מפעים להיווכח כמה משמעות, תוכן והפתעות מרגשות אפשר לצקת בתוך נובלה שאין בה בעצם עלילה, מספר הדמויות שבה מצומצם מאוד, והיא “מתרחשת” ממש בערוב ימיה של אישה מבוגרת מאוד, שחיה במה שמכנים היום “דיור מוגן” ופעם היה סתם – “בית אבות” ולפני כן אפילו “מושב זקנים”.

הסיפור נפתח עם מארי, שמספרת כי “היום מתה אישה זקנה שאהבתי”. מארי לא חשה סתם אהבה, אלא כזאת שיש בה הכרת תודה עמוקה. “יכול להיות שבלעדיה לא הייתי כאן.”

מארי מקפידה לבקר אצל הזקנה, ובכל זאת, אחרי מותה היא תוהה: “האומנם הודיתי לה מספיק? האומנם ביטאתי את רחשי התודה שלי? האומנם הייתי קרובה מספיק, נוכחת מספיק, מתמידה מספיק?”

הזקנה היא – מישקה. או – מאדם סלד. אישה משכילה מאוד, שהולכת ומאבדת דווקא את מה שהיה הכי חשוב לה בחיים: היכולת להתבטא. המילים אובדות לה. היא שוגה. יש לה הזיות מפחידות. דה ויגאן מכניסה אותנו לתוכן בלי “לאותת”: פתאום אנחנו שם, אתה, לא יודעים עוד מה מתרחש “באמת”, בעולם המציאות, ומה קורה רק בתודעתה המבולבלת. שם, בהזיות ההן, יש לה אויבים מפחידים. מנהלת המוסד שבו היא גרה מאיימת עליה. היא בסכנה. (במציאות אותה מנהלת מתגלה כאדם חומל!)

דמות נוספת שמופיעה, באה והולכת, היא זאת של קלינאי תקשורת, ז’רום, שמנסה להחזיר למישקה את יכולת הדיבור. הוא מביא אתו לחדרה תמונות, כרטיסיות ותרגילים: “איזה כלי משמש למרוח מלט?” “מה המילה הכללית שקושרת בין בודהיזם, פרוטסטנטיות, קתוליות?”

אבל מישקה לא רוצה תרגילים. היא רוצה לשוחח אתו. היא שואלת אותו שאלות על עצמו: בן כמה הוא? מה הוא מתכנן ללמוד? איך היחסים שלו עם הוריו?

כשהוא מגלה לה, בניגוד לרצונו, שהקשר שלו עם אביו נותק, היא מנסה להפציר בו, משתדלת שוב ושוב, בכל אחד מביקוריו, לשכנע אותו שיחדש את הקשר, יכתוב לאביו. היא אמורה להיות מטופלת ובעצם, אפילו עכשיו, כשהיא כל כך שברירית ואבודה, אישיותה המופלאה מתגלה: היא אישה ששמה לב לזולתה, מישהי שיודעת להעניק, תמיד, בכל תנאי.

וזאת אחת הסיבות לכך שמארי אסירת תודה כל כך: מישקה הייתה שם ברגע מאוד דרמטי בחייה, ובעצם הצילה אותה.

ואז מתגלה גם במפתיע סוד כמוס מעברה של מישקה. משהו שקשור בילדותה, באובדן איום ומסתורי שחוותה, ומעולם לא ידעה מה בעצם קרה לה בתחילת חייה, למי בעצם היא חבה את עצם קיומם. גם היא ניצלה. גם היא רוחשת הכרת תודה, ועכשיו לפחות היא יודעת למי.

וכך מתגלה לנו שתמיד אפשר למצוא משמעות. שתמיד יכול להתקיים בחיים עוד חסד: של נתינה ושל קבלה. של אהבה ושל מסירות. של טוב לב ונדיבות שלא תשוער.

אז מישקה מתה, אבל יש בנובלה שלפנינו גם התחלה של חיים חדשים ושל יופי נוסף. ולכן, אף על פי שהנובלה מספרת על זקנה ועל סוף, היא מספרת לנו בעצם על כל האפשרויות שהחיים עצמם מכילים.