אני מתכוונת עכשיו לעשות מעשה לא לגיטימי בעליל, אבל מרגישה שאין לי ברירה. כי אם לא אעשה את זה, פשוט לא אוכל להמשיך לנשום מרוב מפח נפש, זעם ותסכול.
אני הולכת לכתוב תגובה לספר שקראתי מתוכו רק את הפרק הראשון.
ולא משום שהספר לא מעניין. אדרבא, הוא מעניין מאוד. ייתכן (הלוואי!) שבעתיד אהיה מסוגלת לקרוא את כולו, לחשוב עליו וללמוד ממנו.
היום, כשאני כותבת את הדברים, למחרת בקשת ה"חנינה" שהגיש בנימין נתניהו לנשיא המדינה, כל כולי מתקוממת נגד הניסוחים הלמדניים והניתוחים מאירי העיניים שבהם פותח הספר.
אלמלא המציאות הפוליטית העכשווית הייתי נסחפת לקרוא אותו, ומנסה להתעמק, למשל, בהבדלים המרתקים שהכותב המאמר הראשון, עורך הספר אבי שילון, מראה בין העמדות של "הימין" ו"השמאל" בישראל.
אכן, מעניין מאוד לחשוב על המקורות לפופוליזם של הימין: "ההנגדה בין 'אנחנו' ובין 'הם', או בין 'העם ובין ה'אליטות'" ולהבין ש"אינה חדשה", כי היא הופיעה כבר ב־1925, "בלב התפיסה הרוויזיוניסטית".
(בהקשר זה אני לא יכולה שלא לחשוב על הספר המאלף דמוקרטיה בנסיגה, פופוליזם, קיטוב וההפיכה המשטרית שכתבו נעם גדרון ויניב רוזנאי. הם מיטיבים להסביר בו שני כוחות, פופוליזם וקיטוב, ואיך השילוב ביניהם מאיים על הדמוקרטיה).
מעניינת מאוד ההנגדה שעושה שילון בין "שני האבות המייסדים", כפי שהוא מכנה את דוד בן גוריון ואת מנחם בגין, ולפיה אפשר לאבחן בכמה מילים את ההבדלים בין גישתם של שני האישים ללקחי השואה: "בעוד שבגין חשב על הקורבנות, חשב בן גוריון על הניצולים" (ולכן בגין התנגד להסכם השילומים, ואילו בן גוריון סבר "שלא יהיה נכון לחנך את הישראלים על ברכי התפיסה של היותנו קורבנות").
ההבדלים בין שתי תפיסות העולם התבטאו בעוד תחומים. למשל, "אנשי תנועת הפועלים הדירו את הערבים משוק העבודה בשם רצונם לעבוד את האדמה בעצמם ולממש את עקרון 'העבודה העברית'", ולעומתם "המחנה האזרחי והרוויזיוניסטי [היו] נכונים להעסיק ולעבוד עם ערבים, בשל עקרון היוזמה החופשית והאמונה בכוחו של ההון הפרטי."
מרתק.
אבל המסקנה שמגיע אליה שילון ממש בפסקה הבאה, שלפיה "במובן זה הברית שניסה נתניהו לכרות עם מנסור עבאס לפני הבחירות של 2021 לא הייתה בגדר חריגה מתפיסת הימין המקורי" הקפיצה אותי! האומנם? תפיסה אידיאולוגית היא זאת שהניעה את נתניהו? איך זה מסתדר עם האזהרה שלו ביום הבחירות לכנסת ה-20, במרס 2015, שלפיה "הערבים נוהרים לקלפיות", אזהרה שהטתה כנראה את הכף בבחירות ההן? שש שנים אחרי כן האידאולוגיה נחתה עליו פתאום, ולא אילוצים קואליציוניים (בלבד!)? ומה באשר לניסיונות הפסילה הנוכחיים של המפלגות הערביות?
כששילון כותב ש"אין ספק שהמדיניות הנוכחית של הליכוד שונה לחלוטין מיחסו של בגין למערכת המשפט", שכן בגין "היה הראשון שהזמין את היועץ המשפטי דאז אהרן ברק לדיוני הממשלה", הוא באמת מאמין ששיקולים אידיאולוגיים כלשהם מניעים את נתניהו, לא המאבק שלו, כנאשם שעומד לדין, נגד מערכת המשפט, שאמורה לחרוץ את דינו?
שילון מעניק לנתניהו הרבה מאוד קרדיט. יותר מדי. הוא מראה את ההבדל בינו לבין עמדותיו של בגין, המתון יחסית אליו. בגין התנגד למשל לעונש מוות ולעינויים, צידד בנישואים אזרחיים, ביקש להעמיד את מדינת ישראל כמקום מקלט ל"כל אדם הנרדף פוליטית במדינתו" (ואף העניק מקלט למאות פליטים מוויאטנאם!). שילון משווה, בעצם מנגיד, את העמדות הללו עם אלה של פלג ימני קיצוני יותר, "ברית הבריונים" בהנהגתו של אב"א אחימאיר, שהיו אמנם רוויזיוניסטים, "אבל כבר אז הם קראו תיגר על הליברליזם של ז'בוטינסקי והביעו סלידה מהמשמאל, מהדמוקרטיה ומהכרעות פוליטיות בהסכמה רחבה: הם שאפו להשליט את עמדתם בכוח והעדיפו את הרגל על פני הרציונל".
