליה.

בטקס קבלת פרס נובל

 

כיום השתפר מעמדה של פרל בק בסין והיא זכתה למעין טיהור של שמה. מתפרסמות מהדורות חדשות של ספריה, ובעיר צ'נקיאנג, שעל שפת נהר יאנגצה, מרחק שעת נסיעה משנחאי, שם גרה במשך עשרים שנה בבית מערבי בשולי העיר, מכבדים מאוד את זכרה ומקווים שתמשוך אליהם תיירים. בשנת 2002 ציינו בעיר את יום הולדתה ה-110, שיפצו את ביתה וקבעו אותו כאתר היסטורי, ואף הציבו יד לזכרה ושינו את שם הפארק העירוני, המכונה עכשיו "כיכר פרל".

אנשים נהגו לשאול את פרל בק אם היא מתכוונת לחזור ולבקר בסין. על כך השיבה תמיד, "מעולם לא עזבתי אותה. אני שייכת לשם, כילדה, כנערה, כאישה, עד יום מותי."

אבל על הגשר שאותו טרחה כל חייה לבנות היא לא זכתה לפסוע. פרל בק הלכה לעולמה שנה אחת בלבד אחרי ששלטונות סין סירבו לאשר את כניסתה לארצם.

טור על סופרות באקס נט

 

דורותי פארקר: הילדה היהודייה שגורשה מהמנזר

"תאר לעצמך," קבְלה פעם הסופרת דורותי פארקר באוזני עיתונאי שראיין אותה, "המצב הגיע עד לידי כך שאנשים פורצים בצחוק עוד לפני שאני פותחת את הפה…"

לאמתו של דבר, תלונותיה על כך שהסובבים אותה מצפים שתצחיק אותם לא היו מוצדקות. את המוניטין הללו כאדם שנון במיוחד טיפחה במשך שנים, והרגילה את השומעים לאמירותיה המושחזות.

את הכישורים הללו תרגלה היטב בתוך "חבורת השולחן העגול של אלגונקין" שהייתה בין מייסדיה ומנהיגיה. הייתה זאת קבוצה של סופרים, מבקרים ושחקנים, חברי "החוג המרושע", שנהגו לסעוד  ביחד בתדירות גבוהה בבית מלון במנהטן שבניו יורק. הם החליפו בדיחות ועלבונות, השתעשעו במשחקי מילים ובמתיחות והשמיעו ביקורות נוקבות על עמיתיהם בעולם האמנות והתקשורת.

כמה מאנשי חבורת השולחן העגול של אלגונקין. במרכז – דורותי פארקר

 

מדוע נישאה לבעלה הראשון

שם נעוריה היה רוטשילד. אביה היה יהודי ממוצא גרמני שהתאלמן כשהייתה בת חמש. האב נשא אישה אחרת, קתולית אדוקה, שדורותי סירבה לראות בה אימא, אפילו לא אם חורגת, והקפידה לכנות אותה "סוכנת הבית". לימים, כשנישאה לבעלה הראשון, סוכן מניות בשם אדווין פארקר, הסבירה שעשתה זאת בעיקר כדי להיפטר משם הנעורים היהודי כל כך.

מי אסר  עליה לקרוא את דיקנס

מבית הספר הקתולי שבו למדה, נזרקה כשהייתה בת ארבע-עשרה לאחר שהתעקשה להכריז כי "העיבור ללא חטא" של מריה הבתולה, אמו של ישו, היה למעשה, כדבריה, "בעירה ספונטנית" –  מושג המתאר תהליך של התחממות פנימית המוביל לבסוף להצתה. על הלימודים באותו בית ספר, שהיה למעשה מנזר, סיפרה: "מנזרים פועלים בדיוק כמו בתי ספר מתקדמים, רק בלי להיות ערים לכך: הם לא מלמדים לקרוא. את הקריאה עליך לגלות בכוחות עצמך. את דיקנס למשל היה אסור לקרוא, כי הוא, יש לדעת, וולגרי. במנזר לימדו אותי רק שאם יורקים על המחק שבקצה העיפרון, אפשר למחוק אתו גם דיו."

אחרי מות אביה –  היא הייתה אז בת עשרים –  נאלצה להתפרנס ומצאה עבודה בכתב העת ווג. "מה בדיוק עשית שם?" נשאלה. "כתבתי כותרות לתמונות אופנה. למשל – 'בעזרת השמלה הקטנה והוורודה הזאת את תשיגי מחזר'". על חייה באותם ימים סיפרה: "גרתי באכסניה, שילמתי שמונה דולר לשבוע תמורת מקום לינה ושתי ארוחות. כסף לא היה, אבל עשיתי חיים!"

כיצד מתחה את העורך שלה

כבר בצעירותה השתעשעה ממעשי קונדס ומתיחות: אחד מעורכי כתב העת שבו עבדה נהג לעקוב אחרי התקדמות הגייסות בחזיתות השונות, בימי מלחמת העולם הראשונה. "בעלי היה מגויס," סיפרה, "והשתעממתי. לכן נהגתי להשכים בבוקר, הגעתי לעבודה לפני כולם, ושיניתי את המיקום של כל הדגלים הקטנים במפה שהוא תלה על הקיר מאחוריו. העורך ההוא היה מוטרד מאוד וטען שמסתובבים בינינו מרגלים…"

פארקר התקדמה בעבודה. היא עברה לכתב העת "וניטי פייר" שם החלה לכתוב ביקורות על הצגות, אבל פוטרה כעבור זמן מה, כי דבריה היו חריפים מדי לטעמם של העורכים: "זה היה כתב עת נטול דעה. ולי היו דעות." כך למשל כתבה על אחת ההצגות שראתה: "אם את לא סורגת, תביאי אתך ספר."

דורותי פארקר השתייכה למה שגרטרוד שטיין כינתה בשנות העשרים "הדור האבוד". "המונח הזה מאוד הזיק לנו," אמרה. "אחרי שהוא נטבע פתאום כולנו התחלנו להרגיש אבודים!" ההתלוצצויות הללו כיסו על מצוקה אמיתית. פעמיים ניסתה להתאבד, בעקבות הפלה שעברה ולאחר שנישואיה נכשלו.

בול לזכרה של דורותי פארקר' 1992

 

כשנשאלה מה מקורות ההשראה לכתיבתה השיבה בשתי מילים נוקבות: "הצורך בכסף!" וכשהתבקשה לפרט הסכימה להוסיף "גם שנאה", והסבירה שקל יותר לכתוב על אנשים שאת מתעבת, כמו שקל יותר לכתוב ביקורות על יצירות גרועות. העניין שלה בכסף הוציא ממנה כמה מאמירותיה השנונות. למשל: "מעולם לא הייתי מיליונרית. אבל בטוחה שהייתי עושה את זה מצוין!" או – "אם אתם רוצים לדעת מה דעתו של אלוהים על כסף, תסתכלו למי הוא נותן אותו." וגם – "כסף אינו יכול לקנות בריאות, אבל אסתדר בכיסא גלגלים מעוטר ביהלומים."

היא כתבה שירים שהצליחו מאוד, אולי מכיוון שהיו קלילים ומבדחים – תערובת של ציניות ורגש. הנה למשל בית מהשיר "מילות נחמה שיש לחרוט על המראָה" (בתרגום שלי):

להלן מטרויה היה מבט בוהה
את גבולה של ספפו רק הרקיע קבע
נינו מצרפת אהבה ללהג
אבל היי, תראו אותי – אני ילדה טובה!*

אבל עיקר פרסומה נבע מקובצי הסיפורים שפרסמה. אחד מהם, The Standard of Living, נכלל בעבר בישראל בתוכנית הלימודים באנגלית. הסיפור "בלונדינית גדולה" זיכה אותה בשנת 1929 בפרס או'הנרי. היא השתתפה גם בכתיבת התסריט לסרט המצליח "כוכב נולד", אבל התכחשה להצלחתה הקולנועית וטענה כי העבודה בהוליווד פגעה ביצירתיות שלה.

למרות הציניות שלה, הייתה דורותי פארקר פעילה למען זכויות אדם. בשנות החמישים הופיעה ב"רשימות השחורות" של מי שנחשבו אז אנשי שמאל מסוכנים. היא יצאה להפגנות ואף נסעה לספרד כדי לעזור במלחמה האזרחים נגד השליט הפשיסט, פרנקו. את רכושה הורישה לקרן על שם מרטין לותר קינג.

את חייה סיכמה זמן מה לפני שמתה בבדידות, ארבע שנים אחרי מות בעלה השני, ממנו נפרדה כמה פעמים ושבה וחזרה אליו: "הייתי סתם איזו ילדונת יהודייה שניסתה להיות חמודה."


 

יצירות מאת דורותי פארקר, מוקראות בקולה

 


 

טור על סופרות באקס נט

 

 

איין ראנד: האישה ששיבחה את האנוכיות והתפעלה מרוצח אכזרי

הנשים שתיארה בספריה היו תמיד גבוהות, דקיקות, בהירות שיער. היא עצמה הייתה נמוכה, כהה ועגלגלה. היא הטיפה לאנוכיות. "כדי שאדם יוכל להגיד 'אני אוהב אותך' עליו להיות מסוגל קודם כל לומר את המילה 'אני'", ניסחה את השקפת עולמה. אלטרואיזם היה בעיניה דבר שלילי. את העולם, כך הסבירה, יש להבין באמצעות התבונה ומתוך היגיון נטול סתירות פנימיות: הרי ברור למשל שאי אפשר לאכול את העוגה, וגם להשאירה שלמה. היא סברה כי החיפוש אחרי האושר הוא מטרתו הנעלה ביותר של אדם וכי אנוכיות איננה ניצול, אלא מימוש של פוטנציאל אישי. חיים ראויים מצטיינים בהערכה עצמית, והרמוניה עם הזולת מתאפשרת רק אם מכבדים את זכותו להשיג את אושרו. במשך כמעט עשר שנים ניהלה קשר אהבים עם גבר שהיה נשוי, כמוה, בידיעתם של שני בני הזוג. את הרומן קטעה באחת כשנודע לה שהמאהב בוגד בה עם אישה נוספת,  לא עם זאת החוקית.

ספרים של איין ראנד

בילדותה הייתה בודדה ונטולת חברים. אמה נהגה לומר לה ולשלוש אחיותיה שמעולם לא רצתה בהן. בבית הספר היסודי כשהתבקשה פעם לכתוב חיבור על "חדוות הילדוּת" מצאה רק דברי גנאי לתאר בהם את תקופת החיים הזאת, וחתמה את החיבור בציטוט מתוך דברי פסקל: "אני מעדיף גיהינום חכם על פני גן עדן טיפש". בבגרותה לא היו לה ילדים, מתוך בחירה.

היא היטיבה להתבטא באנגלית, שפה שרכשה רק בגיל 21, אבל דיברה במבטא זר כבד, והייתה סופרת אמריקנית מצליחה במיוחד, אף על פי שנולדה ברוסיה. גם כיום, שנים רבות אחרי מותה בשנת 1982, ממשיכים ספריה להימכר ברחבי העולם, כ-800,000 כל שנה, ולהופיע ברשימות שונות של "הספרים שהשפיעו עלי במיוחד".

את שמה –  איין ראנד –  המציאה לעצמה. היא הייתה יהודייה מסנט פטרסבורג, אליסה זינובייבנה רוזנבאום. יש הסוברים כי משמעות השם הפרטי שמצאה באה מהאות עי"ן  – האות הראשונה בגרסה העברית של השם שבו נולדה  – עליזה. (צריך אם כן כנראה לאיית את שמה כך: עין ראנד…)

את התיעוב שחשה כלפי השלטון בכלל והקומוניזם בפרט פיתחה בימי המהפכה הבולשביקית. הוריה השתייכו למעמד הבינוני בימים שבהם השתייכות כזאת הייתה מסוכנת והרת אסון. את רכושו של אביה הרוקח הפקיעו המורדים הקומוניסטים בשנת 1917. הנערה שגדלה עד אז מוקפת במשרתים ראתה בבעתה את ההמונים העטים על הרכוש המשפחתי והם נראו לה כמו אספסוף חומס. אחרי כן הייתה עדה לתקופה שבה חמישה מיליון איש מתו מרעב בתוך שנתיים. "ממשלה היא האיום החמור ביותר על זכויות האדם. יש לה שליטה בלעדית על השימוש בכוח פיזי חוקי המופנה כנגד קורבנות שאינם מוגנים חוקית," כתבה.

לאחר שהבולשביקים ניצחו במלחמת האזרחים הותר לאביה לשוב ולפתוח את בית המרקחת, אבל כעבור שנה הלאימו והפקיעו אותו שוב. מכאן למדה מה כוחו השרירותי של השלטון. בני המשפחה הצליחו להבריח אותה לארצות הברית, שם בחרה לעצמה את זהותה החדשה. היא השתלבה בתעשיית הסרטים בהוליווד, עבדה כניצבת וכתסריטאית, ולפני שהחלה לכתוב את הרומן הראשון שלה שקעה בכתיבת יומנים שבהם הביעה את הרעיונות שתפרסם בעתיד. בעיתונים הופיעו באותם ימים סיפורים על רוצח סדרתי שחטף ילדה בת שתים עשרה מבית ספרה, אנס אותה, ביתר את גופתה ושלח חלקים ממנה למשטרה, כדי להתל בה. ראנד שיבחה את הרוצח, כתבה שהוא מציג "תמונה מרהיבה של אדם שלגמרי לא אכפת לו מכל מה שקדוש בעיני החברה, ויש לו מוּדעות משל עצמו. אדם שניצב באמת לבדו, ברוח ובמעשה… כזה שאנשים אחרים אינם קיימים מבחינתו." עוד כינתה אותו אדם "מבריק, יוצא דופן, אנוכי במובהק."

בול איין ראנד

 

את כתב היד של ספרה כמעיין המתגבר שלחה לכמה הוצאות לאור, שדחו אותו. כשיצא בכל זאת לאור זכה הספר להצלחה עצומה. הוא אפשר לה להמשיך לכתוב ולפרסם את מרד הנפילים. היא קיבצה סביבה עדת מעריצים שהייתה להם מעין גורו ומורת דרך. חסידיה האמינו שהיא חשפה את האמת האובייקטיבית האחת והיחידה על העולם. הם נדרשו ללמוד את ספריה בעל פה, וזכו לגינויים אם העזו לשאול שאלות.

מתוך הסרט "כמעיין המתגבר" על פי ספרה של איין ראנד

 

"ארצות הברית צריכה להיות דמוקרטיה של הנַעֲלִים בלבד," קבעה איין ראנד. אותם נַעֲלִים היו לדעתה העשירים. נראה כי בעולם שבו שולטים אילי הון, במציאות שבה רק מי שזוכה למימון רב יכול לרוץ לבחירות – לא רק בארצות הברית – הולך חזונה ומתגשם. קשה לא לחשוש מפני ההשתלטות של כל שאר הערכים שדגלה בהם.

איין ראנד בראיון טלוויזיה אצל פיל דונהיו

טור על סופרות באקס נט

אגתה כריסטי: תעלומת היעלמותה המיסתורית

הזמן – שנת 1926, אמצע החורף. עשר בלילה. המקום – בית כפרי בדרום מזרח אנגליה. סופרת ספרי המתח הנודעת והאהובה אגתה כריסטי עולה לחדר השינה של בתה בת השבע שישנה במיטתה, נושקת לה, יורדת, יוצאת מהבית, נכנסת למכוניתה ומתחילה לנהוג, מתרחקת, ונעלמת.

למחרת מוצאים את המכונית. אורותיה עדיין דולקים, המכסה של תא המטען מורם ומגלים בו מזוודה עם חפצים של כריסטי, מעיל הפרווה שלה ורישיון נהיגה פג תוקף. המכונית ננטשה ליד אגם קטן, המכונה "הבריכה הדמומה", שמי מעיין מפכים לתוכו. תושבי המקום נוהגים לספר כי ממש כאן טבעו פעם למוות נערה צעירה ואחיה. הרוחות באנגליה סוערות. האם אגתה כריסטי טבעה? או שמא נרצחה? מסתבר ששלחה מכתב לקצין המשטרה באזור במגוריה ובו הודיעה שהיא חוששת לחייה. מי רצח אותה, אם כן? האם ייתכן שבעלה אשם בכך?

הבריכה הדמומה שלידה נעלמה אגתה כריסטי

 

במשך אחד עשר יום לא מצליחים להתחקות אחרי עקבותיה של אגתה כריסטי. חמישה עשר אלף מתנדבים ומאות שוטרים ממחוזות שונים מחפשים אותה. נקבע פרס בגובה חמש מאות פאונד שיינתן למי שימציא רמזים שיעזרו באיתורה. כלבי גישוש, צוללנים ומטוסים (לראשונה משתמשים בהם כדי לחפש אדם נעדר) סורקים את האזור. דמויות ידועות שֵם מתגייסות כדי להשתתף בחיפושים. כך למשל הסופר ארתור קונן דויל, מי שברא את דמותו של הבלש שרלוק הולמס, מחליט להירתם לעניין. מאחר שהוא מאמין בספיריטואליזם הוא נעזר במדיום, שאליה הוא נוטל כפפה שאגתה כריסטי שמטה. ללא הועיל.

ואז היא מתגלה פתאום. מסתבר כי במשך כל הימים שנעדרה התאכסנה הסופרת בבית מלון בהרוגייט שבצפון יורקשייר. אין ספק שראתה את כל מה שנכתב עליה בעיתונים, הסיפור הגיע עד העמוד הראשון של הניו יורק טיימס, ובכל זאת בחרה להמשיך ולהסתתר. ואולי נבצר ממנה להתגלות? האם השתמשה בחייה האישיים, ביימה את ההיעלמות, כדי לייצר עלילת מסתורין לא כתובה? האם היה זה תעלול של יחסי ציבור? ואולי יש הסבר אחר למה שקרה?

צילומים משטרתיים שהתפרסמו בעיתון, משמאל – כריסטי כפי שנראתה לאחרונה. באחרות – כיצד שיערו ששינתה את עצמה.

 

התברר כי אחרי שנטשה את מכוניתה נסעה כריסטי ברכבת ללונדון, משם שלחה מכתב לגיסה, האח של בעלה, הודיעה לו שהיא נוסעת לחופשה ביורקשייר, ואז נסעה לבית המלון שבו השתכנה בשם בדוי.

התעלומה והתהייה מה קרה באותם אחד עשר יום ממשיכות עד היום להעסיק ולסקרן רבים. לפני שנים אחדות ראה אור ספר ביוגרפי על חייה של אגתה כריסטי, ובו טוען המחבר, אנדרו נורמן, כי הסופרת לקתה באותם ימים בהתקף של הפרעה פסיכיאטרית הפיכה, דיסוציאציה שהביאה לאובדן זיכרון זמני. לכן לכאורה שהתה כל אותם ימים הרחק מביתה, מבולבלת וחסרת עשתונות. לפי סברה אחרת היה שם תכנון מתוחכם שנועד להביא לכך ששוטרים יפרצו לחדר שבו התאכסן בעלה עם המאהבת שלו, ויש המאמינים כי הסתלקה ונעלמה כדי להבהיל אותו, ואולי כך לשוב ולזכות בו. ביום  האירוע הודיע לה הבעל שהחליט לעזוב את הבית.

