הרומן אנדראו, ספרה הראשון של נירה ג'רסי גת, שהיא, כך נכתב על גב הספר, "מעצבת טקסטיל" (גיבורת הספר מעצבת שטיחים), מתחיל ונגמר באותה נקודה: הפסיכולוג שהלכה אליו במשך חמש שנים, חשפה באוזניו את סודותיה הכמוסים ביותר (התאהבה בו, למעשה!), נפרד ממנה לצמיתות, לא לפני שרשם לה על פתק את שמו של פסיכיאטר שאמור לעזור לה "להיפטר מהאלכוהול" שאליו התמכרה בתקופה האחרונה, במידה לא מעטה – בגללו!

מיד אחרי נקודת הפרידה הזאת, שמתרחשת בסלון ביתו, גולשת המספרת, ניקה, אל ההתחלה – מדוע בעצם הגיעה לטיפול, ומה עבר עליה בשנים שנוצר הקשר המיוחד בינה ובין אנדראו. 

ניקה סובלת מחרדות עמוקות מאוד, שממוקדות בבתה, מאיה. היא מתקשה להתמודד עם כל פרידה מהילדה, שבמשך השנים גדלה, מתגייסת, עוברת לגור עם בן זוג, ומתכננת לעבוד, להרוויח כסף ולצאת לטיול הגדול. 

כל עיכוב של מאיה, כל דקה מעבר לזמן שבו ניקה מחכה לשובה הביתה, קשה מנשוא ונהפך לדרמה קשה, שמתוארת עד כדי כך בפרוטרוט, שלרגעים חשבתי בכל פעם שהנה, עכשיו זה באמת קורה, הפחדים של המספרת מתממשים, משהו נורא קרה למאיה. ג'רסי גת מצליחה אם כן להכניס אותנו, הקוראים, עמוק לתוך החרדות של הגיבורה, ואנחנו נעשים שותפים להן. החרדות הללו נובעות בחלקן מכך שהעלילה מתרחשת בשנים שבהן התרחשו בארץ ברצף בלתי פוסק כל הפיגועים המחרידים, הרצחניים, שאיימו על החיים ועל שלוות הנפש של כל אחד מאתנו. אבל מקורן של החרדות לא רק במציאות המפחידה כל כך – אובייקטיבית. חרדותיה של ניקה בכל זאת חורגות מהרגיל, הן משתקות אותה, עד שהיא מחליטה לנסות להיעזר בפסיכולוג.

מהרגע הראשון אנחנו, הקוראים, מרגישים במה שייקח לניקה שנים להבין: אנדראו, גבר צעיר ויפה תואר, הוא בעצם פתיין לא קטן. 

אמנם הוא אף פעם לא חורג (לכאורה!) אל מעבר לגבולות המוגדרים של יחסי מטפל־מטופלת, אבל למעשה הוא מפעיל עליה מסכת של פיתויים, לא כולם לגמרי סמויים. קודם כול בנוכחותו הגופנית, הגברית במפגיע, המודעת מאוד להיותו גבר נאה ומושך. ואז, בהמשך, הוא אפילו "מפרש" לה את מה שקורה בחייה ומסביר לה שבעצם "את רוצה אותי". ככה. ישיר, לפנים.

גם ההתניה שהוא מתנה ממש בשיחה הראשונה אתו – שאסור לה לשאול אותו שאלות אישיות, ובהמשך – היעתרותו, אחרי שנים, דווקא כן לשתף אותה בפרטים אינטימיים של חייו, הן חציית גבולות בלתי נסבלת.

אבל הפלישה האסורה, הקיצונית ביותר, מתרחשת כשהוא מציע לה לכתוב ביחד אתו ספר(!) שיעסוק בטיפול בה, ומבטיח לה שיעשו את זה בפגישות בבית קפה ששוכן על שפת הים, ושלא יגבה ממנה כסף על אותם מפגשים! 

כל נורות האזהרה מצלצלות למקרא הדברים הללו, ואכן, איך לא, היא מתבלבלת, ודי קורסת, כתוצאה מההבטחה המפורשת, וממה שקורה בהמשך, עם הספר הזה של אנדראו. 