כאן מגיע שוב שילון למסקנה שנתניהו סתם טועה כשהוא טוען שהוא ממשיך הרוויזיוניזם של ז'בוטינסקי. קודם כול, שילון מפריך את סיפוריו של נתניהו כאילו אביו, בנציון, "היה מזכירו של ז'בוטינסקי"; מראה ש"מדובר בתקופה קצרה בערוב ימיו של ז'בוטינסקי", ומסיק שאביו של נתניהו היה בעצם רוב ימיו "חסיד של 'ברית הביריונים והרדיקלים". טוב, אז אלה היו עמדותיו של בנציון.
אבל מכאן ועד להעניק לנתניהו את הקרדיט המופלג כאילו "הוא בהחלט נאמן למקורות"? אפשר להאמין לרגע אחד שרעיונות, מחשבות ענייניות על טובת העם והמדינה הם מה שמניע את נתניהו? הנאשם בפלילים? האיש שעדותו בחקירה הנגדית במשפט קורסת? ולכן פשוט תובע לבטל את המשפט?
"בקשת החנינה של נתניהו היא הוכחה לכך שכבר לא מדובר בדיקטטור בהתהוות", כתב עו"ד איתי מק, פעיל זכויות אדם, ב־30 בנובמבר 2025 בטור באתר העין השביעית, ובמאמר נוסף, מה־2 בדצמבר,כתב שוב על "נקמת החנינה" "שאינה כוללת הודאה בביצוע עבירה כלשהי" והראה מה הסכנות הטמונות בתגובתו של הנשיא הרצוג.
גם סימה קדמון הסבירה היטב ב־1 בדצמבר 2025, בטור בידיעות אחרונות, מדוע בקשת ה"חנינה" איננה מה שהיא מתיימרת להיות:
ולעומת זאת אבי שילון כותב ביישוב הדעת ש"נתניהו עדיין מחושב ומכוייל לדעת הקהל", זאת כדי להראות שהאיש מתחשב בדור הצעיר הסובב אותו. האומנם? "דעת הקהל" חשובה לו בכלל? איך ייתכן אם כך שההפגנות ההמוניות בעניין שחרור החטופים מעזה לא השפיעו עליו כהוא זה?
סקר שנערך בספטמבר 2025 הראה שכשני שלישים מהציבור (כ-65%–68%) תמכו ב”עסקה כוללת” שתביא לשחרור כל החטופים, בתמורה להפסקת הלחימה ונסיגה של צה״ל מעזה. זה השפיע על נתניהו? הרי אלמלא פעל טראמפ נמרצות לשחרורם הם היו ממשיכים להינמק במנהרות, ולמות בזה אחר זה.
הוא "מחושב ומכויל לדעת הקהל"? איך זה, אם כך, שעד היום לא מצא את הזמן – כמו שעשה טראמפ – לפגוש את כולם, להעניק להם תשומת לב (להתנצל בפניהם?)
"מחושב ומכויל לדעת הקהל"?
באחד הסקרים שפורסם באוקטובר 2025 תמכו כ־74.5% מהישראלים בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. אז מקימים ועדת חקירה כזאת?
כמובן שלא.
כי השיקולים לא ענייניים. כי המניעים פרסונליים ואפלים. כי נתניהו לא ממשיך שום אידאולוגיה, מלבד שאיפתו העזה להמשיך לכהן כראש ממשלה, תמיד, בכל מחיר, בכל תנאי. לשמר את המימון הנרחב שהוא ובני משפחתו מקבלים, ואת כל ההטבות והתנאים הטובים שבאים עם המשרה.
ספר שמסביר לי את האידיאולוגיה הימנית אקרא אחרי שנתניהו יעלם מהחיים הפוליטיים בישראל. עד אז אני לא מסוגלת להתמודד עם הפער בין התנהגותו הפרועה לבין הצורך לנתח את מעשיו בכלים מדעיים ורציונליים. ניתוחים כאלה רק מכשירים את מה שאסור לקבל, ומעניקים נופך לגיטימי וראוי למה שפסול מיסודו.
עם עובד, 2025
334 עמ'
עופרה הניתוח שלך טוב אמנם ד״ר שילון הוא היסטוריון נבון יש לי הרושם שהוא אינו מנסח נכונה את ההתהוות של הנתנייניזם הישראלי שהוא כמעט כמו הפאשיזם האיטלקי מה שחשוב לציין שהאבא שלו בנציון בשואה לא הניף אצבע להצלת יהודים ועל הבן אין הרבה מר לומר המלחמה האחרונה הוכיחה את מה שברור לחלוטין הלאום הישראלי לא מעניין אותו
למדנו הרבה דברים מהפוסט-מודרניזם, גם את פוליטיקת הזהויות, גם שהיסטוריה היא נרטיב בר חלוף – העובדות ישננן, הפרשנות סובייקטיבית. "לדעתי" הפך למקודש גם אם לא מנומק.
הוא לכאורה כן מנמק בספר. אבל עם זאת גם קובע "עובדות" מפוקפקות. לפחות כך בפרק היחיד שקראתי, כך שמוטב להטיל ספק גם בדבריי. כפי שהקדמתי וכתבתי – מגונה לכתוב על ספר שלא קראתי. עם זאת, בקשר לספר הזה, אני חושבת שההסבר שלי תקף.
אני איתך בכל,החצופים נותנים להיסטוריה פרשנות בהתאם לאידיאולוגיה שלהם תוך רמיסה והכפשה של מה שלא מדבר בשפתם,אי אפשר להגיד שהם משקרים כי הכל הוא פרשנות אבל הטרמינולוגיה שהוא בחר בה מדברת בעד עצמו,לפחות הוא שיטתי
כמובן, את צודקת במאה אחוז, וגם סימה קדמון צודקת בניתוח הבהיר והמדוייק שלה. ושילון? כנראה עוד ביביסט מכור לסגידה או קנוי – רק בכספו של מי? ודי לא הקמצן הידוע.