מחפשים את אגתה כריסטי

 

שם המשפחה שבו נרשמה כריסטי בבית המלון היה שמה של המאהבת של בעלה. על עצמה סיפרה שהיא אם שכולה, ואורחים בבית המלון ראו אותה פותרת תשבצים, קוראת עיתונים ומשחקת בקלפים. כמו כן, היא פרסמה מודעה בטיימס שבה התבקשו ידידים ובני משפחתה של תרזה נידל – השם הבדוי שבחרה לעצמה – לכתוב לתיבת דואר שצוינה במודעה. זהותה של אגתה כריסטי נחשפה בסופו של דבר כשעיתונאי שזיהה אותה פנה אליה בשמה האמיתי, והיא השיבה לו…

אגתה וארצ'י כריסטי

 

לאחר שהתגלתה שבה כריסטי לחייה הרגילים. כעבור שנתיים התגרשה מארצ'י כריסטי, טייס לשעבר שנלחם במלחמת העולם הראשונה, בימים שהיא עצמה שירתה כאחות. את שם משפחתו המשיכה לשאת ולפרסם גם אחרי שנישאה שוב.

על הפרשה הכאובה סירבה לדבר בפומבי, אבל דומה שלא רק שלא הזיקה לה, אולי אפילו העצימה את הצלחתה. אגתה כריסטי כתבה 78 ספרים. רבים מהם עובדו לסרטי קולנוע, תורגמו ל-103 שפות ונמכרו עד כה בכ-2 מיליארד עותקים. הנתונים הללו מקנים לה את שיא גינס במכירות לסופר. את הדמויות שיצרה, הרקול פוארו והבלשית החובבת גברת מרפל, מכירים ואוהבים חובבים של ספרי מתח ברחבי העולם.

גם הסיפור המסתורי שיצרה בעלילת חייה לא נשכח. לפני כשנה יצא אל האקרנים סרט של דיויד פינצ'ר, "נעלמת" בכיכובו של בן אפלק. הסרט הוא עיבוד של הספר Gone Girl, נעלמת, שהתבסס על פרשת היעלמותה, והוא מוכיח עד כמה היא ממשיכה לסקרן אנשים גם כיום, כמעט תשעים שנה לאחר מעשה.

טור על סופרות באקס נט

קארן בליקסן – איזק דינסן: מה היו אומרים הילידים על זיכרונותיה מאפריקה

קארן בליסקן, ילידת דנמרק, כמעט בת חמישים, בעלת תואר אצולה, יושבת על המרפסת בבית חד קומתי מעוטר בגג  רעפים אדומים. הבית ניצב בשולי מטע גדול של עצי קפה, שאותו היא מנהלת עם בעלה, לא הרחק מניירובי שבקניה. לאפריקה הגיעה בשנת 1914, לאחר שנישאה לדודן שלה, הברון השוודי בְּרוֹר בליקסן-פיינקה, סופר וציד של חיות בר גדולות, שדמותו העניקה כנראה השראה להמינגווי בסיפור "חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר".

היא נושאת מדי פעם מבט אל הרי נגונג הנישאים מולה, אבל לעיניה מצטיירים נופים אחרים. היא משוטטת בדמיונה באירופה האריסטוקרטית שלפני מאה ומאתיים שנה, רוקמת אגדות על אהבה וחלומו, כותבת את ספרה הראשון, שבעה סיפורים גותיים.

בעוד כמה שנים, כשתשוב למולדתה, תוכל לראות בעיני רוחה את המציאות הסובבת אותה ברגעים אלה. דווקא שם, בביתה שבדנמרק, תכתוב את ספרה המפורסם ביותר, זיכרונות מאפריקה. יש ביבשת הזאת "משהו שמשכיח את כל צער ומעורר תחושה ששתית חצי בקבוק שמפניה – בעבוע שממלא את כולך בהכרת תודה על היותך בחיים," כתבה לימים, וסיפרה כי "החיים באפריקה היו עשירים מבחינות רבות – נופים, אלפי סוסים וכלבים, והמוני משרתים"… עוד כתבה כי "אנשים לבנים שחיים זמן רב בחברת ילידים בלבד, מתרגלים לומר את אשר על לבם, מאחר שאין להם שום סיבה או הזדמנות להעמדת פנים. ואחרי שהם נפגשים שוב, הם משמרים בשיחתם את גוון הדיבור הילידי…" עוד תיארה בליקסן את המגע שהיה לה עם האפריקנים, ששימשו לה לטענתה קהל מצוין. ללבנים, כך טענה, כבר אין סבלנות להאזין לסיפורים, "אבל אוזנם של הילידים עדיין קשובה. סיפרתי להם כל הזמן סיפורים מכל הסוגים. וכל מיני שטויות. התחלתי עם, 'פעם היה איש שהיה לו פיל עם שני ראשים…' והם היו מיד להוטים לשמוע מה עוד יש לי לומר. 'כן? אבל גיברת, איך הוא מצא אותו, ואיך הוא הצליח להאכיל אותו?' או דברים מהסוג הזה. הם אהבו המצאות כאלה."

קארן בליקסן חיה שבע עשרה שנה באפריקה, אבל נאלצה לשוב לארצה כדי לקבל טיפול רפואי, לאחר שחלתה בעגבת. ממי נדבקה? כנראה מהבעל, שממנו התגרשה. (גם אביה חלה בעגבת, והתאבד כשהייתה בת עשר). במשך שנים אחדות ניסתה לנהל את החווה בכוחות עצמה, אבל לא עמדה במשימה. בערוב ימיה, על ערש דווי, הודתה כי הייתה מוותרת על הכול אילו רק יכלה לצאת שוב לאפריקה למסע ציד בחברת בְּרוֹר, שכבר הלך מזמן לעולמו.

שמה היה אמנם קארן בליקסן, אבל היא התפרסמה בשמות אחרים. ספריה הופיעו בשמות עט שונים. הידוע שבהם היה איזק דינסן. יש הסוברים כי הצורך שלה להסתתר כך מאחורי שמות בדויים נבע מההתנסות של אחותה, שגם היא כתבה ספרים, אך לא זכתה להכרה. ייתכן שקארן בליקסן העדיפה לא להסתכן, לא לצאת אל העולם בזהותה האמיתית. דינסן היה שם נעוריה, ואת השם איזק, כך הסבירה, נטלה מהתנ"ך, מתוך הפסוק "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים, כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי". בראיון שהעניקה בשנת 1960 אמרה כי המחשבה על כך שהעולם כולו יצחק אתה שימחה אותה. (נראה כי החמיצה את הפרשנות האפשרית, לפיה הצחוק שעליו דיברה שרה לא היה אלא חששה מהלגלוג שתספוג מי שלעת בלותה הייתה לה עדנה…). הדעת נותנת כי בחירתה בשם לא נשי הייתה מכוונת. כנראה שכמו סופרות אחרות (ג'ורג' אליוט, ז'ורז' סנד), סברה שמוטב לה לחסות מאחורי זהות גברית. בדויה.

את אחד מספריה, הנוקמים המלאכיים,  שאותו כינתה "הילד הלא חוקי שלי," כתבה בזמן הכיבוש הנאצי של דנמרק תחת הפסבדונים פייר אנדז'רל. את אחוזתה פתחה באותם ימים בפני פליטים יהודיים, וברומן שכתבה הביעה את זוועות הכיבוש באמצעות סיפור אלגורי. ספר אחר שלה,  סיפורי חורף, הוברח דרך שוודיה בשנת 1942, פורסם בארצות הברית במהדורת כיס קטנה והוענק ללוחמים אמריקניים שהרבו לכתוב לה מכתבי תודה.

דניס פינץ' הטון, מאהבה של קארן בליקסן
קארן ודניס

נראה כי לתודעה הציבורית חדרה בעיקר בזכות שני עיבודים לספריה, שנהפכו לסרטי קולנוע מצליחים: "זיכרונות מאפריקה," משנת 1985, בכיכובם של מריל סטריפ ורוברט רדפורד זכה בשבעה פרסי אוסקר, כולל הפרס לסרט הטוב ביותר ו"החגיגה של באבט" זכה שנתיים אחרי כן בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. (התסריט של הסרט "זיכרונות מאפריקה" שונה בפרטים רבים מהספר. כך למשל מודגשת בו מאוד פרשת האהבים שניהלה בליקסן עם ציד אנגלי עמו חיה עד שנהרג בתאונת מטוס. בסרט שיחק אותו כאמור כוכב הקולנוע האמריקני, רוברט רדפורד. בתחילתם של הצילומים דיבר רדפורד במבטא אנגלי, אבל הבמאי, סידני פולק, שינה את דעתו, ורדפורד נאלץ להקליט מחדש חלק מהדיאלוגים.)

מריל סטריפ ורוברט רודפורד בסרט "זיכרונות מאפריקה"

 

קארן בליקסן, או איזק דינסן, הייתה במשך שנים מועמדת לפרס הנובל לספרות, אך לא זכתה בו. בשנת 1954 כשהוענק הפרס לארנסט המינגווי, מחה הסופר והצהיר שדינסן הייתה ראויה לו הרבה יותר.

מתוך הסראט "החגיגה של באבט"

 

"לדעתי," נהגה לומר, "אפשר לשאת כל כאב אם הופכים אותו לסיפור או מספרים עליו."  אין לדעת אם הילידים ששירתו אותה והאזינו לסיפוריה, והחיות שאהבה לצוד, יכלו להזדהות עם תפיסת העולם הזאת.

קארין בליקסן מציגה לראווה פרוות נמר שצדה בעצמה

טור על סופרות באקס נט

נל לי הארפר, "אל תיגע בזמיר", ומדוע מפתיעה כל כך הוצאת ספרה החדש

ארבע שחקניות שונות, ביניהן כוכבות כמו סנדרה בולוק וקתרין קינר, גילמו את דמותה בסרטי קולנוע ודרמות טלוויזיוניות; נשיאים חלקו לה כבוד ומדליות; הספר שכתבה זיכה אותה בפרסים רבים, ביניהם הפוליצר; אנשים ידועי שם כמו אופרה וינפרי מתגאים בקרבתם אליה; נכדו של הכוכב ההוליוודי גרגורי פק קרוי על שמה – עד כדי כך היו מיודדים; חברה הטוב ביותר היה הסופר טרומן קפוטה, למענו ערכה את המחקר שאִפשר לו לכתוב את ספרו המפורסם בדם קר. מעטים האנשים שזכו בחייהם לממדים כאלה של הערכה והוקרה כמו האישה הזאת, הסופרת נל לי הארפר, שבקרוב ימלאו לה תשעים. והנה נודע לאחרונה על התפתחות חדשה ומרעישה: בקיץ עתיד לראות אור ספרה השני!

ההשתאות שהידיעה הזאת עוררה נובעת מכמה סיבות: קודם כול, מכיוון שהסופרת רתוקה כיום לכיסא גלגלים, היא כמעט עיוורת, שמיעתה לקויה מאוד, והיא סובלת מאיבוד זיכרון. שנית – כי מאז ומתמיד חזרה לי הארפר והצהירה שלעולם לא תכתוב ספר המשך לרומן שבזכות הצלחתו יוצאת הדופן היא נחשבת אחת הסופרות האמריקניות החשובות ביותר. סיבה נוספת לפליאה: נודע כי הספר השני, זה שהוכרז עליו בהתרגשות שהוא ספר המשך שיופיע סוף סוף, אחרי שתיקה שנמשכה חמישים שנה, בכלל לא נכתב לאחרונה. למעשה הוא דווקא יצירתה הראשונה של לי הארפר, והמוציא לאור מתכנן להדפיס אותו בשני מיליון עותקים, במהדורה הראשונה.

אל תיגע בזמיר
הוצאת עם עובד, לעברית: צבי ארד

כי כך קרה: כשהייתה נל לי הארפר כבת שלושים ושלוש, היא הגישה כתב יד להוצאה לאור. העורכת מטעם ההוצאה יעצה לה, אולי בעצם הפצירה בה, לא להסתפק בכתב היד שהגישה, אלא להמשיך ולכתוב, ולתאר ברומן נוסף, אחר, את "זיכרונותיה" של גיבורת ספרה, סקאוט פינץ', ואת מה שעבר עליה לכאורה בילדותה, בעיר הבדיונית מייקום שבאלבמה, בשנות השלושים של המאה העשרים.

מאחר שהייתה סופרת מתחילה, נעתרה הארפר להצעה, זנחה את כתב היד המקורי והמשיכה בעבודה. התוצאה הייתה הספר שראה אור שנה אחרי כן, והקנה לה תהילה והערכה עולמית. בעברית הוא נקרא אל תיגע בזמיר, באנגלית – To Kill a Mockingbird. הוא נחשב יצירת מופת. מלמדים אותה בבתי ספר בכל העולם. הוא נמכר ביותר מארבעים מיליון עותקים, תורגם לארבעים שפות, ממשיך להימכר בכמיליון עותקים כל שנה. שנתיים אחרי שראה אור לראשונה עובד גם לסרט קולנוע מצליח. ומאז, כאמור – שתיקה. לי הארפר הייתה לסופרת מצליחה ביותר, של ספר אחד.

the film to kill a mockingbird
מתוך סרט הקולנוע "אל תיגע בזמיר". בכיכובו של גרגורי פק

את כתב היד של הרומן המקורי, הראשון, איבדה, לכאורה. מכל מקום – נמסר שהוא נעלם. במשך שנים לא ידע איש היכן הוא, עד שלפני כמה חודשים גילה אותו עורך דינה של הסופרת. לטענתו, נמצא כתב היד מהודק אל כתב היד המקורי של אל תיגע בזמיר.

שמו באנגלית Go, Set a Watchman – פסוק 6 מספר ישעיהו, פרק כ"ג: "לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה", או בעברית בת ימינו: הצב לך שומר. משמעותו נוגעת באופן שבו הן גיבורת הספר והן הסופרת חושבות כי אביהן הוא המצפן המוסרי של עירו.

כמו גיבורת ספרה המפורסם נולדה לי הארפר וגדלה בעיירה קטנה באלבמה. "לא היה לנו הרבה כסף," סיפרה על הילדות שלה ושל אחיותיה ואחיה. "לא היו לנו צעצועים […] לכן חיינו בתוך עולם הדמיון. המצאנו דברים. קראנו הרבה ואת כל מה שקראנו נהגנו להציג בחצר האחורית של הבית." לי הארפר החלה ללמוד משפטים, אבל לצערו של אביה, הוא קיווה שתהיה עורכת דין כמוהו, לא סיימה את הלימודים. היא עברה לניו יורק, בתקווה להפוך לסופרת. במשך עשור עסקה בעבודות שונות, וכתבה. את הנושאים שהעסיקו אותה הכירה היטב: המרקם החברתי בעיירה דרומית בתקופת השפל, יחסים בין לבנים ושחורים בני מעמדות שונים, והמפגש של נערה צעירה עם גזענות.

הוצאת ספרה החדש מלווה במחלוקות לא מעטות. יש הסבורים שמתקיים כאן ניצול של אישה זקנה שלא ממש שולטת במתרחש. אחרים חוששים שהחלקים הטובים בספר החדש-ישן כבר נערכו ונלקחו בספר אל תיגע בזמיר, וכי הספר החדש יחשוף כתיבה חובבנית ולא מעובדת די הצורך.

בכל מקרה, המוציא לאור ציין לאחרונה כי "אין להניח שהסופרת תצא למסע פרסום."  למרבה הפליאה ביקש כנראה למנוע אכזבה מהציבור המצפה מן הסתם לדעתו לראות ישישה הרתוקה לכיסא גלגלים מסיירת ומקדמת את ספרה.

טור על סופרות באקס נט

אסטריד לינדגרן וגילגי "האנרכיסטית המסוכנת"

אישה צעירה, כמעט נערה – רק בת שמונה עשרה – מודיעה להוריה, לתדהמתם, שהרתה ללדת. עד כה היו חייה מוגנים ונעימים בתכלית: היא גרה בחווה השוכנת בשוליו של כפר קטן בדרום שוודיה. הייתה לה ילדות מאושרת, הורים אוהבים ותומכים, שתי אחיות ואח שאת רוב זמנה בילתה בחברתם: "כמה הרבה שיחקנו, ארבעתנו!" כתבה כעבור שנים, "מהבוקר עד הלילה, בלי להתעייף, שמחים ועליזים, לפעמים עד כדי סיכון החיים, אבל זה לא עלה על דעתנו." הם טיפסו על עצים, נתלו על קורות הגג הגבוה שבאסם, קפצו על ערימת הקורות שבמנסרה. שנים לאחר מעשה היא זכרה את כל התחושות, המראות והריחות, את הנסורת הנושרת לתוך השיער, הכריכים עם הנקניק הקר, תותי הבר והפטל שליקטו. "הכרנו כל שביל וכל אבן קטנה," סיפרה, "את הנחל עם שושני המים, את התעלות, הפלגים, העצים – זכרתי את כל אלה יותר מאשר את בני האדם." אבל החיים בחווה לא אפשרו לילדים רק לשחק: כל בני המשפחה נדרשו להשתתף בעשייה, וכולם, בני הבית, הפועלים בשכר, המשרתות, הילדים – עבדו קשה מאוד ביחד, זרעו, שתלו, קצרו.

בית ילדותה של אסטריד לינדגרן
בית ילדותה של אסטריד לינדגרן

 

כל זה עמד להשתנות: ההיריון הלא מתוכנן אילץ את האישה הצעירה,  אסטריד אנה אמיליה אריקסון היה אז שמה, להחליט החלטות קשות. את אביו של התינוק שייוולד לה לא אהבה. היא סירבה להינשא לו והחליטה לצאת לדרך חדשה, עזבה את בית הוריה ועברה לגור בשטוקהולם, שם למדה קצרנות, ומצאה עבודה כפקידה.

אסטריד נחשבה נערה מוכשרת ומבטיחה: היא הרבתה  לקרוא, אהבה לשיר בכנסייה, פעלה בשירות צבא הישע, שימשה כתבת בעיתון המקומי וזכתה בתחרות כתיבה על שם הסופרת השוודית הנודעת סלמה לגרלף.

אבל כשהרתה ובחייה חלה התפנית החדה, נדמה היה שתמו סיכוייה לממש את כישרונותיה, אולי אפילו לחיות חיים מאושרים. לא כך קרה. כשהלכה לעולמה בשנת 2002 והיא בת תשעים וחמש, הייתה לסופרת מצליחה מאוד: הנה למשל אפשר לראות כי באתר הספריות של האו"ם היא מופיעה במקום השמונה עשר ברשימת הסופרים המתורגמים ביותר בעולם!

גילגי
הוצאת ש' זק

כשהייתה בת עשרים וארבע נישאה לבוס שלה במשרד של חברת המכוניות שבה עבדה ואת שמו, לינדגרן, נשאה כשהתפרסמה. את ספרה המפורסם ביותר, בעברית שמו גילגי בת גרב, החלה לחבר כסיפור לילדיה. הספר הראשון בסדרה ראה אור בשנת 1945 ונהפך להצלחה מידית ומסחררת. אפשר למצוא בו חוויות רבות מילדותה. הנה למשל, אחד המשחקים שגילגי (בגרסה אחרת בעברית –
בילבי), מלמדת את ידידיה, טומי ואניקה, משחק שהסופרת ואחיה נהגו להשתעשע בו בילדותם. הוא נקרא "אסור לדרוך על הרצפה", וכך משחקים אותו: "מהדלת מטפסים בזחילה אל הספה, משם אל הדלת במטבח, אל השידה, ממנה אל שולחן הכתיבה, ואל המיטה של אבא, ואז – אל האח הפתוחה…" וכן הלאה..

