אי אפשר שלא להתפתות לעדינות ולפגיעות שבהן נכתב ספרו החדש של דרור משעני. כקוראת נאמנה ונלהבת של כל מה שכתב עד כה, עטתי על החדש, בלי לדעת מראש מאומה על תכניו (מי שמכיר אותי כבר יודע שאני מגיעה לספרים "טבולה ראסה" ככל האפשר!).

הבנתי מיד, כמובן, שלא מדובר בעוד ספר מתח, כמו שלוש, תיק נעדר, האיש שרצה לדעת הכול או אמונה. הפעם נפרד משעני כמעט לגמרי מהבידיון, ומגיש לנו יומן אישי מאוד: תיעוד של מחשבות שליוו אותו החל בשבעה באוקטובר.

הידיעה על האזעקות ההן, שהחלו באותה שבת ב־6:29, הגיעה אל משעני לטולוז, שם השתתף בכנס שעסק בספרי מתח. היומן מסתיים באפריל 2024, ומשעני מספר לנו שבעצם ראה אור קודם כול בגרמניה, בתרגום, ורק לאחרונה בשפה שבה נכתב במקור, ובישראל.

כאמור, העדינות והרגישות שבה נכתב כובשות. משעני לא מהסס להציג את פגיעותו, פחדיו, דאגותיו מפני העתיד, ואת המצוקה העמוקה שהוא חש לנוכח מלחמה שנראית לו לא מוצדקת: מהרגע הראשון סבר שישראל צריכה לוותר, למסור לחמאס את המחבלים שהארגון דרש, ולקבל בחזרה לידיה את החטופים.

בדיעבד (ובעצם – מהרגע הראשון) ברור שצדק בעמדתו, שהרי לא היה אפשר באמת להשיג את שתי המטרות המוצהרות של המלחמה – למוטט את החמאס ולהחזיר את החטופים בכוח הזרוע. בסופו של דבר, מדינת ישראל גם שיחררה המוני מחבלים, גם השתהתה והביאה למותם של חטופים רבים, שהיו יכולים ואמורים לחזור לביתם, וגם גרמה להרס נרחב, בל יאומן, בעזה.

משעני משווה את הנזק הנורא לסיפור המקראי על שמשון, וההקבלות שהוא מציג בין מה שקורה כאן בימינו ובין אותו סיפור באמת מדהימות. כך הוא כותב:

"בשיאו של הסיפור, לאחר שהוא נעתר לניסיונות השידול של דלילה ומספר לה מה סוד כוחו – שערו, שלא נגזז – הוא שוב מנסה לחמוק ממארב פלישתי, אבל הפעם לא מצליח ונתפס על ידי אויביו.

״זה הרגע בסיפור שמכה בי בעוצמה הרבה ביותר. אני קם מהמיטה בלי להעיר את מרתה ומעתיק אותו למחברת כדי לספר לה עליו כשתתעורר: שמשון מגלה שכוחו לא עומד לו הפעם; שמה שתמיד עבד לו, הפעם לא עובד: 'וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר וְהוּא לֹא יָדַע כִּי יְהוָה סָר מֵעָלָיו'. בסוף הסיפור שמשון, ששערו צימח בזמן שהיה בבית האסורים, מובל לבית בעזה ומוצג שם לראווה. תושבי עזה באים לחזות בשבוי העברי והוא ממוטט את הבית, עליהם ועל עצמו, אחרי שהוא אומר את המשפט שכל ילד ישראלי יודע לצטט: 'תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים'.

"אני מספר למרתה את הסיפור כשאנחנו יוצאים להליכה לאורך שדות ירוקים, רטובים מגשם, יותר משלושת אלפים שנה לפני כל מה שאנחנו רואים עכשיו בטלוויזיה, הבתים השרופים בקיבוץ בארי, הבניינים החרבים בעזה".

ואז משעני מוסיף שאלה לא לגמרי רטורית שמכוונת אל עצמו, אלינו הקוראים, אל הציבור כולו: "האם זה לא מה שאנחנו עושים עכשיו, ממוטטים את עזה עלינו, ומתמוטטים איתה?"

