מה פירוש לנסוע ולמה מועילים מסעות? כל שקיעת שמש היא
שקיעת שמש; אין כל מסתורין בכך שנלך לראות אותה באיסטנבול. ותחושת השחרור, שנולדת במסעות? אני יכול לחוש בה אם אני יוצא מליסבון לבנפיקה, ולחוש בה בעוצמה חזקה יותר מאשר מי שנוסע מליסבון לסין, שכן אם השחרור אינו מצוי בי, הרי שמבחינתי הוא אינו מצוי בשום מקום. "כל דרך", אומר קרלייל, "אפילו דרך זו לאנטֶפּפול, מוליכה אותך עד לקצה העולם". אך הדרך לאנטפפול, אם הולכים בה עד תומה, שבה לאנטפפול; כך שאנטפפול, שכבר היינו בה, היא אותו סוף העולם שיצאנו לחפשו.
קונדייאק מתחיל את ספרו המפורסם במלים: ”ככל שנעלה לגבהים וככל שנרד למעמקים, לעולם אין אנו יוצאים מתחושותינו". לעולם איננו יורדים מסיפון עצמנו, לעולם איננו מגיעים לאחר אלא בכך שאנו הופכים את עצמנו לאחרים באמצעות הדמיון הרגיש שלנו עצמנו. הנופים האמיתיים הם אלו שאנו יוצרים בעצמנו, כי כך, בהיותנו אלים שלהם, אנו רואים אותם כפי שהם באמת, כלומר כפי שנבראו, אף אחת משבע קצוות תבל אינה זו אשר מעניינת אותי ושאני יכול באמת לראותה; הקצה השמיני הוא זה שאני הולך בו ואשר שייך לי.
מי שחצה את כל הימים חצה רק את המונוטוניות של עצמו.
כבר חציתי ימים רבים מכל אחד אחר. כבר ראיתי הרים רבים
מאלה הקיימים בעולם. כבר עברתי בערים רבות מאלה הקיימות,
והנהרות הגדולים של שום עולמות זרמו, מוחלטים, תחת עיני
המביטות. אילו נסעתי, הייתי מוצא העתק חיוור של מה שכבר
ראיתי בלי לנסוע.

האמנם "…הדרך לאנטפפול, אם הולכים בה עד תומה, שבה לאנטפפול…"? הלא כל מסע מתקיים במרחב-זמן, או כדברי הרוקליטוס: "אינך יכול להכנס לאותו נהר פעמיים"…
במחשבה שניה- גם מסעות נשנים בזמנים שונים לאותם מקומות במרחבי הדמיון יכולים לספק בכל פעם חוויה חד-פעמית…
אכן! על פי הרקליטוס אדם לא יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים, משני טעמים: הנהר זורם ומשתנה בלי הרף, והאדם עצמו, מרגע שטבל בנהר, שוב אינו האדם שהיה בטרם… לפיכך הכול כל הזמן משפיע, ופסואה ואני גורסים שאפשר ליהנות גם משקיעה דמיונית, או מזאת שנשקפת מחלון הבית… 🙂 אבל כמובן שכל אחד נוהג על פי דרכו, אישיותו וצרכיו