הקוראים הצעירים אהבו את גילגי. הממסד ראה בה בילבידמות אנרכיסטית ודוגמה רעה לחינוך מתירני. "לא היו לה הורים," כתבה לינדגרן, "וזה כמובן היה נחמד מאוד, כי אף אחד לא אמר לה ללכת למיטה בדיוק ברגע שהכי השתעשעה ונהנתה, ואף אחד לא יכול היה להכריח אותה לשתות שמן קיק כשהיא העדיפה לאכול סוכריית טופי."

הורים ומורים זעמו. חלק מהמבקרים הזהירו שגילגי מסוכנת, שהיא תגרום לקריסת המוסר הציבורי… הילדה אדומת הצמות הייתה שנונה ובטוחה בעצמה. היא הביעה את דעתה, ולא חיכתה שאביר על סוס לבן יבוא להציל אותה – לה היה סוס משלה!

אסטריד לינדגרן הרבתה לכתוב וגם עבדה במשך שנים רבות כעורכת של ספרי ילדים, עודדה סופרים אחרים, ונעזרה בהצלחתה כדי לפעול למען זכויותיהם של ילדים. בשוודיה נהפכה למעין קולו של המצפון החברתי, עיתונאים הרבו לפנות אליה כדי לקבל תגובות על עניינים שהעסיקו את הציבור, ודברים שאמרה זכו להד רב.

אסטריד לינדגרן עם נכדיה
אסטריד לינדגרן עם נכדיה

 

עורכת של ספר שנכתב עליה לאחר מותה כתבה עליה כך: "אסטריד נגעה בחיי היומיום של שוודיה. בכל מה שעשתה היא שילבה היגיון בריא, ישירות וחום אנושי, ולכן הייתה כה מיוחדת."

את ספריה הרבים נהגה תמיד לכתוב בקצרנות, אותה מיומנות שרכשה כשהחליטה לבחור בחיים החדשים, ולא ידעה מה מועיד לה עתידה…

דף קצרנות מתוך כתב היד של אחד מספריה
דף קצרנות מתוך כתב היד של אחד מספריה

טור על סופרות באקס נט

מסע הפלאים של הסופרת סלמה לגרלף

השנה היא 1909. סלמה לגרלף, בת חמישים, רווקה, סובלת מצליעה קלה – זכר לשיתוק הילדים שחלתה בו בילדותה – ניצבת בביישנות מול כל המכובדים, ביניהם מלך שוודיה, ארצה, היושב שם בחברת רעייתו.

היא משתפת את הקהל בתחושותיה. לפני הטקס, כך היא אומרת, הייתה מתוחה מאוד, מעצם הצורך לנסוע לעיר הבירה. כל ביקוריה הקודמים בשטוקהולם לוו במתח מסוג אחר: אז באה כדי לעבור בחינות, או כדי לחפש מוציא לאור לספריה. הפעם הנסיבות שונות. היא כאן כדי להודות על הכבוד הרב שחולקים לה: היא האישה הראשונה שזכתה אי פעם בפרס נובל לספרות.

בעיצומו של הנשף המפואר, במקום לשאת את הנאום המתבקש, היא מספרת לנוכחים סיפור קצר, אבל מקדימה ואומרת כי בתקופה האחרונה גברה ביישנותה, בשל חיי ההתבודדות שגזרה על עצמה. את החרדה שחשה מפני ההתרחשות הצפויה, טקס קבלת פרס הנובל, הפיגה בכך ששקעה בהרהורים על האנשים היקרים לה, אלה שהיו שמחים לחלוק אתה את החוויה המיוחדת הצפויה לה. כמה חבל שאביה אינו נוכח כאן עכשיו! היא מתארת את התמונה העולה בעיני רוחה: כיצד היא מבקרת אותו בגן עדן, מספרת לו על כל החובות שהיא חייבת, ומבקשת שיסייע לה. בעלי החוב, כך מסתבר, הם כל מי שתרמו לכתיבתה ותמכו בה עד כה: הנוודים המשוטטים שהעניקו לה סיפורים; השפה השוודית; קוראיה; כל המורים – הסופרים השוודים הדגולים – שלימדו אותה; ומעל לכול היא אסירת תודה לחברי האקדמיה, שהחליטו לבחור בה ולהעניק לה את הפרס.

לאמתו של דבר, אביה של סלמה לגרלף היה שונה מאוד מהדמות שציירה בדבריה. היא סיפרה על אדם חולם שאהב לשיר ונהג להצחיק את בני ביתו, ולא על מי שהיה במציאות: חובב הטיפה המרה ועריץ שהתנגד נחרצות לכך שבתו תתפתח ותרחיב את השכלתה.

סלמה לגרלף הצעירה סירבה לציית לתכתיביו. בגיל צעיר עזבה את הבית, למדה, והחלה לעבוד כמורה. בד בבד, והחל מגיל חמש עשרה, כתבה כל הזמן. כשהייתה בת שלושים ושלוש ראה אור הרומן הראשון שלה: יצירה אפית שנגדה את סגנון הכתיבה הנטורליסטי המקובל באותה עת. המבקרים סברו תחילה שכתיבתה "מוזרה", אבל כעבור שנתיים הכיר אחד מהם במקוריותה, ושיבח את השטף הנרטיבי הלירי המאפיין אותה. מכאן ואילך נסקה הצלחתה הספרותית. מלך שוודיה החליט להעניק לה קצבה שאפשרה לה להתפנות מכל עיסוקיה האחרים. היא התמסרה לכתיבה ופרסמה עשרות ספרים, שהידוע ביותר ביניהם הוא ספר הילדים מסע-הפלאים של נילס הולגרסון הקטן עם אוזי-הבר.

נילס איור מהספר המקורי מ1907

 

אין ספק שהכשרתה המקצועית והתנסותה כמורה השפיעה על כתיבת הספר, שאותו הזמינה ועדה מיוחדת לבתי ספר יסודיים, בראשותו של מורה. הוא נועד לקרב את ילדי שוודיה ללימודי הגיאוגרפיה של ארצם, ולשפר את היכרותם אתה. עלילתו עוקבת אחרי מסעו של ילד שהוענש על שובבותו ועל התאכזרותו לבעלי חיים. נילס נהפך לגמד הרוכב על גבו של אווז בר. במהלך המסע הוא לומד מקרוב לא רק על חייהם של האווזים, אלא גם על כל המחוזות בשוודיה. עד תום המסע משתפר אופיו: הוא למד את הלקח הנדרש, ונהפך לאוהב חיות. מסע הפלאים של נילס הולגרסון הצליח מאוד. הוא תורגם לעשרות שפות, ומיליוני ילדים ברחבי העולם קראו אותו בשקיקה. בשנות השמונים עובד הספר לסדרת סרטים מצוירים שתכניה שונים מאוד, למרבה הצער, מהספר המקורי.

ספר אחר שכתבה סלמה לגרלף, מעורר עניין מיוחד אצל הקורא הישראלי: בשנת 1900 היא ביקרה בפלשתינה בחברת בת זוגה, הסופרת היהודייה סופי אלקן. בעקבות הביקור כתבה לגרלף נובלה רומנטית בשם "ירושלים", ובה תיארה קבוצת מתיישבים שוודיים שהגיעו לעיר והקימו בה קומונה. הסיפור מתאר את חייהם, את ציפייתם למשיח ואת אכזבתם. החיפוש אחרי הארץ המובטחת התבדה. בחלקה השני של הנובלה, שהתפרסם בשם "הבאר של גן עדן", תיארה לגרלף את המחסור במים, את החולי והמוות ששררו בירושלים, בהשוואה עם גן עדן הפורה המתואר בתנ"ך ועם מה שהמתיישבים הכירו במולדתם. הקיץ היה קשה במיוחד. רבים מהם חלו. עקב שנת בצורת קשה לא נקוו בחורף מספיק מים בבורות. הצמא היה קשה מנשוא, אנשים חלמו על שוודיה, על היערות, על הנהרות שופעי המים הסואנים, והשוו אותם לוואדיות החרבים של ארץ הקודש.

בשנת 1997 הוצג בישראל הסרט "ירושלים" מאת הבמאי בילה אוגוסט, שהתבסס על הנובלה.

בנימוקים להענקת פרס הנובל לספרות לסלמה לגרלף נכתב כי נבחרה בזכות "האידאליזם האצילי שלה, עושר הדמיון ונדיבות ויופי הצורה שאפיינו את עבודתה".

לגרלף הוכיחה שהערכים הללו התקיימו לא רק ביצירתה האמנותית. שש שנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה תרמה הסופרת כמה מסיפוריה, והכסף שימש לתמיכה בפליטים יהודים מגרמניה. בעקבות זאת החרימו הנאצים את יצירתה. לגרלף תמכה בעקביות בהתנגדות למשטר הנאצי ועזרה לנרדפים, ביניהם למשוררת נלי זקס, שאותה הצילה ממוות ועזרה לה לקבל אשרת כניסה לשוודיה.

גם כשהמלחמה פרצה לא נקטה לגרלף מדיניות נייטרלית, כפי שנהגה ארצה. בשנת 1940, כשברית המועצות צרה על פינלד ופלשה אליה, תרמה לגרלף את מדלית הזהב של פרס נובל, כדי לממן סיוע לעם הפיני. זמן לא רב אחרי כן הלכה לעולמה בגיל שמונים ושתיים, משטף דם במוח.

תמונתה של לגרלף מופיעה על שטר של 20 קרונות שבדיות. בצידו השני של השטר מופיע איור של נילס הולגרסון, רכוב על אווז בר.

שטר כסף עם תמונתו של נילס
דיוקנה של סלמה לגרלף על שטר כסף

 

טור על סופרות באקס נט

 

אירן נמירובסקי: גורלה של הסופרת היהודייה שלא חיבבה יהודים

"אשתי אמנם ממוצא יהודי, אבל היא בכלל לא מחבבת את היהודים," כתב מיכאל אפשטיין ביולי של שנת 1942 לשגריר הגרמני בפריז, בניסיון להציל את אשתו מידי הגסטאפו. יש הסוברים שאפשטיין הגדיל לעשות, וכדי להוכיח את התנכרותה של אשתו ליהדות, ציטט במכתבו אמירות ותיאורים אנטישמיים שהופיעו בספריה. אחרים טוענים שרק תיאר את מצבה הבריאותי הרופף, והתחנן על חייה. אירן נמירובסקי, בת שלושים ותשע באותו קיץ, הייתה סופרת מצליחה מאוד, שכתבה בצרפתית. אמנם נולדה ברוסיה וגדלה בסנקט פטרסבורג, אבל בגיל שש עשרה הגיעה עם משפחתה לפריז, בעקבות המהפכה הרוסית. בני המשפחה התאקלמו היטב בצרפת. אביה של נמירובסקי התמנה למנהל בנק, והם חידשו את אורח החיים העשיר והנוח שאליו הורגלו גם ברוסיה: מסיבות, פיקניקים, סעודות ערב עם שמפניה, נשפי ריקודים, בית נאה, משרתים. נמירובסקי נהנתה מהחיים הללו, אהבה לרקוד, התרוצצה בין הנשפים השונים, לפעמים גם הימרה בקזינו. בה בעת היא למדה ספרות צרפתית בסורבון, והצטיינה בכך. עוד לפני שמלאו לה עשרים כבר החלה לכתוב ולפרסם סיפורים קצרים, ובגיל עשרים ושלוש ראה אור הרומן הראשון שכתבה.

דוד גולדר
הוצאת כתר, לעברית: ניר רצ'קובסקי

נמירובסקי הספיקה לפרסם בחייה ארבעה עשר ספרים. שניים מהם, "דויד גולדר" ו"הנשף", עובדו לסרטי קולנוע מצליחים. בראשון שרטטה את דמותו של יהודי רודף בצע, ובשני תיארה את המאבק המתנהל בין אם נרקיסיסטית ובתה המתבגרת. מוטיבים אנטישמיים ויחסים קשים בין אם לבת הופיעו לעתים תכופות ביצירותיה. אמה הייתה הדגם שעל פיו עיצבה את הדמות הנשית האנוכית, השקועה בעצמה, המסרבת להזדקן ולאבד את יופייה ורואה בבתה מתחרה המסמנת את אובדן הנעורים של עצמה. אירן נמירובסקי נהפכה אמנם לסופרת צרפתייה, שחלק מסיפוריה הופיעו בכתבי עת אנטישמיים, וחצי שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה התנצרה ביחד עם שתי בנותיה, אבל האזרחות הצרפתית נשללה ממנה ומבני משפחתה, בשנת 1938.

עם אמה בגיל 15
אירן נמירובסקי, בת 15, עם אמה

היא התכחשה ליהדותה, אבל יהדותה לא הרפתה ממנה. בשנת 1940 לא הותר לה עוד לפרסם את ספריה ובעלה, מהגר יהודי מרוסיה, כמוה, פוטר מעבודתו בבנק. כשהנאצים קרבו לפריז ברחו בני הזוג עם בנותיהם לכפר קטן, איסי לֶ'אוֶוק במחוז בורגון, שם נאלצו כל בני המשפחה לענוד את הטלאי הצהוב. בשנתיים ששהו בכפר המשיכה נמירובסקי לכתוב, אבל למעשה השלימה עם גורלה. יומיים לפני שנתפסה עוד הכינה רשימות מסודרות שבהן פירטה את כל הצרכים של בנותיה הקטנות, מה הן צריכות לאכול, מה שמות הרופאים המטפלים בהן, תיעדה את הרכוש שהצליחה להציל, כל מה שנועד להכניס כסף כדי שהמשפחה תוכל בהיעדרה לשלם בתמורה לשכירות, לחימום, לטיפול בגן הירק, ולכל ההוצאות האחרות.

נמירובסקי עם בתה
אירן נמירובסקי עם בתה, בשנת 1932

שוטרים צרפתים הם אלה שבאו ולקחו אותה לדרכה האחרונה. המכתב של בעלה לא הועיל. היא נשלחה לאושוויץ, שם מתה, וחודשיים אחרי כן נתפס  גם הוא, ונרצח בתאי הגזים.

כתב היד של נמירובסקי
כתב היד של סוויטה צרפתית, שנמצא במזוודה

אבל בכך לא תם סיפורה של אירן נמירובסקי: בשנת 2004 היא הייתה הסופרת הראשונה שזכתה לאחר מותה בפרס הספרותי החשוב רנודו (Renaudot) על ספר שראה אור שישים ושתיים שנים לאחר מותה. בנותיה, שהיו בנות שלוש-עשרה וחמש כשהוריהן נרצחו, ניצלו. ביום שבו אסרו השוטרים הצרפתיים את אביהן, הורה להן אחד מהם לרוץ הביתה, לאסוף משם כל מה שהן יכולות, ולברוח. להיעלם. הילדות נעזרו באומנת שלהן. הן לקחו מהבית בגדים, תצלומים, יומנים, וגם מזוודה שהכילה ערימת דפים כתובים בכתב היד הזעיר של אמם. לא היה להן מושג מה כתוב שם. הן ידעו רק שהדפים הללו חשובים מאוד לאמן. בימי המלחמה עברו הילדות בין מקומות מסתור, בבתים של אנשים, במנזרים. כשהמלחמה הסתיימה התדפקו על הדלת של סבתן, אמה של אמן, שהמשיכה לחיות בדירתה המפוארת בפריז. היא סירבה לקבל אותן. "אם התייתמתן," אמרה להן מעבר לדלת הסגורה, "לכו לבית יתומים."

נמירובסקי עם אמה
אירן נמירובסקי עם אמה, בשנת 1912 או 1913

חלפו עשרות שנים עד שאחת מהן העזה לפתוח את המזוודה שהצילו מהבית לפני שנסו על נפשן. היא התכוונה למסור את הדפים הכתובים בכתב היד של אמה למוזיאון להנצחת השואה, אבל לפני כן החליטה לפענח ולהקליד את תוכנם.

סוויטה צרפתית
הוצאת כתר, לעברית: ניר צ'קובסקי

לעיניה התגלתה היצירה הספרותית המרשימה שראתה לימים אור בשם סוויטה צרפתית: ספרה המצליח ביותר של אירן נמירובסקי. הרומן, המתאר את מנוסתם של תושבי פריז מפני אימת הגרמנים, התפרסם בשפות רבות והיה לרב מכר ברחבי העולם. הוא עובד לסרט קולנוע, והופיע ברשימות הספרים הטובים של המאה בעיתונים כמו "טיימס" ו"דיילי טלגרף" ונמכר במאות אלפי עותקים. הספר ששבה את לבם של קוראים כה רבים יכול היה להיעלם מן העולם ביחד עם מי שכתבה אותו. הוא אמנם ניצל, כמעט באורח נס, אבל אי אפשר שלא לחשוב על כל היופי שאירן נמירובסקי, ורבים אחרים כמוה, יכלו עוד להעניק לנו, אלמלא נרצחו. טור על סופרות באקס נט

אייריס מרדוק: מה סיפר עליה בעלה לאחר מותה

כל היושבים נושאים אליה מבט מצפה. היא קמה על רגליה ועומדת נוכח הקהל שהגיע לאוקספורד כדי לשמוע אותה מספרת על כתיבתה. אין לה צורך בדפים כתובים: היא מיטיבה לדבר. שקט נופל. היא מחכה רגע, פותחת את הפה ולמרבה התדהמה פוצחת בשיר: מדריגל אליזבתני, "ברבור הכסף". שירתה נעימה לאוזן. כנראה ירשה את הכישרון מאמה, שהתעתדה להיות זמרת אופרה, אבל ויתרה על החלום כשהתחתנה.

הנעים והטוב
הוצאת זמורה ביתן

 

הפליאה של הקהל, ההשתאות הנבוכה, מסמנים תחילתה של דרך שתימשך כמעט חמש שנים: תודעתה אייריס מרדוק, הסופרת, הפילוסופית המבריקה, הלכה ודעכה במחלת האלצהיימר שסימניה המובהקים התגלו לראשונה באותו יום באוקספורד, בהרצאה שלא התקיימה.

במשך כל השנים האחרונות לחייה של מרדוק סעד אותה ג'ון ביילי, בעלה המסור. "אחת ההנאות בחיי נישואים היא לטפל, לא להיות מטופל," אמר. מחלתה חשפה בו פן הורי שלא היה עד אז ער לקיומו. אייריס החליטה לוותר על האימהות, והוא  מעולם לא התנגד לרצונותיה.

אייריס וג'ון בתצלום משותף
אייריס וג'ון בתצלום משותף

 

בני הזוג חיו בביתם שבאוקספורד כפי שאהבו: בתוך אי סדר מוחלט. במטבח נערמו מחברות ויומנים, גלויות דואר וציורים, עציצים שבחלקם צמחים פורחים ובאחרים – נבולים ויבשים, צנצנות שתכולתן לא מזוהה, קעריות עם שיירי דייסה, כלים ובהם מלפפונים חמוצים, ספרים של מרדוק שראו אור בשפות שונות וספרים על אלצהיימר, ערימות של עיתונים ושל כתבי עת, ערימות אחרות של דפים משורבטים. בחדרים גלשו הספרים מהמדפים לרצפה. אפילו בחדר האמבטיה נמצאו ספרים בשפות רבות, כולל ספרים ללימוד דקדוק בהולנדית ובאספרנטו. על הרצפה בחדר העבודה של מרדוק, שעוטר בשטיחים מזרחיים ובתמונות של סוסים ושל ילדים, היו ערימות נוספות של דפים, ובסלון, שנפתח אל גינה, לצד תמונות מצוירות ורקומות של פרחים, תקליטים ועציצים, היו גם לא מעט בקבוקים ריקים.

