במשך שנים, וכמו רבים אחרים, עקבתי מקרוב, ככל שהתאפשר לי, אחרי פרשת הרצח של תאיר ראדה בבית הספר שבו למדה בקצרין, וכמובן שגם אחרי גלגולי ההעמדה לדין והערעורים של רומן זדורוב.
כמו רבים, גם אני הייתי בטוחה בתום המשפט הראשון שהמשטרה תפשה את הרוצח.
הפרשה החלה, כזכור, ב־6 בדצבמר 2006. את גופתה של תאיר, שעדיין לא מלאו לה ארבע עשרה כשנרצחה, מצאו באחד מתאי השירותים בבית הספר "נופי גולן", בקצרין. רומן, מהגר מאוקראינה שהגיע לישראל עם אחותו, אמו ובעלה היהודי, עבד ב"נופי גולן" בריצוף. חודש לפני הרצח הנורא נולד לו ולאולגה אשתו, שאותה הכיר בישראל, בן בכור.
אחרי לחץ רב של חוקריו – בהתחלה הכחיש את מעורבתו מכול וכול (לפניו "נתפשו" חשודים אחרים שהצליחו לעמוד בלחצים ולא הודו בפשע שלא ביצעו) הודה רומן שרצח את תאיר, ו"שחזר" את הרצח. (כל מי שצפה בסרטון המתעד את השחזור יכול להבחין בלי שום קושי בכך שהשוטרים המלווים את רומן מכוונים אותו, וברור לגמרי שאין לו מושג איך ואיפה התרחש הרצח). רומן הצליח אפילו לפברק הסברים מפוקפקים למניעיו לרצח (הוא המציא אותם כי שכנעו אותו שאם ישתף פעולה עונשו יופחת): הילדים בבית הספר שיגעו אותו, תאיר נהגה להוציא מהשקע את התקע של אחד ממכשירי העבודה שלו, והפריעה לו בעבודה, היא הזכירה לו ילדה שהתעללה בו בילדותו באוקראינה, והיה גם איזשהו סיפור על סיגריה, שתאיר ביקשה ממנו לכאורה. "אבל תאיר בכלל לא עישנה!" אני זוכרת את אמה של תאיר זועקת כבר אז, בימים הראשונים אחרי הרצח, ואני זוכרת שחשבתי – בסדר… עוד אימא שלא מכירה את הבת שלה…
אני זוכרת גם את זעקות השבר של אילנה על קבר בתה. את "מה הם עשו לנו" המזוויע, ואת הזעזוע מעצם המחשבה שנערה צעירה, בעצם עדיין רק ילדה, הלכה לבית הספר ולא חזרה משם.
אני זוכרת שכבר אז אילנה, אמה של תאיר, התחילה להביע פקפוקים באשר לזהותו של הרוצח. בין היתר כי המשטרה הכריזה פומבית על תפישתו עוד לפני שנערך השחזור.
אחר כך התברר גם שאין שום ממצאים פורנזיים שקושרים את זדורוב לזירת הפשע המדממת. כלום. לא די־אן־איי שלו, לא טביעות אצבע, לא שערות. הייתה רק "מלכת הראיות": ההודאה שלו.
אני זוכרת איך, כמו רבים, כמו אילנה ראדה, גם אני התחלתי להטיל ספק. האומנם תפשו את האדם הנכון? האומנם לא טפלו את הרצח על החוליה החלשה הכי שמצאו, איש תמים, כנראה שגם לא הכי חכם, שלא יודע עברית, שאפשר לבלבל אותו, להטעות, לשכנע אותו שיודה במה שלא באמת עשה?
בפייסבוק נפתחו כמה קבוצות של ספקנים, שהרבו מאוד לעסוק ברצח ובזדורוב. יותר ויותר אנשים הרגישו שנעשה כאן עוול זועק לשמים. יותר ויותר אנשים נעשו מעורבים רגשית, בעוצמה שאין לה אולי תקדים.
זאת היה כנראה מעין תערובת של תחושת אי צדק משווע, ושל סקרנות, כמו בסיפור מתח, עם רצון הולך וגובר לפענוח של הרצח, להבין מי באמת עשה את זה. ולא פחות מכך – מי לא! את מי הפילו בפח, על לא עוול בכפו.
במשך שנים הלכו הקבוצות הללו וגדלו. והופיע בהן שפע של ממצאים מרתקים: סרטונים רבים מתוך החקירות של זדורוב (מחריד לראות אותו חוזר שוב ושוב שהוא לא אשם, עד ששברו אותו). מתוך התא שלו, בבית הסוהר, שם דיבר עם המדובב (שהוא זה ששכנע אותו להודות, ואפילו שם את המילים בפיו!). ראו שם, בקבוצות, את ה"שחזור", וגם סרטונים שבהם חברותיה של תאיר עונות לתשאול של חוקרי המשטרה.
התשובות שחלקן נתנו, הדיבור שלהן, הרמזים המוזרים שרמזו, עוררו ברבים את התחושה, שהלכה ונעשתה ודאית, שמדובר בהן עצמן. שזאת הייתה מזימה רצחנית של קבוצת ילדות.