אפשר להיווכח עד כמה טיפול נפשי יכול להיות מסוכן ופוגעני, כאשר המטפל בעצם מנצל את המטופלת, וזאת בלי לגעת בה אפילו פעם אחת (למעט חיבוק "רשמי" שהיא מתחננת אליו, ושאי אפשר לומר עליו, לכאורה, שעבר על כללי האתיקה). אז אם הפגיעה כה חמורה כשאין עבירה פלילית, מה נאמר על מקרים שבהם פסיכולוגים חוצים את כל הקווים (למשל – המקרה של יובל כרמי, שפגע מינית במטופלות שלו)? קשה לתאר את עוצמת הנזק שהתנהגות כזאת גורמת. 

 לצערי הרב, חלק גדול ממה שג'רסי גת מתארת בספרה מוכר לי מאוד. בין היתר – ההבנה שהמטפל בעצם מתרברב בפרהסיה (וגם בעיני עצמו…) בהצלחותיו־לכאורה עם המטופלת, והזיוף שבדבריו, שרק היא יכולה לדעת אותו. כתבתי על זה קטע קצר בממואר בדולח וסכינים, בפרק שמוקדש כולו לפסיכולוגים (והפסיכולוגיות…) הרבים שהלכתי אליהם במרוצת השנים. כמו ניקה, גם אני הגעתי כמעין מרגלת סמויה להרצאה של פסיכולוג שטיפל בי בעבר. הוא הציג את "המקרה", כלומר – אותי. שמעתי, כך נכתב בממואר, "את קולי המעוות בתוך קולו. את המילים שאמרתי, מעוצבות על פי צרכיו. את הדברים שחשב ושתק הוא יספר מעל הבמה למאזיניו כאילו אמר לי אותם". גם אני התחלחלתי כשהוא חתם את ההרצאה שלו בתיאורה של תפנית רבת־משמעות, כביכול: ״אמרתי לה 'יהיה בסדר'" הוא התפאר, והוסיף, השקרן: 'ומאז החל השינוי'". לא גילה שעזבתי אותו באחת, למעשה – נסתי מפניו ומפני הזיוף שאת עוצמתו יכולתי להבין רק אחרי ששמעתי אותו מתרברב בהישגיו, בהרצאה שנשא…

הזדהיתי גם עם הרגע שבו הפסיכולוג זורק אותה באחת מהטיפול. גם לי זה קרה (וגם על זה כתוב בבדולח וסכינים). וגם עם האזהרה שלו שהיא "מתמכרת" לטיפול, במקום לאפשר לה למצות את הקשר הטיפולי, ולהגיע למצב שבו היא עצמה כבר לא זקוקה לו. אוי. כמה מוכר. וכמה מכאיב להיזכר, גם שנים רבות אחרי… 

 את חרדותיה של ניקה אפשר בעצם להבין היטב: בשלב מסוים של חייה נודע לה שלפני שנולדה הייתה להוריה ילדה אחרת, שמתה כשהייתה רק בת כמה חודשים. איך גדלה ילדה שמבינה שאהבו מישהי אחרת לפניה (ואולי אפילו אהבו אותה יותר)? איך אפשר שלא תהיה אכולת פחדים וחרדות, שמא גם היא תאבד את בתה? ואיך אישה כזאת יכולה להתמודד עם הבגידה של המטפל שלה, עם ההבנה שלא הייתה "אחת ויחידה" אצלו, שהיו עוד נשים שגם הן ישבו אצלו, ושיתפו אותו בכול (והתאהבו בו?)

אין לי מושג אם אנדראו סיפור אוטוביוגרפי. אם ג'רסי גת כתבה אותו לימים כמעין אקט של גירוש שדים נושנים. זה גם לא משנה. כי האותנטיות של הטקסט נובעת מתוכו, ולא מתוך הביוגרפיה שהזינה אותו – או לא… 

הוצאת שתיים, 2025
ערכה: אורנה לנדאו
239 עמ'