במטבח ביתם באוקספורד

 

הם אהבו להיכנס ביחד במטבח, להציץ בסקרנות ילדותית לתוך הארונות ולתהות מה יגלו שם. פעם, סיפר ג'ון, נעלמה להם פשטידת בשר. הם תרו וחיפשו אחריה. במשך שנים העלו אחרי כן את האפשרות שאולי יום אחד תשוב ותופיע…

הראש הכרות
הוצאת זמורה ביתן

 

לאחר מותה של אייריס מורדוק הגיעו לביתו של האלמן נשים ששגו בכך שניסו בנדיבותן לסדר למענו את כל המהומה הזאת. נבצר מהן להבין שחי כך לא בלית ברירה, אלא מתוך העדפה. אייריס מרדוק חשה בְּעָתָה מפני האפשרות שמשהו יפריע לה לכתוב. המחשבה על כך שתהיה רעיה מן השורה, אישה שגרתית שמסורה לסדר יום ביתי ולצרכים של אחרים הייתה בעיניה בלתי נסבלת. ומסתבר שאורח החיים הזה התאים גם לג'ון, בעצמו סופר ופרופסור לספרות אנגלית. בתחילת נישואיהם התבדח אתה פעם והעניק לה שי ששעשע מאוד את שניהם: סל תפירה, שניצב תמיד על שולחן הכתיבה שלה, סגור וחסר שימוש, סמל לנשיות הרגילה, המקובלת, שאותה דחתה מעליה.

אייריס מרדוק הייתה סופרת פורייה מאוד. היא כתבה עשרים ושישה ספרי פרוזה, מחזות ומאמרים פילוסופיים. בשנת 1987 העניקה לה המלכה תואר אצולה, בזכות הישגיה האמנותיים. ואותה אישה מבריקה, יצירתית, נהנתה בשנות חייה האחרונות לצפות בסדרות טלוויזיה שנועדו לפעוטות. "היא נהפכה לפעוטה בת שלוש," העיד בעלה, וסיפר כי אחרי שהאכיל אותה בבננה מעוכה או בגלידה, נהגו לשבת ביחד במשך שעות. הוא הסביר לה בדיחות מעברם המשותף ושניהם השמיעו זה לזה קולות פטפוט של חיות, "כמו," כך כתב, "סונאר של לווייתנים, שמתקשרים בהדהודים ובפעימות."

קינה לאייריס
הוצאת כנרת זמורה

לאחר מותה כתב ביילי שני ספרי ביוגרפיה על חייה, קינה לאייריס ואייריס וג'ון, שעובדו לסרט הקולנוע המצליח "אייריס וג'ון", בכיכובן של קייט וינסלט וג'ודי דנץ'.

אייריס וג'ון
הוצאת כנרת

 

הוא לא דילג על שנות חייה האחרונות, הקשות. במידה מסוימת האמין כי מורדוק ציפתה לחלות באלצהיימר וסבר שלא הייתה מופתעת אילו נודע על כך לאישיותה הבריאה, כי תמיד הייתה ערה לאפשרות שתלקה בַּמחלה. בעיניו היא במידה לא מעטה "ויתרה"  על תבונתה. וייתכן שגרם לכך הדמיון העשיר שלה, זה שאפשר לה לברוא דמויות בעשרות הרומנים והסיפורים שכתבה. והרי, כך הוא מסביר, גם לפני שחלתה חיה תמיד בניתוק חלקי מהמודעות.

כשנשאל אם הוא מרגיש שלם עם העבודה שחשף אותה כך בספרו אמר: "היא תמיד עודדה אותי לעשות כל מה שנראה לי נכון. אין לי שום ספקות בעניין הזה."

אייריס וג'ון

 

זמן לא רב אחרי מותה של אייריס מורדוק נשא ביילי לאישה את אחת מידידותיהם המשותפות. בראיון עיתונאי משותף העידו כי נושא השיחה החביב עליהם הוא אייריס מורדוק. עד כדי כך שביומו הראשון של ירח הדבש שלהם, סיפרה הרעיה השנייה ופרצה בצחוק מתגלגל, אמר לה ג'ון ביילי: "בחיים לא התגעגעתי לאייריס כל כך כמו ברגע זה."

טור על סופרות באקס נט

ג'יין ובסטר, "אבא ארך רגליים", ושתי היתומות שלה

גיבורת ספרה המפורסם ביותר של ג'יין ובסטר, אבא ארך רגליים, היא צעירה נטולת תקווה, שגדלה בבית יתומים. סיכוייה להתפתח, למצות את כישרונותיה, להצליח בחיים, קלושים. הכול משתנה כשמיטיב אלמוני מחליט להפתעתה לשלוף אותה מתוך המציאות המגבילה שאליה נולדה, ושולח אותה ללמוד במכללה. כמו הנדבן המסתורי גם היא יודעת שרק השכלה ומגע עם אנשים שונים מאלה שאתם גדלה במוסד המדכא והמייאש יוכלו לפתוח בפניה אופקים חדשים.

אבא ארך רגליים
הוצאת ידיעות אחרונות/ ספרי חמד, לעברית: ענת זיידמן

 

בתמורה לכך שהנדבן מממן את כל צרכיה, מתבקשת ג'רושה, בעצם ג'ודי – זה השם החדש שהיא בוחרת לעצמה – לכתוב לו ולדווח על התקדמותה בלימודים. היא אינה מסתפקת בכתיבת המכתבים הרשמיים הנדרשים. במקומם היא שולחת רצף של אגרות הממוענות לאבא-ארך-רגליים, כך היא מחליטה לכנותו. במכתבים מלאים בהומור ושמחת חיים, מלווים באיורים פרי עטה של ג'יין ובסטר, מתארת ג'ודי את חייה בפנימייה לבנות, את שגרת הלימודים, את חברותיה החדשות ואת שני הבחורים המופיעים בחייה ומחזרים אחריה.

ג'רושה-ג'ודי אבוט היא אחת הדמויות המוכרות ביותר בספרות האמריקנית. כבר יותר ממאה שנים שהחן שלה מהלך קסם על קוראים, בעיקר על קוראות צעירות, ברחבי העולם. הספר תורגם לעשרות שפות, מהדורות חדשות שלו ממשיכות להופיע כל הזמן והוא עוּבד למחזה ולשלושה סרטי קולנוע.

רק השבוע פגשתי בחנות ספרים גדולה מישהי שחיפשה אותו "כדי לקנות אותו לנכדה שלי." כידוע, חיי המדף של ספרים בישראל קצרים מאוד, אך נראה כי אבא ארך רגליים ממשיך להימכר, כמעט כאילו ראה אור לראשונה בימים אלה.

ג'יין ובסטר הצליחה לחדור בכתיבתה לתודעה של יתומה שמעולם לא הכירה את הוריה; מישהי שמשתעשעת בחלומות על בני משפחה, ממציאה לעצמה סבא וסבתא, דודים ואחים, ואפילו קונה לעצמה "בשמם" מתנות בַּכסף ששולח אליה הנדבן העשיר שלה. בשמחת חיים ובתשוקה לידע משתדלת ג'ודי לגבור על כל הקיפוח שידעה בחייה. היא קוראת ספרים שבנות גילה מכירות היטב ובכך משלימה חורים בהשכלתה, מתבוננת ולומדת כיצד מתנהלים החיים של מי שלא גדלו בבית יתומים: עד שחברותיה מהפנימייה מזמינות אותה אליהן בחופשות מהלימודים לא ראתה מעולם בית אמיתי מבפנים.

חייה של הסופרת ג'יין ובסטר היו שונים בתכלית מאלה של הדמות המפורסמת שיצרה. למעשה, הם דמו הרבה יותר לאלה של אחת הבנות במכללה שאותה מתארת ג'ודי במכתביה בפליאה, בלגלוג ואולי גם בשמץ של קנאה: בת העשירים ג'וליה פנדלטון, צעירה מרופדת בכסף ובקרובי משפחה מפנקים, מישהי שההווה שלה נוח ורווחתה העתידית מובטחת.

ג'יין ובסטר נולדה בשנת 1876. היא גדלה במשפחה אמידה, בעיירה פרדוניה שבמדינת ניו יורק.  אמה הייתה אחייניתו של מארק טווין, ואביה עבד עם הסופר הנודע, תחילה כסוכן ומנהל עסקיו, ואחרי כן גם כמוציא לאור של ספריו המצליחים מאוד, ביניהם האקלברי פין.

ג'יין ובסטר, קיצונית מימין, ביום הולדתו השבעים של מארק טווין

 

למרות הרקע הפריבילגי שממנו באה, הייתה לג'יין ובסטר תודעה חברתית מפותחת שהתבטאה לא רק ביכולתה לחדור לעולמה ומצוקותיה של יתומה ענייה. בספר ההמשך לאבא ארך רגליים, ממַנָה ג'ודי את אחת מחברותיה לנהל את בית היתומים שבו גדלה. כן, ג'ודי הספיקה בינתיים להתעשר, לאחר שנישאה לאחד המחזרים שלה, הדוד השרמנטי והאמיד של ג'וליה פנדלטון. למרבה ההפתעה התגלה כי הוא, ולא איזה זקן גומל חסדים שראתה בעיני רוחה, האיש ששלף אותה מבית היתומים ושלח אותה לרכוש השכלה וחיים חדשים.

במידה מסוימת נהגה ג'יין ובסטר כמו צ'רלס דיקנס. כמוהו חתרה לשנות באמצעות הכתיבה את מצבם של העניים בארצה, וכמוהו לא הסתפקה בכתיבת רומנים, אלא ניהלה גם מערכה תקשורתית למען זכויותיהם של הילדים.

ובסטר הסוציאליסטית נאבקה לא רק למען ילדים, אלא גם למען נשים, הייתה סופרג'יסטית פעילה, והטיפה לרפורמות בבתי הסוהר. בבחירות של 1900 תמכה במועמד הסוציאליסט לנשיאות, למדה כלכלה וכתבה עבודה אקדמית על העוני באיטליה. (ועם זאת, אפשר כנראה לראות את השינוי שעברו נשים מאז ימי הסופרג'יסטיות, שנאבקו כדי שיתירו לנשים להצביע, ועד הפמיניזם בימינו).

באחד ממכתביה בירכה ג'ודי היתומה על כך שאין לה מושג מה הדת שנולדה אליה ולכן אין לה בעצם שום אלוהים שאותו "ירשה" ממישהו. לשמחתה, כך היא כותבת, היא יכולה להמציא לעצמה אלוהים כלבבה – נדיב, סלחני ובעל חוש הומור. האלוהים החביב שהיא מתארת מעלה על הדעת את התכונות שבהן ניחנה היא עצמה, וגם את אלה של הסופרת שהמציאה אותה.

חייה הקצרים של ג'יין ובסטר הסתיימו בחטף, כשהייתה רק בת 39. במשך שנים הייתה מאורסת בחשאי לאהוב לבה, עד שזה זכה סוף סוף לקבל את האישור לגירושיו מאשתו הראשונה. שנה אחרי שנישאו ילדה ובסטר את בתם. הלידה הסתבכה וג'יין ובסטר מתה. היתומה נקראה על שם אמה.

טור על סופרות באקס נט

אנה ביקונט, "שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה", (חלק ראשון)

"אנשים כותבים שני סוגי יומנים," הסבירה פעם ויסלבה שימבורסקה. "אלה שנכתבים מתוך מחשבה על פרסומם, ואינם מביאים על כותביהם צרות שלאחר המוות, ואלה שנועדו רק לעיני הכותב."

גם ביוגרפיות עלולות להמיט "צרות שלאחר המוות" על האדם שעליו נכתבו. לא כך במקרה של הספר שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה. הוא נכתב באהבה, בהערצה גלויה (ומוצדקת! מי שקורא את הספר נמנה מן הסתם מלכתחילה עם אוהביה של שימבורסקה, אבל אם במקרה נקלע אליו קורא אדיש, אין ספק שכבר יהיה מאוהב בהגיעו לעמודים האחרונים).

שכיות זיכרון
הוצאת כרמל, לעברית: מירי פז

שימבורסקה לא אהבה את העיסוק בחיים הפרטיים של כותבים. היא סברה כי ייעודו של הסופר לכתוב, לא לדבר, ושמוטב לא להעסיק אנשים בצרותיך. עם אחת מידידותיה נהגה לפתוח כל שיחה באמירה המבודחת, שהייתה בה כמובן לא מעט ביקורת על תרבות הווידויים הפומביים: "ועכשיו אספר לך את סיפור חיי…"

לאורך שנים סירבה לשתף פעולה עם מי שניסו לכתוב עליה, אבל שינתה את דעתה מתוך נדיבות אופיינית לה: כשהמחברות הצליחו להגיע אליה עם כתב היד גולמי, חסה עליהן. היא נוכחה לראות כמה עבודה השקיעו בניסיונותיהן לדלות מידע עליה ועל טעמיה והעדפותיה, מתוך ספר המסות שכתבה קריאת רשות: "סחטתן אותו עד העצם," אמרה, והסכימה לשוחח אתן, אף על פי שהתקשתה, לדבריה, לקרוא על עצמה.

קריאת רשות
הוצאת חרגול. לעברית: רפי וייכרט

שימבורסקה הסתייגה מכל ביטוי של חשיבות או האדרה עצמית. כך למשל כשנשאלה פעם על מה חשבה כשכתבה את שירה "שיחה עם אבן", אכזבה את המראיין כשהשיבה בפשטות, "על אבן," וכששאל אותה עיתונאי "איך זה להיות בפנתיאון של גדולי הספרות העולמית?" השיבה לו באירוניה אופיינית: "ימים ידברו, בוא נקבע פגישה בעוד מאה שנה".

כשניסו למשוך אותה לדיון על עניינים שברומו של עולם נהגה להטות את נושא השיחה, התחילה פתאום לספר על עוגיות שאפתה אחותה או על משהו מצחיק שקרה לה באותו יום במכולת…  "בתקופתנו," כך אמרה, "מדברים יותר מדי. עד לא מזמן נע כדור הארץ בקוסמוס בשקט יחסית…"

הביוגרפיה שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה נוגעת בה ובחייה בעדינות ובהערכה רבה. הנה למשל תיאור קשריה עם שני הגברים החשובים והמשמעותיים לה: המחברות מספרות לנו כיצד שמרה על קשר ידידותי ומכבד עם הבעל הראשון, שממנו התגרשה כעבור שנים מעטות. הקשר נמשך אפילו אחרי  מותו, שכן כל השנים הקפידה לציין ביחד עם חבריו את יום הולדתו. על בן הזוג השני הן מספרות לנו כיצד חיו באהבה ובהערכה הדדית עמוקה, גם אם גרו בדירות שונות. הקורא לא מקבל הרבה יותר מכך. אין בספר שום רמז על עניינים אישיים באמת: למשל – מה הייתה העילה לגירושיה? מדוע הייתה חשוכת ילדים? כיצד ייתכן שלאחר מות אחותה נותרה למעשה נטולת משפחה (אבל עשירה בחברים!)? פרטים כאלה אינם מעניינו של הקורא.

החלקים הביוגרפיים שכן מופיעים בספר, מרתקים. למשל – ההיסטוריה המשפחתית: אביה של שימבורסקה ניהל את עסקיו של רוזן פולני, מי שהיה הבעלים של אדמות עיר הקיט ההררית זקופנה. אותו רוזן התגאה בכך שהגן על המולדת: את אדמות זקופנה הציל מידיו של יהודי בשם יעקוּבּ גולדפינגר שניסה לרכוש אותן, ואילו הצליח, "היה עומד על הגבוהים שבהרי פולין […] ויורק משם על פולין"…

אנו מקבלים תיאור זריז של מעבר המשפחה לקרקוב ועל חייהם שם: הם גרו בבית שבבעלותם והתפרנסו מהשכרת דירות באותו בניין, ומקצבה קטנה ולא יציבה שקיבל האב מהמדינה, לאחר שהרוזן הוריש לה את אדמותיו.

על מלחמת העולם השנייה חולף הספר ביעף. אין לדעת מה באמת עבר על שימבורסקה באותם ימים. היא עצמה לא הרבתה לכתוב על המלחמה, לטענתה משום שחשה כי משוררים אחרים בני ארצה היטיבו לעשות זאת, ושלא תוכל להוסיף עליהם.

השיר "עדיין" מוכיח עד כמה  הייתה שירתה חשובה כשכתבה על השואה:

       עדיין
לעברית: רפי וייכרט

בקרונות חתומים
בארץ שמות נוסעים
לאן זה כך ייסעו
האם אי פעם יצאו
אל תשאלו, לא אגיד, לא יודעת.
השם נתן הולם באגרוף בדופן קרון
השם יצחק מזמר בשגעון
השם שרה למים משווע
למען השם אהרן, שבצמא גווע.
אל תקפוץ בנסיעה, השם דוד,
אתה שם מובס שנדון להפסיד,
לא ניתן לאיש, קשה מנשוא,
שם בלי בית בארץ זו.
תנו שם סלבי לבנים,
כי כאן מונים על הראש שערות,
כי כאן בין טוב לרע מבחינים
לפי צורת עפעף ולפי שמות.
אל תקפוץ בנסיעה. הבן יקרא לֵך.
אל תקפוץ בנסיעה. עוד לא עת.
אל תקפוץ. הלילה משתרר כצחוק ומגחך
לקול שקשוק גלגלי הרכבת.
ענן מבני אדם מעל הארץ שט,
מענן גדול דמעה אחת, גשם קט,
דמעה אחת, גשם קט, עונה צחיחה.
המלה ליער שחור מוליכה.
כך, כן כך, הגלגל משקשק. יער ללא קרחות.
כך, כן כך. ביער נוסע טרנספורט צרחות.
כך, כן כך. ערה בלילה אני שומעת
כך, כן כך, דממה בדממה פוגעת.

בתגובה לשיר, שחלקו מצוטט בספר, מעירות המחברות כי שימבורסקה לא מתארת בו את המעשה עצמו – שילוח היהודים – אלא "את אי ידיעתה עליו." אני חולקת עליהן: לדעתי שימבורסקה לא כתבה בו על אי ידיעה, אלא על הבלהה הנמשכת, הממשיכה לצוּר עליה בזיכרון זועק, "בדממה פוגעת".

אחרי המלחמה הצטרפה שימבורסקה, כמו אינטלקטואלים רבים באירופה באותה תקופה, למפלגה הקומוניסטית. היא האמינה שהקומוניזם יפתור את בעיותיה של פולין ושל העולם כולו. באותה תקופה כתבה שירים מגויסים, ורק אחרי שהתפכחה חשה שהשחיתה בכך משהו בפנימיותה.

את עיוורונה לעוולות המשטר הסבירה ברצון העמוק שלה להאמין, לקבל את התשובות המגוחכות שסיפק המשטר הרוסי: למשל מה שקרה בימי מרד ורשה (לא מרד הגטו, אלא ההתקוממות הכושלת של המחתרת הפולנית  נגד הכיבוש הנאצי !). הרוסים ניצבו אז על הגבעות בחוסר מעש וחיכו עד שהגרמנים השלימו את ההשמדה של בירת פולין. ההסבר היה שהרוסים השתוקקו מאוד לסייע, אבל משום מה לא התאפשר להם לפעול… על כך כתבה: "קיבלנו את כל 'התשובות,' עד שהתחלנו לחשוב".