אודה על האמת, גם אני השתכנעתי בכך. גם אילנה ראדה, אמה של הנרצחת. היו לכך רמזים רבים. למשל – ילדה שסיפרה, בחיוך מוזר, שהיא יודעת מי רצח את תאיר. ילדה שהעידה שזמן קצר לפני הרצח ראתה בשירותים מישהי לא מוכרת, והתיאור של אותה "מישהי" נשמע מאוד לא עקבי ולא הגיוני. היו גם כמה ילדות שכתבו על דלת חדר המורים את שמן עם תאריך ושעה, כביכול – אליבי תמים וילדותי שיצרו לעצמן, לשעת הרצח. והייתה גם ה"תהלוכה" של הילדות שסיפרו שסביב שעת הרצח באו, נכנסו לחדר השירותים והלכו ממנו. מה עשו שם כולן, פתאום? ומדוע סיפרה מישהי מהן שהתכופפה כדי לראות מי יושבת בתא הסגור, ותיארה את נעליה? ומדוע סיפרה אחת החברות שלפני הרצח תאיר והיא ישבו בחצר בית הספר, בפרגולה, ומיד אחרי שתאיר קמה ואמרה שהיא הולכת לשירותים, אותה חברה קמה גם היא, כדי, כך אמרה, שהילדים האחרים שהיו שם לא ישימו לב אליה. נשמע מאוד מוזר. ואיך אף אחת מהן לא חיפשה את תאיר, שהילקוט שלה נשאר עזוב בכיתה? ומדוע דווקא ביום של הרצח אף חברה לא התלוותה אליה בדרך הביתה, כפי שנהגו תמיד לעשות?
ירום הלוי, עורך הדין שהצליח לזכות את זדורוב, לא כותב מאומה על כל אלה בספרו הזיכוי, המסע אל החופש של רומן זדורוב. אדרבא, החשדות הללו נראו לו לאורך הדרך מופרכים, והוא ממש אסר על כל מי שעזר לו לזכות את זדורוב לעסוק בהם, כי לו הייתה, ויש עדיין, תיזה מוצקה וברורה לחלוטין. לו ברור לגמרי מי רצחה את תאיר.
אני מודה שאחרי שקראתי את ספרו לא יכולתי שלא להשתכנע שהוא צודק! הראיות שהוא מביא נראות לגמרי משכנעות. לירום הלוי ברור שהרוצחת היא מי שהוא ממשיך לכנות אותה א"ק, כפי שנודעה ברבים כשעצם קיומה צף לראשונה וזהותה הייתה עדיין חסויה. הלוי מעדיף את הכינוי, כי שמה הפרטי של א"ק זהה לשמה של אשתו של זדורוב, והלוי מתקשה לכנות בו גם אותה.
קראתי את הספר שלו בעניין רב. לאמיתו של דבר, מאחר שהייתי מעורה כל כך בפרטים, הוא לא באמת חידש לי הרבה, ובכל זאת – ריתק אותי.
כי הלוי מתעד ומשחזר לא רק את מהלכי המשפט, לא רק את העדויות (המדהימות! במיוחד אלה של א"ק!), אלא גם את הלכי הנפש שלו, ואת הדינמיקה שהתרחשה בין כותלי בית המשפט.
נדהמתי לקרוא את הקטעים שבהם אב בית הדין, השופט קולה, כמעט פרש מהמשפט כי הפרקליטים (שייצגו כמובן את המדינה וביקשו להשאיר את הרשעתו של זדורוב על כנה גם בפעם השלישית, במשפט החוזר שירום הלוי הצליח להשיג למענו) רמזו שהוא מוטה וחד־צדדי לטובת הנאשם, עוד הרבה לפני מתן פסק הדין.
הדהימו אותי חילופי הדברים בין השופט, שמתלונן על כך שמרוב עלבון "לא היה לו פסח", ותשובתה של הפרקליטה שלה לא היה לא רק פסח אלא גם חנוכה וראש השנה, תלונה שעליה השיב השופט "איפה היה בראש השנה, מה עשיתי לכם רע בראש השנה תגידי לי…"
ממש מוזר בעיניי. השופט והפרקליטה נשמעים כאן כמו צמד פאסיב אגרסיב שמשתדלים לעורר זה בזה רגשות אשמה, מתקרבנים ומתלוננים במין עמדה מתנצחת ומזוכיסטית… כאילו שלא מדובר פה בחיי אדם, אלא במאבק על יוקרה ותחרות של מי יותר פגוע, מי היה יותר רע אל מי, מי יותר מסכן ממי, ומי אמור יותר להתנצל, כי פגע בכבודו של האחר עד כדי כך שהרס לו את החג (את החגים!)…
לא יאמן…!
אבל אלה כמובן רק אנקדוטות. מה שמעניין באמת בספר זה התהליך שירום הלוי עבר ממתעניין אקראי ורגעי למי שמחויב לרומן זדורוב בכל נפשו ובכל מאודו.
ובעיקר – למי שהצליח, בניגוד לכל הציפיות והתקדימים, להביא לזיכויו!
הראיות וההוכחות שהצליח להעלות חד־משמעיות, ולא מפתיע שזדורוב זוכה.
ירום הלוי עמל על כך במשך שבע שנים, וביום שניתן פסק הדין לא רק הוא, וכמובן שזדורוב ומקורביו, היה מאושר: רבים מאוד בציבור (גם אני!) הרגישו הקלה עצומה.
כשקוראים את הספר, את פירוט הראיות, ואת ההוכחות, עקב בצד אגודל, שירום הלוי הצליח לארוג בתשומת לב ובשקידה, אין בכלל ספק שאדם חף מפשע הופלל בזדון. וזה לא רק משמח, אלא גם מפחיד מאוד.
עם עובד, 2026
עורכת: שרי מקובר־בליקוב
348 עמ'