עמדתו החד משמעית, הנחרצת, נגד המלחמה, זוכה במשפחתו לאופוזיציה: בתו שרה, בת השתיים עשרה, עד כמה שהצלחתי לחשב, ואמו. שתיהן לא מסכימות אתו, בכלל. "אתה לא חושב שהחמאס גרועים מהנאצים?" שואלת אותו אמו, ומעוררת בו זעם.

לא, הוא מסביר לה. הם לא יותר גרועים. ומסביר שמה שבאמת מפחיד אותו אלה "ההשלכות של המלחמה עלינו", וגם, הוא מסביר: "האכזריות של חמאס בשבת השחורה לא מצדיקה באופן רטרואקטיבי שנים ארוכות של שליטה בכוח בחיי הפלסטינים".

גם בתו מתקוממת נגד עמדותיו, ואפילו מרתה אשתו מפצירה בו לא לפרסם מאמר שבו הביע התנגדות למהלך, זמן קצר אחרי תחילת המלחמה (אני מעירה: אחרי שהחל מה שכונה בישראל "התמרון", ביופומיזם מזעזע). מתחוור לו שעמדותיו, בשלב זה, זמן קצר אחרי הטבח בקיבוצים ובנובה, לא כל כך מקובלות כרגע בחברה הישראלית.

ובכלל, נראה שבתו – אמה פולנייה נוצרייה שהיגרה לישראל בעקבותיו, ומתפרנסת כיום מתיעוד של עדויות ביד־ושם – מגלה הכי הרבה סימנים של חרדה מפני המתרחש. היא גם מתחבטת בעניין זהותה. "אני יהודייה?" היא שואלת אותו והוא נאלץ להסביר לה, בעצם להודות, ש – לא. לא לפי ההלכה. אז לפי מי כן? "לפי היטלר", הוא שולף את התשובה המרה, הנכונה. תשובה שמבהירה לנו שגם הוא מתמודד עם מחשבות קשות על האנטישמיות, אז וכיום.

אבל. אבל. אני חייבת להודות היו בספר כמה קטעים שעוררו בי התנגדות. (אז מה זה אומר, שאני מסכימה עם עמדותיה של אמו? אנחנו בנות אותו דור, פחות או יותר. גילוי נאות: ב־1974 היינו אפילו קולגות, בשנה הראשונה שבה לימדתי אנגלית, בתיכון מיטרני בחולון…).

למשל – כשהוא משווה את עזה ההרוסה לחרדותיו מפני מה שיקרה – ולא קרה! –לתל אביב. אז נכון, תל אביב עומדת על תילה. רק בחלומות הבלהה שלו, שאותם הוא מתאר בספר, הוא רואה בעיניי רוחו איך תיראה המלחמה שתתנהל אולי "בתל אביב, ברחובות שלנו". אבל מה עם מה שכן קרה בבארי, בניר עוז, באופקים, בשדרות? הרי הוא עצמו תיאר לפני רגע את החורבן המזוויע של הקיבוצים בנגב המערבי! יכול להיות שהדרום נחשב קצת פחות? ואם הטובחים היו מצליחים להגיע עד תל אביב? מה היה אז? כשהוא כותב "על חורבן מדומיין, מטאפורי" בישראל, לעומת החורבן והסבל האמיתיים בעזה (זה שאנחנו גרמנו לו), הוא לא קצת שוכח את מה שהעזתים עוללו ומה שביקשו לעולל עוד, ולא הצליחו?

אכן, החורבן בעזה נורא. אבל צה"ל לא נכנס לשם במטרה מוצהרת לשחוט ילדים ערבים. הם נהרגו, לא נרצחו (בניגוד למחבלים שבפירוש הגיעו כדי להרוג ילדים ישראלים, או לחטוף אותם לעזה)!