בשנים הראשונות לנישואיה גרה שימבורסקה עם בעלה הראשון ב"בית הסופרים": המצאה קומוניסטית שנועדה, כך הבינה בדיעבד, לאפשר לשלטונות לפקח על אנשי הרוח שחיו בו בדירות קטנות ונהנו מחיי חברה עליזים, נשפים – שימבורסקה מיעטה להשתתף בהם ­– התוועדויות, ותחרויות היתוליות.

את אלה האחרונות דווקא חיבבה מאוד. לאורך כל חייה נהגה לארגן בביתה הגרלות: כששבה מביקורים בארצות אחרות – לרוב נסעה כמעט בעל כורחה, היא לא אהבה להרחיק מביתה – נהגה להביא אתה תשורות קטנות לחבריה, וביניהן גם מתנה אחת בעלת ערך, ואת כל אלה חילקה ביניהם בהגרלה.

היא אהבה מאוד גם תחרויות של כתיבת חמשירים ועסקה בכך רבות בתקופה שבה לא הצליחה לכתוב שירים. זה קרה מיד אחרי שהתבשרה על פרס הנובל לספרות שהוענק לה בשנת 1996. כמו תמיד בסתיו נפשה בחודש אוקטובר של אותה שנה בחברת ידידים בזקופנה, העיר שאביה "ניהל" בעבר. הבשורה הגיעה אליה רגע אחרי שמזגה לעצמה מרק, שאותו כבר לא אכלה מעולם, בשל התנפלות העיתונאים שצרו עליה מאותו רגע. גם את השיר שהתחילה לכתוב לא הצליחה לסיים, אלא לאחר שחלפו שלוש שנים, כשהתאוששה מהנטל המכביד של הפרס. חלק גדול מהכסף שקיבלה הקדישה כתרומה לקהילה. היא עצמה המשיכה לחיות בצניעות רבה. ישראלים שזכו לבקר בביתה העידו בפליאה על כך שנראה כמו דירה משנות הצנע בארץ.

החיבה הבלתי נמנעת שחש הקורא כלפי שימבורסקה נובעת לא רק מהעדויות על מסירותיה המופלגת לחבריה, הגינותה, הקלילות שבה התייחסה אל עצמה, כל אלה תכונות מלבבות ומעוררות כבוד; שימבורסקה ניחנה גם בסגולה שממשיכה לפעול גם כיום, כשכבר איננה עמנו: חוש הומור מקורי ושנון. הדברים המושחזים שאמרה וכתבה ממשיכים לשעשע ולעורר מחשבות. למשל: במשך שנים השתתפה שימבורסקה בעריכת כתבי עת שונים. בתוקף תפקידה השיבה לפונים ששלחו אליה את יצירותיהם. אי אפשר שלא לצחוק כשקוראים את תגובותיה המושחזות:  "אתה זקוק לעט חדש," העירה לאחד הכותבים, "זה שאתה משתמש בו מרבה לשגות. כנראה שהוא עט לא מקומי." לאחרת הציעה: "בואי נסלק את הכנפיים, נסי לכתוב בהליכה ברגל, טוב?" ולמישהו כתבה: "הצלחת לסחוט מילים נשגבות לתוך שלושה שירים קצרים, יותר מכפי שמצליחים מרבית המשוררים במשך חיים שלמים: 'מולדת,' 'אמת', 'חירות', 'צדק': מילים כאלה אינן באות בזול. דם אמיתי זורם בהן, ואי אפשר לזייף אותו עם דיו." לאחת הכותבות יעצה בתמציתיות: "נסי לאהוב בפרוזה", ולאם מודאגת שפנתה אליה בשאלה האם טוב שבנה בן האחת עשרה "קורא ספרות רצינית מדי – שייקספיר," השיבה: "מובן שזה טוב, כבר ידוע מראש שנער כזה לא יהיה מתאגרף ולא ייסע ברחבי העולם. בשביל מה לו? הוא כבר בעיצומו של מסע!" בין תשובותיה המבדחות אפשר למצוא גם אמיתות חשובות על כתיבה. כך למשל הסבירה למשורר ששלח שיר לא מחורז: "שירה היא משחק. אין משחק בלי כללים, ילדים יודעים את זה. מדוע המבוגרים שוכחים?" והדגישה שעליו לדעת כי "גם לשיר מחורז יש כללים משלו. אמנם נסתרים – אבל הכרחיים."

על פי עדותה טיפח בה אביה את ההומור המתלווה לאמירה של דברים חשובים והמשמעותיים: היא החלה לכתוב כבר כשהייתה בת חמש. אביה העניק לה 20 גרוֹשים על כל שיר חדש, בתנאי שיהיה משעשע –  "שום קינות, שום שירי אבל."

וכן, כמובן שגם כשהצחיקה, אמרה בעצם דברים של טעם. כך למשל בשירה "אחותי", תרגם רפי וייכרט:

אחותי אינה כותבת שירים
ונראה שכבר לא תתחיל לפתע לכתוב שירים.
זה בא לה מאמא, שלא כתבה שירים,
ומאבא שאף הוא לא כתב שירים.
תחת קורת הגג של אחותי אני מרגישה בטוחה:
בעלה של אחותי לא היה כותב שירים בעד שום הון שבעולם.
[…]
במגרות של אחותי אין שירים ישנים
ובתיק שלה אין שירים חדשים.
וכשאחותי מזמינה לארוחת צהריים
אני יודעת שאין בכוונתה לקרוא באזניי שירים.
המרקים שלה מצוינים בלא מחשבה תחילה
והקפה אינו נשפך על כתבי היד.
[…]

 את השיר הזה הקריאה במפגש משוררים, שלא יכלו לעצור את פרצי הצחוק. איש לא יכול היה להחמיץ את האירוניה העצמית.

גם כשכתבה מסות שהופיעו בספרה כתיבת רשות הייתה רצינית ובה בעת גם מצחיקה מאוד. כך למשל כתבה על התפקיד הקשה מנשוא שמטילים סופרים על חיות: "מבעלי חיים הדוברים בקול אנושי דורשים בספרות יותר מדי. הם חייבים לדבר לא רק בהיגיון, אלא גם לומר דברים חשובים. הם חייבים להיות שנונים, המסכנים".

פעם כתבה אפילו מכתב גלוי לדולפינים, שבו הזהירה אותם מפני הניסויים הצבאיים שעושים בהם…

ועם כל ההומור והצחוק, עם אהבתה לחפצי הקיטש המופרכים ששמחה לאסוף, לצפייה שלה בסדרות אמריקניות מטופשות ששעשעו אותה, עם הצורך שלה להתלוצץ, לכתוב חמשירים, לשחק, היה בשימבורסקה גם צד נוגה, שאותו סירבה לחשוף, או לחלוק עם אחרים. היא הסבירה שברור לה: שירה יכולה ללוות אנשים סובלים, אבל אינה יכולה למנוע את סבלם. (אם כי על מולייר אמרה שהציל בקומדיות שלו אנשים רבים יותר מאלה שהציל האיש שהמציא את החיסון נגד אבעבועות…)

את קוראיה ראתה בעיני רוחה כאנשים שהפרוטה אינם מצויה בכיסם. אליהם דיברה. אל אלה שצריכים לפשפש בארנק כדי לבדוק אם יש בו די כסף כדי לקנות את ספרה. "הנבלים האמיתיים […],"  כתבה, "אינם קוראים שירה."

פלאנרי או'קונור: אדם טוב קשה למצוא?

נערה בת שבע עשרה, ממושקפת, קתולית, שנונה מאוד, הצטרפה לסדנת הכתיבה בקולג' לנשים של ג'ורג'יה, בקיץ של שנת 1942. המורה הבחינה מיד בכישרונה הניכר של הנערה, פלאנרי או'קונור שמה. "היה ברור לגמרי שהיא גאון," סיפרה בדיעבד לעיתונאי שכתב על תלמידתה לשעבר, "אבל היה ברור עוד יותר שהיא מעוותת."

עשר שנים אחרי שהצטרפה לסדנת הכתיבה ראה אור ספרה הראשון של פלאנרי, רומן בשם דם חכם (הוא לא תורגם לעברית). אחרי שהמורה קראה אותו, כך העידה באוזניי הכתב, היא השליכה את הספר לצדו השני של החדר. "אמרתי לעצמי," סיפרה, "שהדמות שמתה בפרק האחרון הייתה עושה עם העולם חסד אילו מתה כבר בפרק הראשון."

פלאנרי או'קונור מעולם לא נישאה, ולא היו לה ילדים. לאחר שנים מעטות שבהן חייתה בניו יורק ובקונטיקט שבצפון מזרח ארצות הברית, חלתה בזאבת, המחלה שממנה מת אביה כשהייתה בת חמש עשרה. היא נאלצה לשוב לדרום, לג'ורג'יה, לחווה שבה נולדה, שם עסקה בכתיבה ובגידול של טווסים, יענים, ברווזים, וציפורים אקזוטיות אחרות.

פלנרי אוקונור מגדלת טווסים

היא הלכה לעולמה בגיל שלושים ותשע. לפני כן הספיקה לפרסם שני רומנים, שלושה קובצי סיפורים ומאמרים רבים. לאחר מותה הוענק לה הפרס הספרותי החשוב ביותר בארצות הברית, הנשיונל בוק אוורד, ובסקר שנערך בין הקוראים באמריקה בשנת 2009 נבחרו סיפוריה לאהובים ביותר מבין כל הספרים שזכו בפרס זה בשישים השנים שבהן הוענק.

הסיפורים שסיפרה התרחשו ברובם בדרום ארצות הברית. "בכל פעם ששואלים אותי מדוע סופרים דרומיים אוהבים לכתוב על אנשים מוזרים, תשובתי היא שזה פשוט מכיוון שאנחנו עדיין מסוגלים לזהות אותם," אמרה פעם. העולם שתיארה היה מגוחך, קודר, אלים. כבת הדרום, לא היססה למתוח ביקורת, באמצעות הדמויות שציירה, על הגזענות של האנשים, על מקומיוּתם הקטנונית וצרות האופקים שלהם.

אדם טוב קשה למצוא
הוצאת כתר. לעברית: רנה ליטוין

כך למשל תיארה באחד הסיפורים שבספרה אדם טוב קשה למצוא שיחה בין בעלת האחוזה לפועליה השחורים. הם מדברים על הפליט היהודי מפולין שהגיע לחווה. אחד הפועלים אינו מצליח להבין מה פירוש הביטוי "אנשים עקורים". הגברת מסבירה לו בקוצר רוח, בכעס, שמדובר על אנשים שלא נמצאים, לדבריה, במקום שבו נולדו, אנשים שאין להם לאן ללכת. הפועלים מתעקשים לא להבין וטוענים שאם העקורים נמצאים כאן, סימן שיש להם מקום להיות בו. ושוב הגבירה מתרגזת ומנסה להסביר – העקורים אינם במקום שאליו הם שייכים, במקום שהם אמורים להיות… את ההקשר, את העובדה שצאצאי העבדים החטופים מאפריקה מקבלים מהגבירה הלבנה "הרצאה" על אנשים שאינם במקומם הראוי אין הסיפור מזכיר: כתיבתה של או'קונור מעודנת. הזוועה והרוע תמיד נרמזים, לעולם לא נאמרים, הקורא מוזמן להשתתף בתהליך. כדבריה: "אמנות לעולם אינה נענית לרצון שתהיה דמוקרטית. היא לא נועדה לכול. היא נועדה רק למי שמוכן להתאמץ כדי להבינה."

כל מה שעולה מתכנס
הוצאת מחברות לספרות. לעברית: ליה נירגד

סיפוריה של פלאנרי או'קונור הפליגו לארצות ותורגמו לשפות רבות. עד היום קוראים ולומדים אותם ברחבי העולם. אחד מהם, שהרחיק במקום ובזמן, הסיפור "כל מה שעולה מתכנס", מתוך הקובץ שנושא את אותו שם, נלמד עד לפני כמה שנים אפילו בישראל, לקראת בחינת הבגרות באנגלית.

"מורה טוב יכול היה למנוע את כתיבתם של רבי מכר רבים," כתבה פלאנרי או'קונור, וגם: "שואלים אותי אם האוניברסיטאות חונקות יצירות רבות באִבּן. לדעתי הן אינן עושות זאת לעתים מספיק קרובות."

ייתכן שאילו הצליחה המורה מסדנת הכתיבה בקולג' שבג'ורג'יה  בעבודתה, אילו הייתה מסורה ויסודית יותר, הייתה מדכאת את המוזרוּת המיוחדת של תלמידתה המחוננת. האם העולם היה יוצא נשכר? התשובה, מן הסתם, ברורה.

טור על סופרות באקס נט

דוריס לסינג, חלק ראשון: מדוע עזבה שניים מילדיה, וכיצד רצתה לתקן את העולם

הילד בן ארבע. התינוקת בת פחות משנה. בבית המולה. האורחות, שכבר ימים רבים מתמסרות לטיפול בתינוקת, אביהם של הילדים, חמותו – כולם כבר מבינים מה עתיד להתרחש בקרוב. הם כועסים על אמם של הילדים, שלקחה אותם כדי להסביר להם מדוע החליטה לעזוב. כבר אין ספק, היא עתידה להסתלק מהבית, מהחיים הללו, שיכולים להיראות כה נוחים: המשפחה גרה בסולסברי, בירת רודזיה. בעלה של דוריס  פקיד בשירות הציבורי המקומי. כמו כל הנשים הלבנות בנות המעמד שלה מוטל עליה רק לנהל את צוות המשרתים – כולם שחורים – שמבצעים את העבודות: בישול, אחזקה, ניקיון. כל בוקר, אחרי שהיא מזמינה מהחנויות את כל המצרכים שהמשרתים זקוקים להם, היא אמורה להיפגש עם נשים אחרות, לשוחח אתן על בגדים ולהתלונן על הגברים המפרנסים אותן.

"אני מתכוונת לתקן את העולם המכוער הזה," היא לוחשת לשני הפעוטות, בטוחה שמשהו מדבריה חודר להכרתם, "אתם תחיו בעולם יפה יותר, שאין בו גזענות ואי צדק… כשתגדלו – תבינו."

היא קומוניסטית הדוגלת בדברים ששמעה לאחרונה: שאי אפשר לשאת מציאות של ארץ שבה מאה אלף לבנים באו וגזלו ממיליון שחורים את אדמותיהם ועכשיו מנצלים אותם, משתמשים בהם ככוח עבודה זול, מסרבים להעניק להם השכלה והכשרה מקצועית ותוך כדי כך מתיימרים "לתרבת ולשפר" אותם.

חברי המפלגה, עמיתיה, האמינו שבזכותם, בזכות אמונותיהם ופעולותיהם, בתוך עשר, לכל היותר חמש עשר שנה, לא יהיו עוד בעולם גזענות, דיכוי נשים, ניצול עובדים. הסנוביות תיעלם, אנשים לא יבוזו עוד לזולתם. גן עדן עמד על סדר היום, ובקרוב…

דוריס  הייתה ידועה מאז ומתמיד כמי שאוהבת מאוד ילדים קטנים, מחפשת את קרבתם, משתוקקת כל העת לחבק אותם ולשחק אתם. בהיותה נערה טיפלה בתינוקות בשכר, שכן הפרנסה של הוריה הייתה דחוקה. בעקבות "תערוכת האימפריה הבריטית" שנערכה בשנת 1924, התפתו להגר מאנגליה לרודזיה, שם קיוו להתעשר. מסתבר שלא רק רעידות אדמה, מלחמות, ורעב, גם תערוכות גדולות מעצבות את גורלם ועתידם של בני אדם. אמה של דוריס ציפתה לחיים של בני המעמד הבינוני. לאפריקה לקחה בגדים מפוארים שלעולם לא תלבש. פסנתר שלא יהיה בו שימוש. שטיחים פרסיים שייראו מגוחכים בתוך בקתת העץ והקש שיבנו למגוריהם בחווה המרוחקת, הגובלת בערבות הבּוּש. בעיני רוחה ראתה סעודות חגיגיות, ערבים מוזיקליים, מסיבות תה, פיקניקים, כמו אלה שהיו לה בשנים המעטות שבהן חיו באיראן, שם נולדו ילדיה. אבל באפריקה עוניים היה כה מחפיר עד שלפעמים נאלצו לאכול את הציפורים שבתם צדה.

עם אמה ואחיה

דוריס, האישה שחיפשה בנעוריה כל הזדמנות להחזיק תינוקות על הידיים, השתדלה לא להיקשר רגשית אל שני ילדיה. "אילו נשארתי אתם לא הייתי שורדת, הייתי מתמוטטת נפשית ונהפכת לנטל על המשפחה," הסבירה בדיעבד.

בשנת 1946, שלוש  שנים אחרי שעזבה את משפחתה, נישאה שוב. את לידתו של הילד השלישי תלתה בטבע שדחק בה להרות, בשל המלחמה שקטלה עשרות מיליונים. גם נישואים אלה לא החזיקו מעמד. מהם נותר לה שם המשפחה לסינג, וילד, בנה השלישי.

העשב פוזם
הוצאת זמורה ביתן. לעברית: נורית פלד

דוריס לסינג עזבה את אפריקה בשנת 1949. היא הותירה שם שני ילדים, שני בעלים לשעבר, וזיכרונות. לאנגליה לקחה אתה את הילד השלישי, את כתב היד של ספרה הראשון העשב פוזם, את כל הסיפורים שתספר בעשרות השנים הבאות ואת המחשבות הנאצלות על העולם המשופר שתעזור ליצור.

"היינו חלק מאשליה, או הזיה," אמרה על עצמה ועל חבריה למפלגה הקומוניסטית. כשחיה באפריקה התקוממה נגד הגזענות. נגד אמירות כמו – "השחורים מבינים רק מכות." נגד אמה שהפצירה בילדיה לאכול ואמרה, "תחשבו על הילדים הרעבים בהודו," אבל לא עלה בדעתה להסתכל מהחלון ולראות את הילדים האפריקנים המורעבים. היא סירבה לדמות להוריה, שמלחמת העולם הראשונה טרפה את חייהם והטריפה את דעתם. אביה איבד רגל אחת במלחמה. את אשתו, שאהובה הרופא טבע במלחמה, הכיר בבית החולים שם אושפז במשך שנה והיא הייתה האחות שטיפלה בו. חייהם המשותפים היו פשרה וטעות מתמשכת. היא כעסה וחסה עליהם, ובעיקר לא הייתה מוכנה להרגיש לכודה כמוהם.

מה רבה הדרך שעליה לעשות הבינה במפגש נדיר עם אפריקני שחור, משכיל, שפטפטה בחברתו בלי הרף. הוא האזין בשתיקה, עד שאמר, "תביני, אני מבוגר מאוד ואת צעירה מאוד."

"אין לנו זכות להיות מופתעים ממחשבות שגויות של אנשים שחיו בעבר, לפני שנתהה איך יראו התפישות שלנו לאנשים בעתיד," אמרה. גם כשדנה את הלבנים לכף חובה, הוסיפה, לא כהצדקה, אלא כהסבר: "כשאנשים רבים מטורפים באותו אופן, אין רואים בכך טירוף."