איך זה שכשהוא חס על העזתים, על אותם "נשים וילדים וגברים בעזה" ש"מנסים לשרוד, בתוך חורבן והרס שנעשו גם בשמך", כך הוא אומר לעצמו, הוא לא מזכיר (אפילו פעם אחת! לאורך כל הספר!) את החטופים שעדיין נמצאים שם? כן, אני מסכימה אתו: ממשלת ישראל הפקירה וממשיכה להפקיר אותם; אבל איפה נמצא תושב עזה אחד, גבר, אישה, שיחוס על החטופים, כמו שמשעני חס על העזתים? שיעשה מעשה הומני, אנושי וישחרר מישהו מהם? (שלא לדבר על מה שהשבים מספרים: איך בבתים שבהם הוחזקו הפכו את הצעירות הישראליות לשפחות מושפלות; שלא לדבר על העינויים הנפשיים והגופניים שעברו!) (ושלא יספרו לי שזה רק כי תושבי עזה פוחדים לעזור לחטופים. אני בטוחה שאילו היה שם מישהו שבאמת היה רוצה להתנהג כמו בן אדם, הוא או היא היו יכולים למצוא את הדרך לעשות את זה!)

כשמשעני מציע בחצי לצון לנסות לפתור את הסכסוך הישראלי־פלשתיני בתחרות של כתיבת שירה, אני אומרת: מקסים. אני מוכנה מיד. נתחיל בכך שימצא שם, בעזה, את המשתתפים שלהם בתחרות הזאת. ("תן לי נקודת משען ואזיז את העולם", אמר ארכימדס, נכון?…) (כן, כן, אני יודעת כמובן שמשעני רק מתלוצץ בדבריו אלה…)

ובכלל, אני מתקוממת נגד ההאשמה העצמית המוחלטת, שתולה את כל מה שקרה בשבעה באוקטובר (ולפני כן, ואחרי כן), בכיבוש. אני רוצה להבין, גם הפיגוע של 11 בספטמבר, במגדלי התאומים בניו יורק, הוא תוצאה של הכיבוש? והרצח בתיאטרון בטאקלאן? ובמערכת של שרלי הבדו? ואירועי הדריסה ההמונית בגרמניה? והפיגועים בספרד, איטליה – ? איפה לא? זה הכול בגללנו? בגלל "הכיבוש"? אין אסלאמיסטים ששואפים להשתלט על העולם ולכפות על האנושות את חוקי השריעה? אין דאעש? אין קיצוניות דתית, על אזורית?

כמה האשמה עצמית מוכן משעני לקחת על עצמו? כשהוא כותב, "פעמיים לאורך המאה העשרים היהודים ניסו לחיות ככל העמים, פעם כשניסו להתשתלב באירופה, ופעם כאן, כשהקימו מדינה משלהם. הניסיון הראשון הסתיים בשואה, האם גם השני נידון להיכשל? אבל אם כן – לא נוכל שלא להאשים גם את עצמנו. האם באמת ניסינו הכול?"

לא, לא ניסינו הכול, ואני לא מבקשת לנקות את מצפוננו. ברור לי לגמרי שמדינת ישראל עוללה ומעוללת זוועות שאני לא מזדהה אתן ולא מוכנה שייעשו בשמי, (ולא רק בהווה, כפי שאפשר ללמוד מהספר המאלף של שי חזקני מולדת יקרה – המכתבים הגנוזים, מלחמת 1948). ויחד עם זאת, אני לא מוכנה לקחת עלי את כל מעשי העוולה והטרור והרצח ששמתרחשים בעולם, ושיש לרובם כתובת משלחת די ברורה, לא מוכנה גם לשאת בנטל של האשמה על השואה! באמת! מה, רק אנחנו לא בסדר? תמיד?

אגב, הופתעתי מציטוט דברי אביו של משעני, שהיה יליד חאלב. כשמשעני שאל אותו פעם "איך זה שרבים מחברי ילדותו ומהאנשים שהוריו עשו אתם עסקים היו ערבים" השיב לו אביו בשאלה: "ומה אתה חושב שאנחנו היינו?"

מה שאני שמעתי מהצד הדמשקאי של משפחתי שונה מאוד. סבתא נור צולמה בסוף שנות התשעים בעדות שבה סיפרה כמה סבל חוו בדמשק רק בשל היותם יהודים שחיו בסביבתם של של ערבים מוסלמים.