מהקומוניזם התפקחה. כשנודע לה על הזוועות הסובייטיות האכזריות, שהיו לא פחות גרועות מאלה של הפשיסטים הנאציים, תהתה: האם על כף המאזניים יניחו את כוונותינו הטובות?

שישים וארבע שנים אחרי שדוריס לסינג עזבה את אפריקה, הגיעו אל ביתה שבלונדון המבשרים: אלה שבאו להודיע לה שזכתה בפרס נובל לספרות. באותו בוקר יצאה למכולת ושבה עם סל הקניות, אישה בת שמונים ושמונה. כשהגיעה ופגשה את כל העיתונאים והצלמים שחיכו לה, לא היססה: אחרי שהכניסה הביתה את המצרכים שקנתה, שבה ויצאה, ואז התיישבה בפיסוק על המדרגות שבפתח ביתה, החזיקה את זרי הפרחים והברכות וחייכה: מראה שנחקק היטב בזיכרון הקולקטיבי.

מחברת הזהב
הצאת עם עובד. לעברית: ג. אריוך

פרס נובל הוענק לה על שפע רב ומגוון של יצירות. היא פרסמה עשרות ספרים. כתבה על אפריקה, כתבה ספרי מדע בדיוני, כתבה סיפורים פוליטיים ורומנים. אחד מהם, מחברת הזהב, נחשב לקלאסיקה וכבר שנים רבות שהוא מופיע ברשימת מאה הספרים הנחשבים ביותר של שבועון טיים. לסינג חקרה בו את הקומוניזם שממנו התפקחה, את שחרור האישה, ידידות בין נשים, טירוף, פסיכולוגיה, אמהות.

דוריס לסינג על המדרגות

הסופרת שחייכה אל העיתונאים, שהפטירה לעבר אחד מהם, "הנה, אתה עונה על כל השאלות במקומי, ברכותיי…" נראתה כמי שנהנית, גם אם היא מביכה את הנוכחים. היא סירבה להעמיד פנים שהמעמד חשוב לה במיוחד. היא האישה שזנחה פעם את ילדיה הקטנים. אין ספק שיש להניח על כף המאזניים את מכלול יצירתה, את כל הישגיה האמנותיים, וגם, כפי שביקשה, את כוונותיה הטובות. ואי אפשר שלא לשאול מה היה קורה, ומי היה נפסד, אלמלא הלכה בדרך שבה בחרה.


דוריס לסינג מגיעה הביתה במונית. העיתונאים מבשרים לה שזכתה בנובל. האיש שיורד אתה מהמונית הוא פיטר, בנה השלישי, שחי אתה עד יומה האחרון, ומת זמן קצר אחריה.
בנה ובתה מנישואיה הראשונים נשארו בדרום אפריקה.
בנה הבכור, שעליו אמרה: "אין לי כלפיו שום רגש," הלך לעולמו.
בתה מנהלת ארגון סיוע ומשתדלת להתרחק מאור הזרקורים. 
עליה אמרה אמה שהיא מעריכה מאוד את אישיותה.
הקשר של שניהם אתה היה במשך השנים קלוש ביותר.

טור על סופרות באקס נט

מרגריט דיראס: מדוע המוות מעורב באהבה

אחיה הבכור נרדם. מרגריט נוטלת את הסכין. בעוד רגע תהרוג אותו. אחרי שימות, היא ואחיה הצעיר לא יסבלו ממנו עוד. היא חייבת להגן על הילד הקטן, האהוב. אם אימא תצטער ותבכה – מגיע לה! איזו מין אימא אוהבת רק בן אחד, את הגדול והחזק! היא עוצרת את הנשימה, מתקרבת, מניפה את היד, לא פוחדת: היא רגילה לג'ונגל הרוחש, לנחשים שזוחלים מתחת לרגליים, לפנתרים שחורים שמתעופפים בין העצים, אבל אחיה מתעורר פתאום. פוקח את העיניים. רואה אותה. פורץ בצחוק, עוד לפני שהוא מעיף מידה את הסכין. ומספר לאימא. שגם היא צוחקת. כל כך צוחקת.

אם כי אין לה בעצם שום סיבה אמיתית לשמחה: כל הכסף שחסכה במשך שנים, מאז שאבא מת, ירד לטמיון: האדמה החקלאית שקנתה מהממשלה הקולוניאלית הצרפתית כאן, ליד נהר המקונג שבהודו-סין, לא טובה. רימו אותה. בחורף הראשון הכול, גם הבקתה, הוצף במי ים. האורז שזרעה נשטף. וכבר שנים שהיא וילדיה נאבקים. בונים סוללות עפר. מנסים לשרוד. לא מצליחים להתפרנס. רעבים. מרגריט יוצאת לא פעם ליער כדי לצוד לעצמה אוכל. העולם, כבר הבינה, אינו צודק, ובתוך נפשה פעורה תהום שקוראת לה לפעמים ליפול לתוכה. לאבד את שפיות דעתה. לנוס אל הטירוף.

היא מרגריט דיראס, שתלך לעולמה בגיל שמונים ושתיים, בתום חיים רבי פעלים: אחרי ששבה בנעוריה לצרפת, מולדת הוריה, למדה באוניברסיטה. בימי מלחמת העולם השנייה הייתה פעילה ברזיסטנס, סעדה את בעלה הראשון, ששב ממחנה ריכוז, הייתה קומוניסטית שהתפקחה, התגרשה פעמיים וילדה בן אחד, נגמלה מהתמכרות לאלכוהול, שכבה מחוסרת הכרה במשך כמה חודשים בשל מחלת ריאות, זכתה בפרס גונקור וכן, כתבה ארבעים ותשעה ספרים וביימה עשרים סרטים. היא כתבה את התסריט של "הירושימה אהובתי" והייתה מועמדת בעבורו לפרס האוסקר.

הסרט נחשב למבשר "הגל החדש" בקולנוע הצרפתי, וביטא את השילוב האופייני ליצירתה: מוות שנוגע ומעורב באהבה בלתי אפשרית ובהרסנות עצמית. "אתה הורס אותי, אתה כל כך טוב אלי," אומרת האישה למאהבה ללילה אחד. היא צרפתייה, הוא יפני. עם בוקר ייפרדו, אחרי שכל הלילה סיפרו זה לזה על המלחמה: הַפְּצצה, הגופות, גזיזת שיער, האהבה, ההשפלה.

הכאב דיראס
ספריית מעריב. לעברית: אביטל ענבר

בראיון שנערך עם דיראס בת השבעים ושבע היא הסכימה עם דבריו של המראיין: כן, יש בכל ספריה זרם תת מימי של בעתה. מניין בא? אולי מהפנתרים השחורים שזינקו בין העצים ביער. אולי מהחופש הפרוע, או מהיתמות. ויש גם פחד מגברים, הסבירה: "כי לא היה לי אבא."

המאהב דיראס
מחברות לספרות, לעברית: רמה איילון

כשהייתה בת שבעים ושמונה יצא אל האקרנים הסרט "המאהב", שנוצר בעקבות הרומן שכתבה שמונה שנים לפני כן. מתואר בו קשר ארוטי, בלתי אפשרי, שאין לו סיכוי במציאות. שום דבר בחיבור הזה לא מתאים או מקובל: הגבר בן עשרים וארבע. הנערה כמעט ילדה, בת חמש עשרה. הוא בן למשפחה עשירה, אצילית, היא בת עניים. הוא סיני. היא צרפתייה. קולוניאליסטית ויליד. אציל ופשוטת העם. חלשה וחזק. חלש וחזקה. התשוקה המיוסרת, הכובשת, נוצרת כנראה בגלל כל הפערים האלה. לא למרות היותם. דיראס לא היססה להכריז כי הספר מבוסס על חייה ועל התנסויותיה, אך מעולם לא הסגירה את שמו של הגבר הסיני.

"אני שייכת לתקופתי," הסבירה דיראס, שמתחה ביקורת נוקבת על הכתיבה הקלאסית, הריאליסטית, "החונקת", לדבריה. בכתיבתה היא ממעיטה בתיאורים, אינה מתמקדת בעלילה, אלא חוקרת את המעמקים של דמויותיה, את הרגשות המורכבים והסותרים.

פעם אחת כדי להכיר דמות לספרה, לקחה מבית חולים לחולי נפש אישה יפהפייה שמשכה את לבה, ישבה אתה בבית קפה והביטה בה אוכלת, שותקת, בוהה: בחנה אותה כמי שמסתכלת בהשתקפותה, בתוך מראה אנושית חיה. אולי ראתה בה ילדות טרופה על חופו של נהר זר.

טור על סופרות באקס נט

מרינה צוויטייבה: הבחירות הטרגיות

החורף במוסקבה בסוף שנת 1919 היה קשה מנשוא. לכולם, אבל יותר מכל למי שנמנה עם הצד הלא נכון, כמו המשוררת מרינה צווטייווה, בת למשפחת אצולה, שבעלה נלחם בצבא הלבן, נגד הבולשביקים.  מלחמת האזרחים הייתה בעיצומה, ומרינה ושתי בנותיה, אליה בת השמונה ואירינה בת השלוש, רעבו. בדירת החדר הקטנה שבה גרו הקירות התפרקו והגג נפרץ. דרך החורים אפשר לראות את הכוכבים. לא היה אוכל. לא היו בגדים. לא היו עצים להסקה. מי יכול לתאר לעצמו את הקור ששרר שם, את הרעב. מרינה, שבעיניי רבים נחשבת אחת המשוררות החשובות והמקוריות ביותר בשפה הרוסית, לא החזיקה מעמד בעבודות שסידרו לה מכרים. את בעלה לא ראתה זמן רב. אחותה וגיסתה היו רחוקות ממנה. מרינה החליטה להכניס את שתי הילדות לבית מחסה. שם, הבטיחה לעצמה, יקבלו מזון בשפע. אפילו שוקולד.

רבים ברוסיה קפאו באותו חורף למוות. המשורר אלכסנדר בלוק מת מרעב בפטרבורג.

מרינה עם בתה

די מהר, כשנודע לה שהילדות חולות, החזירה מרינה את הבכורה, האהובה, המוצלחת, בת דמותה,  לקחה אותה הביתה וטיפלה בה, כמיטב יכולתה. הקטנה, שבגיל שלוש עדיין לא דיברה, שרק בקושי הצליחה להחזיק את הראש, שהתנדנדה, ומלמלה – אין לדעת אם הגורמים לפיגור בהתפתחותה היו מולדים או סביבתיים – נשארה בבית המחסה, שם מתה כעבור כמה חודשים. האם בגלל התעללות, רעב, מחלה וקור, ואולי כי הוזנחה. כנראה שבגלל כל אלה גם יחד. למרינה נודע רק באקראי על מותה של הילדה. היא גזרה על עצמה אלם שנמשך כמה חודשים. להלוויה לא הגיעה.

המסע אל הים
הוצאת חרגול. לעברית: רנה ליטווין

מלחמת האזרחים הסתיימה, ומרינה ובעלה, סרגיי אפרון, היו בצד המובס. הם גלו לברלין, חיו בפראג, שם נולד בנם, ולבסוף עברו לפריס וחיו בעוני.

"איך אפשר לכתוב אם בבוקר עלי ללכת לשוק, לקנות אוכל, לבחור, לחשב שיספיק – והנה מצאתי הכול, ואני נסחבת עם הסל בידיעה שהבוקר אבוד… ולאחר שכולם אכלו והכול נוקה – אני שוכבת כך, ריקה כולי, אף לא שורה אחת! ובבוקר כל כך שואפת אל השולחן – וכך מדי יום ביומו!" כתבה מרינה, שהקדישה את אחד ממחזורי השירים שלה לשולחן: שאוכלים עליו, שכותבים עליו, שמשעינים עליו את המרפקים, שהוא "ארבע רגליים לעקשנות", שהוא "סוס – דהירה – אל הנצח".

כששאל אותה כתב של עיתון מהם איחוליה לקראת שנת 1926 השיבה מרינה: "לעצמי – חדר משלי ושולחן כתיבה. לרוסיה – מה שהיא רוצה לעצמה."

מרינה עם בעלה וילדיה
עם בעלה, בתה הבכורה ובנה

עמיתיה המהגרים הרוסיים בפריס, חשדו במרינה שאינה אנטי בולשביקית די הצורך. שהביקורת האנטי סובייטית שלה מעורפלת מדי. דנו אותה לכף חובה, כי שיבחה את המשורר הסובייטי מייקובסקי. היא מצאה את עצמה בלי קוראים. "שם," כתבה, "לא פרסמו, אבל קראו אותי. כאן מפרסמים אותי – ולא קוראים".

שיריה של מרינה
הוצאת גוונים. לעברית: מירי ליטווק

ארבע עשרה שנה אחרי שעברו לפריס, החליט בעלה של מרינה לחזור לברית המועצות. הוא היה אהבת חייה, אף על פי שניהלה רומנים רבים, גם עם נשים. לפתע החל לתמוך בגלוי בסובייטים, הצטרף לאיגוד לשיבה לברית המועצות, היה פעיל פוליטי, עבד בשביל המשטרה החשאית הסובייטית והיה כנראה מעורב ברצח בנו של טרוצקי. בתה עבדה בעיתון קומוניסטי. בנה תבע לשוב לארץ שכלל לא הכיר.

שלושה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, פיזרה מרינה את כתבי היד שלה בין אנשים שונים, וחזרה לרוסיה. חודשיים אחרי כן נאסרה בתה ונשלחה לגולג. בעלה הוצא להורג. בנה גויס, ונהרג בחזית, בשנת 1944.

בסוף אוגוסט של שנת 1941 השאירה מרינה לבנה מכתב פרידה, ותלתה את עצמה.

שלושים שנה אחרי מותה עדיין זכרה בעלת הבית בפליאה את ההתאבדות: הלא נשארו למרינה במזוודה שני ק"ג קמח, סולת, 400 גרם סוכר. "הייתה עוד מספיקה," אמרה, "אחרי שהיו אוכלים את הכול…"

שניים משיריה של צווטייבה שתורגמו לעברית

*

לעברית: ריטה קוגן

 

אתה חולם, אך לא אותי – אמת.

אמת, כי לא אותך אני חולמת.

כי קרקע לעולם לא תישמט

מתחת לרגלינו, נאלמת.

 

נעים לי להיות, כן ככה סתם,

מופרעת, ולשפוך מילים כמים.

ולא לחוש בחנק אדמדם

כשבטעות נוגעות להן ידיים.

 

נעים לי שאתה חובק אישה

אחרת מול עיניי, כל כך רגוע.

ולא זועם עליי כי בפגישה

נישקתי איזה  גבר לא ידוע.

 

נעים לי שאינך הוגה בשמי.

ולא צריך סיבה כדי לגשת.

וכוס לא תנפץ למעני,

ולא עליי יאמרו כי מקודשת.

תודה לך מכל נימי נפשי

שכך אתה אותי אוהב בלי דעת.

תודה על מנוחת לילות שישי,

ועל מעוט פגישות ועודף להט.

 

על אי-טיול רומנטי ואיטי.

על שמש – שלא בנו היא הולמת.

תודה על שאינך חולם אותי,

וצר לי – לא אותך אני חולמת.

1915


יש רק אמת אחת

לעברית: יהונתן גפן

יש רק אמת אחת שמתגלה לה
אין טעם בריבים ומלחמות.
תראו, כבר ערב,
תראו איך שוב יורד עוד לילה על גנרלים, אוהבים וחלומות.

טל על דשא, ונושבת לה הרוח,
סערת כוכבי שמים שככה
ועוד מעט נשכב כולנו וננוח
מתחת לאדמה הזאת שמעליה
לא נתנו זה לזה
אף רגע מנוחה.


טור על סופרות באקס נט

אמילי ברונטה: התשוקה והנקמה של בת הכומר הביישנית

ילדותה לא הייתה שונה בהרבה מזאת של בני דורה. היא גדלה עם אחיותיה ואחיה בכפר קטן במערב יורקשייר. אמה מתה כשהייתה בת שלוש ואחותה הקטנה אן הייתה בת פחות משנה. שלוש האחיות הגדולות יותר נשלחו לפנימייה, שם סבלו מהתעללות. כשמלאו לאמילי שש שנים היא הצטרפה אליהן. תוך פחות משנה מתו שתי הבכורות משחפת. מוות, יתמות, בדידות, ייסורים של הגוף והנפש, היו מנת חלקם של ילדים רבים במאה התשע עשרה.

אמילי והאחות האחרת, שרלוט, חזרו לבית אביהן הכומר, שחינך בנוקשות אותן ואת אחיהן, ועשה זאת בסיועה של דודתן, אחותו. במשך היום כלאו את הילדים בחדר אחד והם נדרשו לשמור על דממה, כי אבא עובד. כדי להשתעשע חיברו ביחד סיפורים. בכך היו בכל זאת בני משפחת ברונטה שונים מילדים אחרים: כל הארבעה ניחנו בדמיון יצירתי יוצא דופן, ובכושר המצאה. הדמויות שהגו, ציירו, וכתבו, מילטו אותם מהמקום ומהזמן, ואפשרו להם לחיות במציאות החלופית שבראו לעצמם.

מאז שמלאו לאמילי שבע עשרה ניסתה כמה פעמים לצאת מהבית: עונייה של המשפחה אילץ אותה לחפש עבודה כמורה, אבל עד מהרה חזרה כל פעם: ביישנות מופלגת מנעה ממנה את היכולת להיות במגע עם אנשים, הבית היה המקום שאליו מגיעים כשבחוץ מסוכן, והחדר הסגור שבו אילצו אותה לשבת שעות ארוכות נהפך גם הוא למקום מפלט שקרא לה ופיתה אותה לשהות בו ולהמשיך להמריא מתוכו באמצעות המילים. בשנת 1846 בדו לעצמן שרלוט, אמילי ואן שמות עט ופרסמו ביחד ספר שלא זכה לתהודה ולא שרד.

אנקת גבהים
הוצאת ידיעות ספרים. לעברית: גרשון גירון

אבל כעבור שנה, כשאמילי הייתה בת עשרים ותשע, ורק שנת חיים אחת עוד נותרה לה, היא פרסמה את הרומן האחד והיחיד שתספיק לכתוב: אנקת גבהים, שנחשב עד היום לאחת מפסגות הספרות הוויקטוריאנית. הדמות שבראה, היתקליף המסתורי, אהבתו הדחויה, תשוקתו הסוערת, אדמת הביצות הערפילית שבתוכה הוא מתנהל, דמותו של המספר התמים, השולי, שהמחברת מתחכמת לו ומטעה אותו עד שאינו מבין לאשורם את המאורעות שהוא מתאר ואת מה שמספרים לו, פיתולי העלילה וההעמקה לתוך נפש האדם, יצרו מעשה אמנות מורכב ורב עוצמה. קוראיו הרבים אינם מחמיצים את האכזריות שהוא מביע. את התובנה שהכאב שגורמת התעללות מעורר רצון בנקמה.

Wuthering Heightsגם על הספר הזה לא חתמה אמילי בשמה האמיתי, כמו גם אחותה, שרלוט, שכתבה בסמיכות זמנים את הרומן המפורסם לא פחות, ג'יין אייר, עלילותיה של משרתת שנישאת אחרי תלאות לאדון שהעסיק אותה. ספרה של שרלוט זכה להצלחה מיידית וסוחפת. לעומתו התקבל אנקת גבהים בשעתו בהצלפות: "יש ברומן הזה כתיבה עזת כישרון," כתב מבקר בן זמנה, "אבל הוא מתבזבז… הספר הזה מתעד את הרוע."

וכן: "קשה להבין איך אפשר היה לנסות לכתוב ספר כזה בלי להתאבד אחרי כמה פרקים. זאת תרכובת של וולגריות וזוועות לא טבעיות."

אלה היו רק חלק קטן מהביקורות שאמילי נאלצה לקרוא. לעולם לא תדע שהספר ייחשב תוך זמן לא רב ליצירת מופת. שגם במאה העשרים ואחת ימשיכו לקרוא, לתרגם וללמד אותו. שלאורך השנים יסריטו אותו בגרסאות רבות, יעלו אותו על במת התיאטרון והאופרה, יכתבו לו גרסאות המשך, שהספר יעניק השראה ליצירות רבות אחרות. אנקת גבהים הסרט עם לורנס אוליבייה

שרלוט, שהאריכה ימים יותר מכל אחיה, כתבה על אמילי: "הייתה לה נטייה להתבודדות… הייתה בה נדיבות כלפי אנשים, אבל היא לא ביקשה לשוחח אתם… ועם זאת הכירה אותם: הבינה את מעשיהם, את שפתם, את ההיסטוריה המשפחתית שלהם; היא שמעה אותם בעניין, ודיברה עליהם בפרטי פרטים ציוריים ומדויקים, אבל אתם ממש כמעט מעולם לא החליפה מילה."

יש הסבורים כי הביקורות הקשות החישו את מותה של אמילי. אבל הספר ששילחה אל העולם ממשיך לדבר בשמה.

טור על סופרות באקס נט

אידה פינק (חלק ראשון): כיצד הצילה אותה זהותה הבדויה

המשפחה שלה מודרנית, בורגנית, מעורה היטב בחברה הפולנית בעיר הולדתה, זברז' שבמזרח המדינה. אביה רופא מצליח. אמה דוקטור למדעים שעובדת כמורה למדעי הטבע ולמתמטיקה. יש לה אחות אחת, צעירה ממנה בשנתיים. הם אמנם שומרים על מודעות יהודית, למשל – חוגגים את החגים, אבל הם חילונים, ושפת הדיבור שלהם בבית אינה יידיש אלא פולנית וגרמנית. לה עצמה יש תוכניות ברורות: היא מוזיקאית מוכשרת, מתעניינת גם בספרות, ושואפת להיות פסנתרנית. היא מכשירה את עצמה לכך בלימודים בקונסרבטוריון של לבוב.

אבל החיים המוכרים, המבוססים, נעצרים בתחילת חודש ספטמבר של שנת 1939 כשהצבא הגרמני פולש לפולין ופורצת מלחמה. היא בת שמונה עשרה. לפני חודשיים סיימה את לימודיה בגימנסיה. לאוניברסיטה כבר לא תגיע. תקוותיה נגוזו והעתיד שתכננה איננו עוד. המשפחה מוצאת את עצמה בגטו, שם הם מנסים להסתתר מפני הסכנה, קשובים בלי הרף לכל רעש מפחיד ומאיים, חיים כל העת לצד המוות. הם יודעים: אם לא יפעלו בהקדם, אם לא יברחו, יגיעו הרוצחים גם אליהם. אביה רב התושייה מצליח לסדר לבנותיו מסמכים מזויפים שבאמצעותם הן מתחזות לפולניות. לפחות לאחת מהן, האחות הבכורה, יש מה שנקרא אז "מראה טוב": היא בהירת עיניים ושיער ופניה מעוגלות. האחיות מגיעות לגרמניה ועובדות שם כפועלות פשוטות. האב עצמו מוצא מחסה אצל איכרים פולנים שמכירים לו תודה על מה שעשה למענם לפני המלחמה. כשזהותן של האחיות נחשפת, הן מצליחות לברוח שוב, נודדות ממקום למקום, עובדות בחקלאות ובבתי חרושת. קשה להן לעמוד כל הזמן על המשמר, להעמיד פנים, להחליף שוב ושוב את הזהות. "בהתחלה הייתי שחקנית גרועה", סיפרה לימים. "אחר כך השתפרתי ושיחקתי טוב יותר, ובסוף כבר לא הייתי שחקנית. הייתי הדמות הבדיונית שיצרתי."

שמה אידה לנדאו שנהפכה אחרי המלחמה לאידה פינק, אחרי שנישאה לניצול כמוה.  גם אחותה ואביה  שרדו. (אמה נפטרה ממחלה בעיצומה של המלחמה). בשנת 1957 קיבלה, ביחד עם שאר בני משפחתה, את אשרת היציאה המיוחלת מפולין, ועלתה לישראל.

אכן, אידה פינק ניצלה מהשואה ועזבה את פולין, אבל השואה ופולין לא עזבו אותה. היא אחת הסופרות הישראליות המוכרות והאהובות, אך את כל סיפוריה כתבה לא בעברית, אלא בשפת אמה. במשך שנים ישבה בדירה קטנה בחולון וכתבה על דפים, בעיפרון, ובמכונת כתיבה פולנית מיושנת שהביאה עמה משם. "אינני צריכה נוף כדי לכתוב," הסבירה, "הנוף נמצא בתוכי." כל סיפוריה נגעו בכאב שהתוודעה אליו בימי המלחמה. היא נחשבת סופרת שואה, תואר שהתקוממה נגדו. מעולם לא עסקה "בזוועה הפיזית", כפי שהגדיר זאת דוד וינפלד, שתרגם את רוב סיפוריה.

אדרבא, כשניסתה בתחילת שנות השבעים לפרסם את קובץ הסיפורים הראשון שכתבה, דחה אותה סופר מפורסם מטעם ההוצאה לאור ואמר: "ככה לא כותבים על השואה." שבע  עשרה שנה אחרי כן, בשנת 1988, כשספרה השני, הגן המפליג למרחקים ראה אור, כתב עליו המסאי והמבקר יורם ברונובסקי "רק כך אפשר לכתוב על השואה," כלומר – לא בצעקה רמה, לא בתיאורים מחרידים, אלא בנגיעה בהתרחשויות שאירעו לפני הזוועות עצמן וברגשות ובהתרחשויות הנפשיות שנבעו מהן.

אידה פינק עבדה כמה שנים ביד-ושם, שם תיעדה עדויות של ניצולים שנמסרו בפולנית, והדפיסה פרוטוקולים מחקירותיהם של פושעים נאצים. היא החלה לכתוב סיפורים קצרים שכולם התבססו לדבריה על אירועים אמיתיים. חלקם אירועים שהתרחשו בחייה או בחיי הקרובים אליה – בני משפחה, חברים, מכרים, וחלקם נשאבו מתוך העדויות ששמעה ביד-ושם. "לא צריך בשביל זה פנטזיה," אמרה. "קרו כל כך הרבה דברים, שלא צריך לדמיין כלום".

בכל אחד מהסיפורים הקצרים הללו, האורך של חלקם לא יותר משני עמודים, לכדה רגעים פרטיים של בני אדם ודווקא בכך, בפרטים הקטנים, שכל אחד מהם לוחש את צעקתו, אמרה את האמת המצטברת לכלל אמירה הנוגעת בזוועה המכונה "השואה".

לפני שש שנים זכתה אידה פינק בפרס ישראל. בנימוקי השופטים נכתב בין היתר כי "סיפוריה מצטיינים בהבעה מדויקת וחסכנית, כמעט נזירית, במסירה מרוכזת ודחוסה של תחושות וחוויות ובתבונה מבנית רבה. בתור שכאלה סיפוריה מתגלים ככלי ביטוי רב עוצמה לתיאור הזוועה שפקדה את יהדות אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה."

כל האנשים בעולם פנו אליה בשם שאותו קיבלה מהוריה כשנולדה: אידה. רק אחותה, שהיטיבה להכירה יותר מכל אדם אחר, אחרי השנים שבהן הצילו זו את זו והיו המשענת היחידה, הקשר הבלעדי לעולם שממנו הגיעו ולידיעת האמת על עצמן, המשיכה עד אחרית ימיה לקרוא לה בשם מריסיה, הדמות הבדויה האחרונה שאותה לבשה במסע הימלטותן.

נראה כי גם כשחזרה לזהותה, משהו מהדמויות הבדויות שגילמה כדי להינצל נשאר טבוע בנפשה. ואולי היכולת של אידה להתמזג בתוך מריסה וללבוש דמות אחרת מזאת של עצמה הייתה המפתח שבעזרתו פתחה את הדלת הפנימית לסיפוריה.

 

סימון דה בובואר: נכתב עליה כי הנשים חייבות לה הכול. מדוע, אם כך, חשה מרומה?

השעה עשר לפני הצהריים. זה עתה גמרה את סידורי הבוקר שלה. אין מי שיסיח את דעתה, שיתבע ממנה תשומת לב, שירותים, הקשבה: היא גרה לבדה. כך, מאז ומתמיד. עכשיו היא מתיישבת ליד שולחן הכתיבה שלה, בחדר האורחים הגדול, המוצף אור שמש, שמשמש לה גם חדר עבודה. על השולחנות הפזורים בחדר מונחים חפצי נוי שאספה במסעותיה בעולם. עד השעה אחת תכתוב ברצף, בלי שום הפרעות, ואז תצא לפגוש חברים. בחמש בדיוק תחזור לכתיבה, בדירתה שברובע  מונפרנס בפאריז, או אצל ידידה לחיים, ז'אן פול סרטר, הפילוסוף הנודע, שגר במרחק חמש דקות הליכה ממנה.

דה בובואר בביתההיא סימון דה בובואר, מחברת הספר המין השני, שראה אור בשנת 1947. הספר עצום הממדים – אורך שני כרכיו בעברית יותר מאלף עמודים  – היה לציון דרך בחשיבה הפמיניסטית המודרנית.

המין השני
ידיעות ספרים, לעברית: שרון פרמינגר

"גבר מוגדר כיצור אנושי. אישה – כנקבה. וכשהיא נוהגת כבן אנוש, טוענים נגדה שהיא מחקה את הגבר," כתבה דה בובואר, וגם: "נשים אינן נולדות נשים, אלא נהפכות לנשים," וקבעה בכך את האבחנה בין מין למגדר. תנאים חברתיים, התכחשות ליכולותיהן של נשים, שלילת זכויותיהן, את כל אלה בחנה בניתוח היסטורי, כלכלי, סוציולוגי, אנתרופולוגי, ספרותי ופסיכולוגי, תקפה את מה שכתב פרויד על המיניות הנשית, והציבה בפני קוראיה מראה משקפת לעיוות הבלתי נתפס: ראיית המגדר הנשי, המונה לפחות מחצית מהאנושות, כמין האחר.

המין השני היה ספר שעיצב את המציאות. הוא היה מקור של השראה וכוח לנשים רבות. "הוא שינה לי את החיים!" אמרו עליו רבות. כמובן שגם הותקף קשות. אמרו על המחברת שהיא לא מסופקת, קרה, נימפומנית, פאלית, נשים שנתפשו קוראות אותו בשנות החמישים והשישים נחשבו חתרניות.

סימון דה בובואר כתבה גם יצירות פרוזה – שבעה רומנים שעל אחד מהם, המנדרינים זכתה בפרס גונקור, לימדה, הייתה פעילה נגד מלחמת צרפת באלג'יריה. הישגיה היו כאלה שבמותה, בשנת 1986, הכריזה כותרת בעיתון: "נשים, אתן חייבות לה הכול!"

ועם זאת, ולמרבה התמיהה, כתבה דה בובואר בערוב ימיה שמבחינתה, ההישג החשוב ביותר בחייה היה הקשר שלה ארוך השנים, עד ליום מותו, עם סרטר.

סימון וסרטר
סימון דה בובואר וסרטר

הם לא נישאו, לא חיו באותו בית, לא הולידו ילדים. מלכתחילה ערכו ביניהם הסכם: אהבתם היציבה לא תמנע מהם פרשיות אהבה אחרות. היא הסכימה. ייתכן שמבחינתה סרטר רק נהג לפי הדפוסים הבורגניים שהכירה. כך נהג אביה. כך נוהגים גברים. אלה הזכויות הטבעיות שלהם. ההבדל במקרה שלה: הם יהיו שווים. כלומר – גם היא תוכל לנהוג כרצונה. אכן, כך היה. הם דיווחו זה לזה על התנסויותיהם, עודדו, תמכו, תיארו את מעשיהם, והיא אף עזרה לו למצוא לעצמו נשים. ובכל זאת, בתוך השוויון שקבעו להם, נראה שסרטר היה שווה הרבה יותר. היו לו אינספור פרשיות אהבים. גם היא נטלה לעצמה חירויות, גם עם נשים, אבל הקשרים שלה היו ממושכים ועמוקים יותר. בכתביה, באוטוביוגרפיה שלה, בספרה "מכתב פרידה מסרטר" שראה אור ב1981, שנה אחרי מותו, ניכר שסבלה מקנאה.

דה בובואר וסרטר
סימון דה בובואר וסרטר

עשרים ואחת שנה לפני מותה, התראיינה דה בובואר לעיתון "פריז רוויו". הכתב שאל מדוע כתבה שהיא "נדהמת לגלות עד כמה היא מרגישה שרומתה."

"יש הסוברים שאת רואה בחייך כישלון," הוא אומר, בעצם – שואל.

היא מכחישה זאת, ומסבירה: "אני מדברת על הנערה בת השבע עשרה שחלמה בכפר ליד עץ הערמון על מה שתעשה בהמשך חייה. עשיתי כל מה שרציתי, כתבתי ספרים, למדתי, אבל בכל זאת רימו אותי, כי לעולם לא יהיה יותר מכך."

אכן.

טור על סופרות באקס נט

ג'ורג' אליוט: המרד, ההצלחה והאהבה של "ילדה מכוערת"

ומדוע בחרה לעצמה של שם גבר.

מרי אוונס בת התשע נשלחה לבית הספר ללמוד: נפרדה מהמשפחה, עזבה את בית הלבנים האדומות, באחוזה שאביה מנהל, ועברה לפנימייה. יחסיה עם אמה קרירים וכנראה שאינה חסרה למרי, אבל היא כן מתגעגעת לחיים שבכפר, לשיטוטיה בשדות הירוקים, החצויים בגדרות שיחים, לדיג בתעלות ובבריכות המים, לאחיה, ובעיקר לאביה: היא הבת החביבה עליו. בצר לה מחפשת מרי דמות מבוגרת להישען עליה, ומתקרבת לאחת המורות, שאתה היא מנהלת שיחות מפתיעות בתבונתן על פילוסופיה ואתיקה. המורה אוונגליסטית אדוקה, ומרי הולכת בעקבותיה, מתקרבת לדת, מתלבשת בצניעות ומקפידה על ביטול עצמי ועשיית מעשים טובים.

שלושים שנה אחרי כן, מרי אוונס איננה עוד. היא שינתה את שמה ואת השקפת עולמה. היא פורצת דרך, מורדת במוסכמות, מעצבת לעצמה חיים שונים מאלה של בני משפחתה ומכריה. היא ג'ורג' אליוט, ילידת 1818, סופרת מוכרת ומצליחה מאוד. עד מותה, בגיל שישים ואחת, פרסמה שישה רומנים ושלושה עשר קובצי שירה, זכתה לקהל קוראים נלהב, התעשרה מהכתיבה, ואפילו הוצגה בבית המלוכה, חרף אורח החיים שניהלה, שנחשב בימיה שערורייתי.

רישום של גורג אליוטאך נשוב למרי אוונס. אביה השתדל שבתו תזכה בהשכלה רחבה, כי היה בטוח שכיעורה ימנע ממנה להינשא ורצה להבטיח שתוכל לעבוד ולהתפרנס כאומנת ומורה פרטית לילדים עשירים. לאחר שאמה מתה, חזרה מרי הביתה כדי לטפל באב. היא הייתה בת שש עשרה, המשיכה לקרוא ספרי תיאולוגיה, והתחילה להטיל ספק ברעיונות האוונגליסטים. האם אמנם, תהתה, נשים ניחנו בנטייה טבעית ומולדת לטפל, והאם אלוהים הקריב את עצמו למען האנושות ככתוב, כמו שנשים מקריבות את עצמן לטובת אחרים? היא עצמה חשה שאין בה דחפים אימהיים, ושאינה מסוגלת להסתפק בעשייה הביתית. היא קראה ספרים על אסטרונומיה וגיאולוגיה והגיעה למסקנה שכדור הארץ לא יכול היה להיווצר בשישה ימים, כמסופר בסיפור הבריאה. פריצת הדרך הראשונה בדרכה להפוך לסופרת ג'ורג' אליוט הייתה כשעזבה את הדת ודגלה בלבה במחשבה חופשית – המושג הוויקטוריאני לאגנוסטיות. כדי למנוע שערורייה נעתרה להפצרות בני משפחתה, והסכימה להמשיך, לפחות בינתיים, להופיע לתפילות בכנסייה.

דמויות מתוך הספר התחנה על נהר הפלוס
תום ומגי, שתי דמויות מתוך הספר "התחנה על הנהר פלוס" מאת ג'ורג' אליוט

בהיותה בת עשרים ושש תרגמה ספר בשם חיי ישו שזיכה אותה בהכרה של חוגים אינטלקטואליים. מות אביה, שלוש שנים אחרי כן, שחרר אותה להכיר אנשים, לנסוע, לנהל פרשיות אהבים: כך למשל חייתה בפנסיון שבו גרו גם המוציא לאור שאתו עבדה, רעייתו והמאהבת שלו. כששתי הנשים גילו שגם מרי אוונס מנהלת אתו קשר, הביאו לכך שתסולק.

מרי אוונס זכתה לעצמאות כלכלית כשהחלה לעבוד כעורכת בכתב עת שמאלני, וקנתה לעצמה דירה. ואז התרחשה השערורייה הדרמטית מכולן: היא החלה בקשר זוגי עם גבר נשוי, שאשתו סירבה להתגרש ממנו. בני הזוג אף עברו לגור ביחד, והעמידו פנים כאילו הם נשואים כחוק!

מידלמרץ
הוצאת דביר, לעברית: אפרים ברוידא

בגיל שלושים ותשע נהפכה מרי אוונס לג'ורג' אליוט. היא התחילה לפרסם סיפורים, ואחריהם רומנים רבים. היא בחרה בשם עט גברי כי רצתה להבדיל את עצמה מסופרות בנות זמנה שכתבו בעיקר רומנסות וסיפורי אהבה. היא גם חששה שחייה האישיים יפגעו בהתקבלות של ספריה. אכן, הציבור אהב אותם. המלכה ויקטוריה קראה ושיבחה את ספרה השני והמכירות נסקו. עד מהרה התגלתה זהותה של הסופרת, אבל הצלחתה לא נפגעה. כשהייתה בת חמישים ושלוש, אחרי שהתפרסם הרומן מידלמרץ', לא נחשבה עוד עם בן זוגה שמחוץ לנישואין כמוקצה חברתית. (זמן לא רב אחרי שמת, נישאה כחוק לגבר צעיר ממנה בעשרים שנה). הספרות והמחשבה החופשית ניצחו את מגבלות הדת, וג'ורג' אליוט – את מרי אוונס, הילדה הקטנה, הלא יפה די הצורך, שחיפשה תשובות.

 

טור על סופרות באקס נט

 

הלן קלר: מה אפשר ללמוד ממנה

היא עומדת מול נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר וממששת את פניו. בעוד רגע ייגשו לעסוק בנושא שלמענו ביקשה להיפגש אתו: היא מבקשת לבדוק אתו ביחד מה אפשר לעשות למען החיילים שהשתחררו מצבא ארצות הברית בתום מלחמת העולם השנייה. אצבעותיה קלילות, מרחפות. כשהוא מדבר היא נוגעת בפיו ומחייכת אליו.

אייזנהאואר אינו הנשיא הראשון שבפניו היא נוגעת. עם הנשיא השלושים, קלווין קוליג', נפגשה לא פעם, בחברת רעייתו, ואתם עסקה בהגברת המודעות לצרכיהם של ילדים חירשים ובאיסוף כספים למען קרנות המטפלות בהם. היא נגעה בפניהם של אנשים ידועי שם רבים אחרים: תומס אדיסון, צ'רלי צ'פלין, פרנק סינטרה, מרק טוויין. האחרון אמר עליה שהיא אחת משני בני האדם המעניינים ביותר שנולדו במאה ה-19. (השני היה לטעמו נפוליון).

היא בוגרת של מכללת רדקליף. חייה מוקדשים לפעילות חברתית. היא הייתה בין מייסדי האיגוד האמריקני לחירויות אזרחיות. היא סופרג'יסטית, פעילה למען שוויון זכויות אזרחי לנשים, שנאבקת למען זכות ההפלה. היא פעילה למען נכים: היא מנסה לשכנע את השלטונות כי לעתים תכופות מדי נכות נגרמת בשל עוני ותנאי עבודה מחפירים ופוגעניים. כדי לתמוך ב"איגוד פועלי התעשייה של העולם" שהוקם בארצות הברית (בשיאו, בשנת 1923, מנה מאה אלף איש, אך דוכא כחלק מהמדיניות האנטי קומוניסטית של הממשל), סיירה ברחבי ארצות הברית ואספה תרומות. היא מרבה לנסוע בעולם, גם בישראל ביקרה בשנת 1952, התארחה בכנסת, והרצתה במקומות שונים. בניין אגודת החרשים נקרא על שמה.

עם עובד, 1952

היא הלן קלר, שכתבה שני עשר ספרים, ומאמרים רבים. ג'ורג' ברנרד שואו העריץ את כתיבתה, ולא היה בכך יוצא דופן: ספרה הראשון, האוטוביוגרפי, קורות חיי, שראה אור לראשונה בשנת 1902, נמכר עד כה ב 167 מהדורות, וספרה עושת הנפלאות משמש עד היום בסיס להצגות וסרטים, ואנשים ברחבי העולם ממשיכים לקנות ולקרוא אותו.

שישים ושלוש שנים לפני פגישתה של קלר עם הנשיא אייזנהאואר, לא היה יכול איש לשער שזהו העתיד הצפוי לה. הילדה, שבגיל שנה וחצי איבדה את מאור עיניה ואת שמיעתה בעקבות מחלה קשה, הייתה מיואשת ואלימה. הפער בין תבונתה הטבעית ובין יכולתה להביע את עצמה ולהבין את העולם הסובב אותה, ועמו – החמלה המובנת, הנוגעת ללב, של הוריה שחסו עליה והניחו לה להשתולל מכעס בהתקפי זעם אלימים בכל פעם שהתסכול גבר עליה – הביא לכך שהייתה ילדה פרועה ואומללה.

"הייתי בדרגה נמוכה יותר מחיה," כתבה בדיעבד. "היא הייתה אבודה ומחוסרת
תקווה," אמרו הוריה.

הנס בחייה של הלן קלר התרחש כשמלאו לה שבע: אל הבית הגיעה מורה, שאותה כינתה לימים "עושת הנפלאות". אותה מורה, אן סאליבן, ליוותה אותה כל חייה, אחרי ששינתה אותם לחלוטין. אן הייתה רק בת עשרים ואחת, וזאת הייתה משרתה הראשונה. התפקיד שקיבלה על עצמה נראה בלתי אפשרי, אבל היא סירבה לוותר על תלמידתה, וחיפשה דרך לתקשר עם ילדה קטנה, חירשת, אילמת ועיוורת.

פריצת הדרך חלה ביום שבו ציירה אן על כף ידה של הלן, בכתב סימנים, את המילה "מים", ובה בעת שמה את היד מתחת לברז והניחה לילדה לחוש בזרם. מהרגע שהבינה הלן את הקשר שבין הסימנים למציאות, כשהתחוור לה שאפשר לתקשר, ואיך, היא התחילה לכבוש את העולם. תחילה בצעדים קטנים: הלן תבעה בתזזית, בהתלהבות שלא היה לה קץ, לדעת את שמות כל החפצים הסובבים אותה. ואז למדה לתקשר. להביע רגשות ומחשבות. למדה כתב ברייל. הרחיבה את הידע וההשכלה שלה וגיבשה את השקפת עולמה ההומניסטית, אוהבת האדם. משם, מהרגע ההוא שליד הברז, נבע כל השאר: האפשרות לבטא ולממש את כוחה ואת כישרונותיה, ואת תעצומות הנפש שלה ושל מורתה, ובזכות כל אלה – להשפיע על העולם, למרות נכותה ובגללה.

הלן קלר נגעה לא רק בפניהם של נשיאים, אלא גם בנפשותיהם של רבים אחרים. "יש דבר אחד גרוע יותר מלהיות עיוור: להיות אדם רואה, שאין לו חזון," אמרה, ובכך לימדה את כולנו שיעור.

טור על סופרות באקס נט

סילביה פלאת: חידת מותה

האם באמת התכוונה להתאבד? 

"למות זאת אמנות," היא כתבה באחד משיריה. כל הפרטים מתוכננים היטב: על דלת הדירה בקומה שמתחתיה כבר תלתה את הפתק: "תתקשר לרופא שלי," עם מספר טלפון, בכתב יד ברור. את השכן שאלה מתי בדיוק בכוונתו להתעורר בבוקר ולצאת מהבית. הוא יראה את הפתק, קולות נזעקים יישמעו, דיבורים, מישהו יגיע, מישהו ייגע – בפעם הקודמת, לפני עשר שנים, במרתף, עם כוס המים, השמיכה וכדורי השינה, כבר מתה קצת, וכשהפסיקה למות קיבלה בחזרה את כל המילים הנחוצות שרק אתן אפשר לדעת –  ובכל מקרה, בתשע בבוקר תגיע הנערה שעוזרת לה לטפל בילדים. הם בחדרם, ישנים הקטנים, פרידה בת השלוש, ניקולס בן השנה.

היא פועלת ביעילות, פתאום נמצאו לה כוחות שכבר כמעט שכחה, משהו שהכביד מאפשר לה לפעול, אם לא תעשה את זה עכשיו אולי כבר לא תצליח. היא משתמשת במגבות המטבח ובסמרטוטים שמצאה. אוטמת ביסודיות את הפתחים: המרווח שמתחת לדלת, החרך בין הדלת לקיר.

הילדים שקטים. הילדים חולמים. גם אם יבכו לא תשמע אותם, אבל היא זוכרת: היא עדיין האימא כאן, והיא מגינה עליהם עם כל המגבות האוטמות האלה. קר. הבית לא מחומם די הצורך. חשוך. היום יעלה רק בעוד שעות ארוכות, כך בפברואר בלונדון: דומם, צונן, אפל. היא רועדת: השחור שממלא את האוויר חודר לתוכה, היא נושמת אותו, עוד מעט תוכל לנוח – עוד מעט –

סילביה פלאת עם ילדיה

היא פותחת את הגז ומכניסה את הראש לתוך התנור. כשהחולשה מחלחלת והמחשבות מתרפות ומתערפלות היא לא נאבקת בשאיפות. החושך עוד מצלצל רגע באוזניה, ואז משתתק. היא לא יודעת, וכבר לא תדע: הרופא לא הוזעק. אדי הגז ירדו דרך הרצפה אל דירתו של השכן מלמטה. והוא איבד את ההכרה. כשהתעורר, כבר היה מאוחר מדי.

היא סילביה פלאת. המשוררת. הסופרת. לפני כשנתיים ראה אור קובץ השירים הראשון שלה. הספר זכה לשבחים מסוימים. לפני כחודש ראה אור הרומן היחיד שכתבה, פעמון הזכוכית, שהיה קרוב מאוד לחייה. תיאר התדרדרות נפשית, אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, וגם את מה שהתרחש בנפשה ממש במהלך הכתיבה: הדיכאון השוקע, המשתלט. הביקורות שקיבל הספר עד יום מותה היו פושרות. הניו יורקר למשל שיבח את ההומור השחור שבו, אבל הוסיף שיש משהו ילדותי בסגנונו, "המסגיר את חובבנותה של הכותבת." אמה רחוקה ממנה, בבית, באמריקה. לאחרונה הגיעה לפני כחצי שנה לביקור כשסילביה ובעלה, המשורר טז היוז, עוד גרו ביחד בדבון, בבית האחוזה הענקי שהושאל להם. אימא עזרה, אבל סילביה לא יכלה שלא להבחין במבטיה השותקים, הביקורתיים. גם היא כבר הבינה: הבעל של בתה בוגד בה.

כשנודע לטד היוז דבר מותה אמר: "חיי הסתיימו. מעכשיו נשאר רק כל מה שלאחר-המוות." עם זאת, לא חלף זמן רב לפני שאסיה, האישה שהתאהב בה במהלך נישואיו, עברה לגור אתו, ועם הילדים שלו ושל סילביה. הזכויות על יצירותיה של פלאת עברו לרשותו של האלמן, שכן טרם התגרשו. במשך שנים לא חדלו ידיים נעלמות להוריד את השם "היוז" מהמצבה שהונחה על קברה של סילביה פלאת.

סילביה פלאת וטד יוז

אסיה, אשתו השנייה של היוז, ילידת ברלין שגדלה בתל אביב, הייתה גם היא משוררת. שש שנים אחרי מותה של פלאת אטמה אסיה את דירתה בלונדון ופתחה את ברז הגז. מצאו אותה מתה במיטתה, ביחד עם בתה בת הארבע. ניקולס, בנם של סילביה וטד, התאבד בתלייה, בבגרותו.

אבל יצירותיה של סילביה פלאת שרדו, והן זוכות להערכה רבה. פעמון הזכוכית תורגם לשתים עשרה שפות, ומופיע לא אחת ברשימות שונות של "מאה הספרים הטובים ביותר".

"אני עוצמת את העיניים," כתבה פלאת, "והעולם מת. אני פוקחת אותן, והכול שוב נולד." אין לדעת מה עוד יכלה להוליד וליצור אילו הייתה רצפת הדירה ההיא אטומה כיאות.

סופרת סופרות 2

קרול שילדס: לצאת לירח דבש עם הבעל או עם החברות?

עכשיו 11:00. בעוד שעה יבואו כולם הביתה להפסקת הצהריים. כל החמישה שלה כבר הולכים לבית הספר. עד לרגע זה עסקה בעבודות הבית הנחוצות. כמו שעשתה אמה. כמו שעשתה סבתה לפניה, וכל הנשים שהכירה אי פעם.

יש לה אם כן בדיוק שעה אחת פנויה, ועליה להשלים את שני העמודים שהתחייבה בפני עצמה לכתוב. אם תעמוד במשימה היומית הזאת, יצטברו עד סוף השבוע עוד עשרה דפים. להתחיל בכך החליטה כי היא אוהבת לקרוא, ומתקשה למצוא ספרים העוסקים בה ובנשים הסובבות אותה.

יומני האבן
יומני האבן,  מודן, לעברית: עופרה עופר

שמה קרול שילדס,  ילידת ארצות הברית, חיה בקנדה.

שילדס התמידה בכתיבה. בתום תשעה חודשי עבודה, ממש ביום הולדתה הארבעים שחל בחודש יוני של שנת 1976, ראה אור הרומן הראשון שלה. שבע עשרה שנה אחרי כן פרסמה את ספרה השמיני, יומני האבן, שזיכה אותה בפרס פוליצר, והיה מועמד לפרס בוקר.

היא נולדה בפרבר של עיירה קטנה ליד שיקגו, וגדלה במשפחה שגרתית, בשכונה שמרנית שחיו בה רק לבנים. בנעוריה לא הכירה אף אדם שלא הלך לכנסייה. היא למדה בבית ספר טוב, שהכיתות בו קטנות, הייתה ילדה ממושמעת וגדלה להיות אישה שנהגה בדיוק על פי המצופה: נישאה בגיל צעיר וגידלה ילדים. בצעירותה כלל לא עלה בדעתה שיש לה קול משלה. שמישהו עשוי להתעניין בדברים שהיא רוצה לומר. למשל: לדבר על חשיבותן של חברות בחייהן של נשים.

במפגשים  עם חברות אני נזכרת לא פעם בתיאור המופיע בספר יומני האבן (שאותו זכיתי לתרגם לעברית, כמו גם שני ספרים אחרים שלה, המסיבה של לארי, וצירוף מקרים,  שלושתם ראו אור בהוצאת מודן): ערב נישואיה יושבת דייזי עם שתי החברות הכי טובות שלה. הן שקועות במה שנשים מרבות לעשות ביחד: צוחקות. כשדייזי חושבת על ירח הדבש הצפוי לה, היא רואה אותן בעיניי רוחה לצדה, ליד מגדל אייפל, ליד הקולוסאום, "מתנשמות, צוחקות, וצוהלות כמו מטורפות," עד לרגע ההארה המדכדך שבו היא מבינה פתאום שלא, הן לא יהיו שם אתה, כי "מעתה תעמוד בכל המקומות הזרים הללו לגמרי לבדה. רק היא עצמה ובעלה."

כשהחלה קרול שילדס לפרסם את ספריה, מתחו עליה ביקורת:

"היא עוסקת רק בעניינים ביתיים, משפחתיים," נכתב, ועל כך הגיבה בחיוך: "התגלה לי סוד: לכל בני האדם יש חיי משפחה, וכולם עסוקים בעניינים ביתיים." בעניין זה השוותה את עצמה לג'יין אוסטין, שעסקה לדעתה באותם נושאים, וגם כתבה עליה ביוגרפיה.

על השאלה אם דייזי גודוויל, הדמות הראשית ביומני האבן, היא גיבורת הספר השיבה, "היא חייתה במשך 10,000 ימים רגילים. ויש גבורה בשמירה על שפיות הדעת… בהתמודדות עם חיי היומיום… עם רגעי השעמום והתסכול."

כדי שתיאורים של שגרה ושעמום לא ישעממו את הקורא, חייבת הכתיבה להיות לא שגרתית. ביומני האבן נקטה קרול שילדס מגוון  תחבולות ספרותיות, למשל – שינויים בנקודת המבט וכתיבה אפיסטורלית, כלומר – שימוש במסמכים אותנטיים, כביכול: מכתבים, רשימות של חפצים שמאירות היבטים שונים בחיי הדמויות, תצלומים.  בספר  מופיעים תצלומים ששילדס ליקטה ממקומות שונים,  והפכה אותם לתצלומי המשפחה שהמציאה. חוג נשות התנועההבדיון נשען על תיעוד אמיתי ששילדס הפקיעה אותו, ושאבה ממנו השראה. הנה למשל, אחד התצלומים "חוג נשות התנועה והקצב", שמצאה באיזה מוזיאון. אחת הנשים המצולמות אמורה להיות דמות ברומן. לימים, כך סיפרה שילדס, יצרו אתה קשר צאצאיהן הלא דמיוניים של הנשים מהתצלום…

המשפחה הייתה  זירת הכתיבה של קרול שילדס. ובכל זאת, כך העידה, הקפידה לא לכתוב על הקרובים לה, "כי רציתי שיישארו בני משפחה וידידים." כשהנחתה סדנאות כתיבה הופתעה לגלות עד כמה נפוץ חששם של כותבים מתחילים לפגוע בקרובים להם. למרות זהירותה, עודדה את תלמידיה לא להירתע ולא להיכנע לפחדיהם. היא עצמה נקטה תכסיס: התחילה במחשבות על משפחתה, אבל התרחקה מתוך המציאות המיידית על ידי כך שדמיינה "מה היה קורה אילו", וכך סטתה אל חיים מומצאים. מעלתה של ספרות בדיונית, אמרה, שהיא תחום האמנות היחיד המאפשר לנו לחדור לתודעה של אנשים אחרים. ובכל מקרה, במבט לאחור נוטים כולנו לשפץ את חיינו ולכן כל אוטוביוגרפיה היא לאמתו של דבר סיפור בדוי.

קרול שילדס שמה לב לכך שתלמידיה נוטים להפריז בכתיבה על רגעים של קדרות וייאוש, והפצירה בהם לתאר גם אושר.

קל להאמין שהיא הצליחה ליישם את עצותיה בזכות החיים הנוחים והמוגנים  שחיה, מיום לידתה ועד מותה. אולי מתבקש לכתוב על אנשים מאושרים ולמצוא "סופים טובים" לסיפורייך, כשאת נשואה לבן זוג אוהב ותומך, וגרה בבית מידות מפואר, עטור צמחייה: עיתונאית שבאה לראיין אותה לקראת צאת ספרה האחרון תיארה בשקיקה את גרם המדרגות הפנימי המרהיב, שנראה כמו לקוח ישירות מתוך הסרט "חלף עם הרוח", והתרשמה מאוד מהעיצוב הפנימי המרשים, הרהיטים העתיקים, גודש הספרים, ומהשלווה והרוגע שאפפו את המרואיינת שלה.

על מחוזות ילדותה אמרה שילדס שהיו "מוגבלים וקרתניים", אבל נראה כי דווקא משם, ומתוך השגרה של היומיום, הצליחה ליצור לעצמה מידה לא מעטה של אושר, ואז להביאו אל קוראיה. את הדמויות והעלילות בדתה, אבל לא את מהות החיים שעליהם סיפרה.

וירג'יניה וולף: שעות חייה האחרונות

המלחמה שבחוץ, הטירוף שבפנים, הקולות, הזיכרונות, השדים, והמכתב שבו הסבירה מדוע החליטה לשלוח יד בנפשה

על מה חושבת אישה שצועדת בדרך לנהר, אחרי שמילאה את כיסי מעילה באבנים כבדות, כדי להיטיב לשקוע? אילו מחשבות מקננות ברגעים כאלה במוחה של אישה, ששנים קודם לכן אמרה: "מותי יהיה החוויה האחת שאותה לא אתאר לעולם"?

שמה וירג'יניה וולף. היא סופרת שמרבה לתאר את חייה במכתבים, ביומנים, בפרוזה. כתבה תשעה רומנים, שישה קבצי סיפורים, ארבע ביוגרפיות, 14 ספרי עיון, מחזה, תרגומים. כל זאת, לפני גיל 60. כתיבתה הספרותית חדשנית. היא נמנית עם מחדשי הסגנון האמנותי הנקרא "זרם התודעה": ניסיון לשחזר במילים את שטף המחשבות החולף במוחה של הדמות כדי לחדור עמוק ככל האפשר אל נפשה. באחד מחיבוריה, "חדר משלך", בדתה דמות – אחותו של שייקספיר, שהייתה לא פחות כישרונית מאחיה, אבל לא הצליחה לממש את הישגיה כי תנאי החיים שלה לא איפשרו זאת. "אני אחותו של שייקספיר", נוהגות פמיניסטיות לומר עד היום.